מעולפת סיפורים
ספירי
השגחה מעלפים ומאלפים ועוד אבני חן
...
...
מאיה טנג'י
כל הזכויות שמורות © מאיה טנג'י 2018
ירושלים תשע"ח
צילומים: זאב ברקן
קוראים יקרים,
ספרי "מעולפת סיפורים" מיועד לצאת לאור במהדורה שנייה [בדפוס]. במידה ותהיו מעוניינים להשתתף
בהוצאות ההדפסה ולתרום לעילוי נשמת/ הצלחה / זיווג הגון וכו'
(ההקדשה תופיע בספר)
אנא צרו אתי קשר: טלפון 0533-122096
zeevveez@gmail.com
למעונינים ברכישת הספר המודפס - ניתן לרוכשו בחנות "ספר הספרים" בצומת בר אילן בירושלים
לזכות את הצדיקות
הרבה משיעורי התורה שה' זיכה אותי למסור הוקלטו, והם ניתנים
לשמיעה ב"קול הלשון", 03-6171111. הקישי: 1,5,5,35
מה ניתן לשמוע?
סידרת השיעורים "בדרך אל הגאולה" - כל מה שרצית לדעת
על הגאולה והתנאים להתרחשותה.
סידרת השיעורים "הילולת הצדיקים" - בכל שבוע על צדיק
אחר שיום האזכרה שלו חל באותו השבוע.
סידרת השיעורים מתוך הספר "נפשי יצאה בדברו" על פרשת
השבוע.
סידרת השיעורים על משמעות היותנו נשים יהודיות: "שושנת
העמקים".
סידרת שיעורים על עבודת המידות: "במידה שאת מודדת".
אני מקווה שתפיקו תועלת רבה משמיעת השיעורים, הן בעבודת ה'
האישית שלכן, והן בהזנת קרוביכן בדברי תורה מחיים ומחכימים.
האזנה ערבה .
תודות
אלפי תודות לבורא עולם שקירב אותי לעבודתו יתברך, וזיכה אותי
למסור שיעורי תורה ולכתוב את ספירי השגחתו
תודות לאמי האהובה, אורה ברקוביץ, שהעלתה את הרעיון שאכתוב את
הסיפורים
לאחי הנדיר זאב ברקן שללא הדחיפה, העידוד והסיוע שלו לא הייתי
זזה...
לבעלי היקר יהודה שתומך ומאפשר, ובזכותו הכל. שלי ושלכן שלו
הוא...
ולכל הנשים הצדיקות שתרמו לספר את סיפוריהן המאלפים-מעלפים.
הקדמה
במדרש "שמות רבה" (טו') מצאתי: עתיד הקב"ה
לבנות את ירושלים באבן ספיר, שנאמר: "עניה סוערה לא נוחמה, הנה אנכי מרביץ
בפוך אבנייך ויסדתיך בספירים" (ישעיהו נ"ד יא'). ואותן אבנים מאירות
כשמש ואומות העולם באים ורואים בכבודם של ישראל, שנאמר: "והלכו גויים
לאורך" (שם, ס, ג'(.
עלה בדעתי שניתן לפרש "ספירים" כ"סיפורים"
– שבסיפורי השגחה ה' ינחם את נפשנו הענייה הסוערה, שכל כך צמאה ומייחלת לגאולה
השלימה. מתוך כל סיפור השגחה מציץ עלינו ה' יתברך באהבה גדולה ואומר: אל תדאגי,
בתי, אני רק מסתתר, אבל אני איתך. ומדי פעם, כמו קרן שמש שיוצאת מאחורי העננים –
אני גם מראה לך את אור פני.
במהלך שנותיי בתשובה, ובמיוחד לאחר שה' זיכה אותי למסור שיעורי
תורה לנשים, הגיעו אלי עשרות סיפורים. מדי פעם אישה בשיעור הייתה מספרת על איזו
השגחה שקרתה איתה, איזה זיכרון משפחתי מעניין, וגם איתי קרו הרבה דברים. ציינתי
אותם לעצמי במחברת בקצרה.
כשאחי היקר, זאב, שעוזר לי כבר שנים בזיכוי הרבים, לחץ עלי
שאתחיל לכתוב חומרים מקוריים – הקלדתי את הסיפורים. ההרגשה שלי הייתה שאני הולכת
ברחוב ומוצאת אבני ספיר, מכוסות באבק. אני מרימה אותן, מצחצחת ומשבצת אותן במקומן
– והן מאירות מהשגחתו המופלאה של ה'. אלו סיפורים קטנים – אבל מאד יקרים – ממש כמו
ספירים.
כשהסיפורים נאספו, ועוד חומרים שכתבתי במהלך השנים, שאלתי את
אחי איך ייקרא הספר, חשבתי משהו כמו: "סיפורי ספירים" – אבל הוא אמר:
"בואי נבדוק במקורות" – לחץ על המקלדת ויצא: "מעולפת ספירים"
שיר השירים פרק ה'. הבטנו זה בזו ואמרנו: "זהו".
מדהים שלא חשבתי על כך בעצמי, כי לפני שנים כבר כתבתי את הספר
"נפשי יצאה בדברו", ולסדרת סיפורי ההשגחה שקרו איתי קראתי: "משגיח
מן החלונות" – וגם לימדתי מתוך שיר השירים בסדרת השיעורים "שושנת העמקים".
ובמשך תקופה הקפדתי לומר אותו מדי יום.
"מעולפת
ספירים" כל כך התאים, כי אכן סיפורי ההשגחה הקטנים האלו מעלפים...
באחד השיעורים שמסרתי בשכונת "בית ישראל" סיפרתי
לנשים על הספר, ואחת מהן אמרה בשלווה: "הבן שלי כתב ספר בשם הזה".
נדהמתי מעוצמת השגחתו של ה' שיידע אותי שהשם הזה תפוס... כשסיפרתי לבעלי על כך
אמר: "אז תקראי לו מעולפת סיפורים" – והפתרון הלם כיהלום...
המטרה של הספר הזה היא לחזק בנו את ההתבוננות בהשגחה הפרטית של
ה' בחיינו. אתן מוזמנות לקרוא, להתעלף ולהתאלף... ולאסוף גם אתן את ספירי ההשגחה
בחייכן ולספר אותם – וזו מצווה גדולה, כי "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך,
השמיעיני"...
סיפורים שסופרו לי
השגחה פלאית
למלכה משיעור הנשים שאני מוסרת בקטמון יש יחסים מאד חמים
וקרובים עם תקווה הזקנה. היא דואגת לה, מוציאה אותה מהבית, מפנקת אותה. גברת
תקווה, שמזמן עברה את גיל השמונים, לא נותנת לגיל להפריע לה, ועם המקל מצליחה
להגיע לכל מקום, חדה ועירנית.
מלכה נסעה לצפון עם המשפחה, והגיעו לקבר רבי יונתן בן עוזיאל
בעמוקה. כשניגשה לציון הבחינה שמי עומדת שם? תקווה הזקנה. וכשהיא מתקרבת אליה
בשמחה לומר שלום היא שומעת שתקווה מתפללת... עליה... בדמעות: "ריבונו של
עולם, שלח רפואה שלמה למלכה בת אסתר...". מלכה לא מאמינה למשמע אוזניה. טופחת
על כתפה של תקווה ושתיהן מתחבקות בהתרגשות עצומה.
הלוואי עליי
סיפרה ג'קלין, שמזמינה את נשות השיעור שלנו כל שנה להילולת רבי
מאיר בעל הנס בביתה, איך קרה שהיא עורכת את ההילולה. במשך שנים נהגה לנסוע לביתו
של אדם שערך סעודת מצווה לרבי מאיר, ובשנה אחת בדרכה באוטובוס הרהרה איזו זכות
עצומה זו, ואמרה בלבה: "הלוואי עליי". כשהגיעה למקום האירוע מצאה מודעת
אבל על הדלת... הוא נפטר ביום פטירתו של רבי מאיר, והיא קבלה מרבי מאיר הילולה
כאשר איוותה נפשה.
ה' לא נשאר חייב
סיפרה כרמלה מקטמון: בעלה מכהן כשליח ציבור בבית הכנסת
"משכן משה" בשכונה. כשרצו לערוך שיפוץ בבית הכנסת התעוררה שאלה: מה
עושים עם ספרי התורה שבמקום, ובעלה התנדב שהספרים יהיו אצלו בבית עד תום השיפוץ.
וכך, ביום בהיר בתחילת חודש אלול של השנה שעברה הגיעו תשעה אורחים מכובדים מאד
לביתה של כרמלה, ושוכנו בחדר פנוי. כרמלה מספרת שהיא היתה אחוזת רעד, ולא ידעה את
נפשה מרוב חרדה. היא סיפרה על כך לבעלה, שהציע לה לכסות אותם. במה? בטלית. הספרים
כוסו, וכרמלה המשיכה לרעוד כי עכשיו היה נראה לה שיש מת מכוסה, בר מינן, בחדר.
אחת מבנותיה ניסתה להרגיע אותה: אימא, זה כאילו שנכנסת לבית
כנסת. את רועדת מפחד שם? לא! תרגעי. בהדרגה כרמלה אכן נרגעה. נכנסה מדי פעם ואמרה
תפילה קצרה, ולאחר מכן החלה להתפלל שם בקביעות. כששהתה שם ליד הספרים ראתה שהם
מאובקים ומוזנחים, וטיפלה בהם. ניקתה את הרימונים, כיבסה את המטפחות, ניגבה
ביסודיות את האבק.
לאחת מבנותיה, לאחר ארבע לידות, התגלה שיש בעיה בקרישת הדם,
והרופאים אסרו עליה ללדת עוד. היא היתה בצער גדול, כבר תשע שנים שאינה יכולה ללדת,
והיא כל כך רוצה. היא הגיעה לבקש ברכה מהרב אלבז, שביקש לראות את הבדיקות שלה,
ואמר שהוא לא יכול לברך אותה עד שהבדיקות לא יהיו תקינות. באחד הימים היו שתיהן,
כרמלה והבת, בברית מילה משפחתית. כרמלה התפללה על בתה, וזו בדיוק ניגשה אליה,
וכשאמרה לה: "בדיוק התפללתי עלייך". אמרה הבת שגם היא בדיוק התפללה
וביקשה שימלא ה' את משאלת לבה, ושתיהן פרצו בבכי שנמשך, אצל כל אחת לחוד, אל תוך
הלילה. כרמלה אומרת שהרגישה שהבכי הזה פתח שערי שמים.
בכל אופן, כרמלה מתפללת ומתפללת ליד ספרי התורה, שעכשיו הם
נקיים ומטופחים, ולאחר חודש, בתום השיפוץ של בית הכנסת, הם נלקחים חזרה למקומם
בארון הקודש.
כרמלה אומרת: "אתן לא מבינות איזו שנה מבורכת היתה לי.
קרו כל כך הרבה דברים טובים. נולדו לי השנה תשעה נכדים... כולן ילדו. והאחרונה
שילדה השבוע זו בתי, שבעיית קרישת הדם שלה נרפאה לחלוטין. ניקיתי את הספרים לשם
שמים בלבד, וה' לא נשאר חייב". כרמלה לא עשתה את הקישור, אבל לי הוא בלט
מייד: תשעה תינוקות כנגד תשעה ספרים. הוסיפה כרמלה: "לא שמתן לב שכל פעם
כשהגעתי לשיעור הייתי אומרת: "תגידו לי מזל טוב, נולד לי נכד?"
הסיפור המיוחד הזה הזכיר לי את הסיפור בשמואל ב', כשארון ה'
מובל אל בית עובד אדום הגיתי, וכך אומר הפסוק: "וישב ארון ה' בית עובד אדום
הגתי שלושה חודשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו" (פרק ו', פסוק יא').
מפרש רש"י: "אשתו ושמונה כלותיה ילדו ששה בנים בכרס אחת"...
המסר של המעשר
סיפרה שרית חברתי: למרות שמצבי כאשת אברך דחוק למדי, קיבלתי על
עצמי מצוות מעשר, ועמדתי בכך לאורך זמן, בכל פעם זה היה ניסיון מחדש, קשה אבל
אפשרי. עד שהגיע היום שממש הרגשתי שאני לא יכולה, בעלי הגיע עם הצ'ק המצומק על סך
720 ₪ מהישיבה והייתי זקוקה לכל שקל. ריבון העולמים, תסלח לי, החודש אני לא מעשרת.
למחרת יצאתי לקניות בגאולה, כשחזרתי לביתי, מוציאה את המפתחות,
גיליתי שהארנק נעלם. כייסו אותי. ובארנקי, נחשו כמה כסף היה? בדיוק 72 ₪. התרגשתי,
אבאל'ה, אתה מחנך כל כך דגול. "עכשיו, בתי, תצליחי או לא לחיות בלי סכום
המעשר?"
אימה של אלונה
אימה של אלונה, אחת הנשים מהשיעור בקטמון, נפטרה לא מזמן.
אלונה היתה מאד עצובה. הביאה ברכות לשיעורים לעילוי נשמתה, וכולנו קיבלנו ספרי
חומש מהודרים.
לקראת חג השבועות נתתי שיעור על דוד המלך, ולפתע, תוך כדי
דיבור, נזכרתי וסיפרתי לנשים: לפני מספר שנים, כשעדיין גרתי בקטמון, התבקשתי לתת
מספר שיעורים ב"בית הופמן" – מועדון לגיל השלישי. היו שם כמה נשים לא כל
כך צעירות, אני סיפרתי להן סיפורי תורה, והן שיתפו בסיפורים מחייהן. הקשישה האהובה
עלי ביותר היתה ז'אן, מוצאה מפרס, היא הגיעה לארץ בגיל 14, וסיפרה שהמשפחה חיה
בשכונה ליד קבר דוד, שהייתה נתונה תדיר למתקפות הלגיון הירדני. פעם אחת, סיפרה,
עבר כדור שירה לגיונר דרך כיסוי הראש שלה מאחור, בחלק הרפוי, וניצלה בנס מפגיעתו.
ברגע שסיימתי לספר קפצה אלונה וקראה: זאת אימא שלי... התרגשנו כולנו, ובמיוחד
כשהוסיפה אלונה וסיפרה שהיה לה קשה מאד להגיע הפעם לשיעור, ואמרה לעצמה: אגיע
למרות הקושי לזכותה של אימא. ממש הרגשנו שנשמתה של ז'אן המתוקה, שבניגוד לקשישות
האחרות מעולם לא התלוננה, ותמיד הקרינה מאור פנים ידידותי, נכחה במקום והזכירה את
עצמה דרך דוד המלך. מאז אלונה ואני מרגישות קרבה מיוחדת. עוד סיפרה אלונה על אימה:
"במלחמת ששת הימים, גרנו בשכונת עמק ציון למרגלות הר ציון, שהייתה נתונה תחת
מתקפה כבדה של פגזים. שהינו במקלט רעוע, הנשים והילדים. הגברים כולם היו מגויסים.
אימא, שלא ידעה קרוא וכתוב, ולא יכלה להתפלל מסידור, פשוט זעקה במשך ימים את
שמותיהם של האבות, האימהות וצדיקי עם ישראל – שבזכותם ה' יושיע. למרות שבעלה, בנה
ואחיה היו בקרב – התפללה רק על עם ישראל. וכשכל הצדיקים ובראשם דוד המלך מוזעקים
על ידה – לא פלא שניצחנו..."
אזכרת השנה לפטירתה של ז'אן היתה ביום שבו אני מוסרת את שיעור
הנשים בקטמון. אלונה הגיעה וביקשה שאקריא דברים שכתבה ונאמרו באזכרה. הקראתי
והתרגשתי כשסופר שם שג'אן, שבוע לפני פטירתה, קראה לנכדתה שקרויה על שמה ואמרה לה:
"תדעי לך, בעוד שבוע אני מכבה את העיניים".
אמונה ובטחון
סיפרה תהילה חברתי: לגיסתה היו בבית שני צאצאים מעוכבי זיווג.
הבן כבר בן שלושים (בחברה החרדית הוא נקרא קשיש...) ובת בגיל עשרים וחמש. למרבה
הפלא, האם שהייתה אמורה להיות לחוצה ומודאגת, לא דאגה כלל, והצהירה: הקב"ה
יודע בדיוק מה הוא עושה, ודואג לנו יותר ממה שאנחנו דואגים לעצמנו.
תהילה ישבה עם האם סביב אותו שולחן בשמחה משפחתית, ודיברה איתה
על כך שצריך לתגבר תפילות, להתחנן לפני ה' יתברך שישלח ישועה, אבל האם טענה בשלוות
נפש משונה שה' הוא זה שעושה, וכך הוא רוצה, ואני לא צריכה להפריע לו... אני בטוחה
שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.
תהילה חזרה לביתה במחשבה שיש לה טעות לאותה גברת, כיוון שה'
מזמן לנו בעיות כדי שנתפלל ונתחבר אליו. זמן קצר לאחר מכן שמעה שיעור תורה שענה
בדיוק על ספקותיה, ודובר בו על כך שאכן צריך להתפלל על צרה, אך ישנה דרגה גבוהה
יותר של אמונה, לסמוך על ה' בתכלית, וללא שום ספקות, לשמוח במה שה' עושה איתו
ולבטוח שכל מה שנעשה הוא הטוב ביותר עבורו.
לא עבר זמן רב והנה תהילה שומעת שהבחור עומד להתארס עם...
בחורה בת שמונה – עשרה... הוא מנהל חנות, והיא אחת העובדות. הבחור דנן הוא ביישן
מאד, ולא יוצר מיוזמתו קשרים. סבתו היתה לוחצת עליו באופן תמידי; מה יהיה? תיפגש,
תיזום, תעשה משהו... והוא תמיד הרגיע וביקש שלא תדאג.
הסתבר שהוא נשא חן בעיני הבחורה, שביקשה והתחננה שיסדרו לה
פגישה איתו. הוא לא צריך היה ליזום דבר... בדיעבד התברר כל העיכוב. כשהוא היה בן
שמונה עשרה היא בסה"כ עלתה לכיתה א'...
אל תפחדי
סיפר לי בעלי, שאח של סבתו היה נשוי לאישה ושמה רחל. נשות
משפחתה במרוקו עבדו במשך דורות רבים ב"חברה קדישא" בטהרת נפטרות לפני
קבורתן.
רחל עלתה לארץ ונישאה, והנה לילה אחד היא חולמת עם רבי שמעון
בר יוחאי, וכך הוא אומר לה: "נשות המשפחה שלך כולן עבדו אצלי (המייסד של
"חברה קדישא" היה כידוע רבי שמעון, והיא נקראה על שם חבורתו הקדושה),
וגם את תתחילי לעבוד". התעוררה רועדת כולה, והתעלמה מהחלום. החלום נשנה, ואז
סיפרה לבעלה, ואמרה לו שבשום אופן היא לא מוכנה לעבוד בעבודה המפחידה הזו.
וכשהופיע רבי שמעון בחלומה בפעם השלישית – אמרה גם לו: "אני פוחדת" רבי
שמעון הרגיע אותה, ואמר לה: "את תראי שהכל יהיה בסדר" – ואכן התחילה מיד
לעבוד והייתה שלווה לחלוטין.
היא זכתה לזיקנה מופלגת, מעל גיל מאה, והייתה נמרצת וצלולה עד
יומה האחרון. כשבעלי היה שואל את אימו לשלומה אמרה לו: "היא בסדר גמור, רק
נהיית קטנה יותר ויותר"
מספר בעלי, שלדור ההוא הייתה אמונה תמימה ואמיתית בבורא עולם.
כל הזמן הוזכרו הצדיקים, דברי הרב בבית הכנסת נשמעו על שולחן השבת. הם חיו בשלום
עם בוראם, עם ברואיו ועם בעלי החיים שגידלו. סיפר על דויד, בעלה של רחל, שהיה נוסע
בכל שנה למירון להילולה, ונשאר חודש חודשיים... למירון היה לוקח איתו כבשים או
עגלים שגידל במשך השנה, והיו קשורים אליו, וליוו אותו לכל מקום שהלך, וגם טיפסו
איתו במדרגות לביתו בקומה השלישית. סבו, מכלוף ע"ה, גידל תרנגולות. אחת הייתה
נכנסת בכל יום לבית, קופצת על מיטה ומקרקרת. בעלי היה אומר לסבתו: "יש
תרנגולת בבית" והיא הייתה עונה: "שקט, אל תפריע. עוד מעט היא תטיל
ביצה...". כשנפטר סבו מתו באותו היום כל התרנגולות. הן פשוט לא יכלו לחיות
בלעדיו...
אמונה פשוטה באומן
סיפר משה, בנו של בעלי: להגיע לאומן לראש השנה זו זכות, אין
ספק. אבל אנחנו נזקקנו לזכות גם כדי לחזור ארצה, מהסיבה הפשוטה שביחד היו לי ולארז
חברי רק 750 דולר, וטיסה ליחיד עולה בסביבות 700 דולר... חשבתי להישאר באומן עוד
כמה ימים, עד שהמחירים ירדו, אבל ארז התעקש שהוא רוצה לצאת. לא רציתי שיצטער,
ב"ה יש לנו חלק מהכסף, ה' כבר יסדר לנו ישועה, יש לו את הדרכים שלו. עלינו על
טנדר ויצאנו לקייב, באמונה פשוטה. העולם נברא בשבילנו ויהיה מה שיהיה, עדיין
באורות של ראש השנה, הגענו לטרמינל B עם עוד המון יהודים שרצו לחזור ארצה. כל עמדות הצ'ק אין היו
מפוצצות, לא ידענו מה לעשות, אנחנו עם התיקים, באמונה פשוטה ולא יודעים מה לעשות.
הלכתי לברר אצל הסוכנים, כרטיס עולה 600$ וגם אין להשיג, כל הטיסות מלאות עד אפס
מקום. התחלנו להתפלל, ארז היה בסימני שאלה, אבל אני התמלאתי בביטחון ושמחה.
בקיצור, אחרי שלוש שעות שאנחנו מחכים, הגיע גוי רוסי שיודע עברית, "תגיד, אתה
מוכר כרטיסים?", "כן", הוא אמר, "למחר בלילה", מה מחר
בלילה, אני מעיף מבט בארז, שנראה לגמרי באופסייד. "לפני שנתיים" אני
אומר לגוי "הצלחתי לחזור בקומבינה אבל אני לא זוכר מאיפה",
"מטרמינל "D הוא
אומר. אנחנו יורדים ומתחילים ללכת, הכל שקט, אין נפש חיה, ופתאום אנחנו רואים
יהודי עם מזוודות ששואל אותנו: "לטרמינל
D?" ביחד אנחנו לוקחים צ'ארטר לטרמינל
ועוזרים לו עם המזוודות. דממה, הקומה למטה חשוכה, הולכים. אני ניגש לפקיד שיושב
לבדו ושואל באנגלית על טיסה לישראל, הוא עונה: "נו אינגליש", אני ניגש
לפקידה אחרת, היא בדיוק סוגרת את הקופה, אומרת "נו אינגליש" והולכת.
פקידה אחרת פשוט לא עונה לי, אני עם הפאות והכיפה הלבנה הגדולה, בסך הכל בן שמונה
עשרה, אבל מבין יפה מאוד שהם אנטישמים. אני עובר ליד בית קפה והם מסמנים לי:
"לא יודעים אנגלית", השמחה והביטחון שלי התערערו קמעה, הייתי די ככה ככה
אבל ארז היה ממש בדאון. נמצא שם יהודי אמריקאי, ואני מבקש ממנו שישאל עבורי כי לי
אף אחד לא עונה ודווקא הפקידה עונה לו "שירדו למטה". אנחנו יורדים,
ורואים חבדני"ק עם פאות וכיפה שכתוב עליה "יחי אדוננו", ושואלים
אותו איפה אפשר לקנות כרטיסים, הוא מסתכל עלינו ומחייך חיוך ענק ומאיר: "אתם
רוצים להגיע הביתה?" ומתלווה אלינו לבדוק מה קורה ואיפה אפשר לרכוש כרטיסים.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים למשרד חבוי מאחור, והוא שואל את הפקידה כמה עולה כרטיס,
היא: "600$", "כמה כסף יש לכם, חבר'ה?", הוא שואל אותנו,
ואנחנו במבוכה אומרים: "750$", "טוב, תנו לי את הכסף". הוא
שולף כרטיס אשראי ורוצה לשלם איתו לשני כרטיסים, הפקידה אומרת שהיא לא יכולה
להעביר את הכרטיס, "מה לא יכולה, בכל העולם אני מעביר אותו", היא מושכת
בכתפיה ואז הוא מכניס את האשראי לכיס, שולף ערימת דולרים, סופר לה 1,200$, מבסוט
עד הגג ואנחנו עוד יותר. חיבקנו אותו, נישקנו אותו ורקדנו סביבו, הוא אמר:
"תמורת העזרה אני מבקש שתגיעו להתוועדות של הרבי". בבוקר עלינו על
הטיסה, להתוועדות רצינו מאד להגיע אבל עוד לא הצלחנו, אבל אני בטוח שרבי נחמן דיבר
כבר עם הרבי מלובביץ שלא ידאג, שבאמונה פשוטה נגיע...
ארבע מי יודע
בשיעור שבת שאחרי פסח סיפרה לנו כרמלה שנולדה לה נכדה במזל
טוב, ביום רביעי של פסח, ארבע לספירת העומר, בספירה הלועזית ברביעי לחודש הרביעי,
בת רביעית אחרי שלושה בנים... כבר לפני מספר חודשים הוריה החליטו לקרוא לה מיכל,
ולהפתעתם גילו שמיכל אשתו של דוד המלך מופיעה בהפטרה של השבת. אחת הנשים אמרה שכל
עניין הסדר הוא סביב ארבע: ארבע כוסות כנגד ארבע גלויות, ארבעה בנים, ואני סיכמתי
ואמרתי: בדרך כלל אומרים: הרבה מזל טוב, במקרה שלך אפשר להגיד: ארבע מזל טוב...
בבא ברוך מברך
סיפרה מלכה משיעור הנשים בקטמון: כאשר בתה היתה בת
שנתיים-שלוש, היה לה פחד מאנשים זרים, ובכל פעם שראתה אחד כזה הייתה פורצת בצרחות.
אחותה של מלכה, שנישאה זמן קצר לפני כן, הייתה מגיעה לעיתים עם בעלה הטרי לעשות
בייבי סיטר לקטנה. הבעל היה גבוה מאד, והילדה היתה סורקת אותו במבטה עד שהגיעה
למעלה, ואז מתחילה לצרוח, והחתן הצעיר פשוט נמלט על נפשו. וכך קרה עם כל אדם לא
מוכר. מלכה הייתה במצוקה, והרגישה חסרת אונים, ודודה הציע לה לנסוע לרב ברוך
אבוחצירא, בנתיבות. מלכה סיפרה זאת לבעלה, שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, והוא
ענה: "תעשי טובה ותעזבי אותי בשקט"...
מלכה נסעה עם הדוד. כשהגיעו לביתו של רבי ברוך, מאחר שהרב לא
מקבל נשים, רצתה שהדוד יכנס עם הילדה, אבל היא צרחה... ואז רבי ברוך יצא אליהם
לחדר הכניסה. ברגע שהילדה ראתה את דמותו, עם הזקן והמצנפת, התגברו הצעקות ונכנסה
להשתוללות של ממש בזרועות אימה. רבי ברוך התקרב וניסה להציע לה סוכריה, והיא העיפה
אותה בחמת זעם. הרב שם את כפות ידיו על לחייה, מרוב אימה היא השתתקה, ואמר: יהי
רצון שבזכות אבי הקדוש, הבבא סאלי, שיעברו לילדה כל הפחדים.
מלכה מספרת שמאותו רגע נרגעה הילדה לחלוטין. כל החשש שלה
מאנשים זרים נעלם. גם אם היתה רואה מפלצת לא היתה מתרגשת כלל וכלל.
כשחזרה הביתה אמרה לבעלה: נו, מה אתה אומר? והוא משך בכתפיו...
בבא סאלי חי וקיים
בשבת, ד' שבט השנה, מסרתי שיעור לנשים, בדיוק ביום ההילולה של
בבא סאלי. כמובן שסיפרנו על הצדיק כהנה וכהנה, וכך סיפרה תהילה חברתי: היא עובדת
בתחום של חיזוק מצוות הטהרה, ומדי פעם נוסעת עם הרבנית אביגיל, בתו של הבבא סאלי,
לחזק נשים במצווה זו, לכנסים ברחבי הארץ. באחת הפעמים, הרבנית אמרה לנשים, שכל אחת
שתקבל על עצמה את מצוות הטהרה, בבא סאלי יהיה איתה, יעזור לה, והיא תרגיש את זה.
אחת הנשים התחייבה לשמור, ותהילה לקחה ממנה את מספר הטלפון שלה כדי להיות איתה
בקשר ולהנחות אותה בפרטים הנחוצים. למחרת תהילה מתקשרת לאישה, שצועקת לה בהתלהבות:
"את לא מבינה מה קרה ממש עכשיו. אני נוסעת עם נכדתי באוטובוס, ומראה לה
תמונות שצילמתי בטלפון, והנה בין התמונות מופיעה פתאום תמונתו של הבבא סאלי. אני לא
שמתי אותה שם...". תהילה שואלת: "אולי מישהו שיחק לך בטלפון והכניס את
התמונה?" "לא" – עונה האישה, "לאף אחד אין גישה לטלפון הזה.
הצדיק פשוט הודיע לי שהוא איתי. פלאי פלאות"
ועוד סיפרה על זוג ממכריה שגרים ברכסים, ונוהגים לנסוע מדי שנה
להילולה. שנה אחת אמרה האישה לבעלה: "השנה לא נראה לי שניסע, זה כל כך רחוק
ואני אצטרך לוותר על יום עבודה". מייד כשסיימה לדבר נשמע רעש. תמונתו של הבבא
סאלי צנחה ממקומה על הקיר... תהילה שואלת: "נראה לכם שהם לא נסעו להילולה?..."
לגרש חתולה
בשיעור שבת סיפרה לנו תהילה: ההילולה של הבבא סאלי יצאה השנה
בשבת, ובמוצ"ש נסעתי לנתיבות, וחזרתי בשעה 2 בלילה. לאחרונה החתולות של
השכונה, בעיקר השחורות... מצאו שאפשר לשבת בנוחות על השטיחונים שבפתח הדירות,
ואני, למרות שאני כבר סבתא – פוחדת מחתולות... אז בכל פעם שאני מבחינה באחת כזאת
בחדר המדרגות, אני מתקשרת הביתה ומישהו מבני הבית יורד ומבריח אותה. אבל עכשיו 2
בלילה, והייתי מבקשת עזרה מעובר אורח למרות חוסר הנעימות – אלא שהרחוב היה שומם
לחלוטין. מה עושים? ואז פניתי בזעקה שקטה מהלב לקב"ה שבזכות הבבא סאלי יעזור
לי להיכנס הביתה – ומייד קמה החתולה ובשקט מופתי ירדה במדרגות ונעלמה בעלטה...
בבא סאלי מגשים חלומות
התקשרה אלי הודיה חברתי. "מה חדש?" – "תשמעי מה
קרה לי. רציתי לנסוע בהילולה לבבא סאלי. חיכיתי לאוטובוס, ופתאום הגיע טרנזיט,
והנוסעים בו אמרו לי: "תעלי, אנחנו מגיעים בקיצורי דרך ממש מהר". טוב,
עליתי ואכן הגענו מהר, וכשאני עומדת לרדת לציון אני שומעת את אחד הנוסעים מבקש
מהנהג שייקח אותו לסימי, אשתו של הבבא סאלי. כן??? – אני גם רוצה לבוא. נכנסתי
לבית וחיכיתי, ואז היא הגיעה, אישה אצילית, הפנים שלה מפיקות קדושה, איזו ענווה,
היא ביקשה ממני שאני אברך אותה... את קולטת? ופתאום אני שומעת מישהי שם אומרת:
"הנה החדר של הבבא סאלי" וגם אני רצה ונכנסת, ורואה את מיטתו, ומסתובבת
שם בחדר בהתרגשות – אני ממש בקודש פנימה.
בדרך חזרה נזכרתי שמדי פעם הייתי מדמיינת לעצמי איך זה לגדול
לא כמו שגדלתי, בילדות חילונית, אלא נאמר בפנימייה דתית בנתיבות, מגיעה מדי פעם
לביתו של הבבא סאלי לקבל ברכה, מתייעצת עם אשתו בעניינים הנוגעים לחיי, והרגשתי
שבבא סאלי שמע את הרהורי, וזימן לי ביקור בביתו ופגישה עם אשתו – ממש כמו שחלמתי".
בומרנג חסד
סיפרה נעמה, שכנתי: לבן דודי אלון יש חנות לחומרי בניין. אלון
הוא איש חסד אמיתי. בכל בוקר, הוא מתפלל ומבקש מה' שיעזור לו לזכות בעשיית חסד
היום – וה' עוזר...
יום אחד, אחה"צ, בנוסעו במכונית, הוא שומע תכנית ברדיו
חרדי, ומבקשים עזרה עבור אלמן צעיר עם ילדים. כל מה שאפשר: ריהוט, ביגוד, מזון.
הסיפור נגע לליבו, וכשחזר הביתה התייעץ עם אשתו, והיא אמרה: "קדימה, תראה מי
הבן אדם". אלון נכווה כמה פעמים מנזקקים מזויפים, ועכשיו הוא בודק כל עניין
בצורה יסודית. מהרדיו הוא השיג את הטלפון של הבחור, ופגש אותו בבית קפה, והאלמן
סיפר לו על אשתו שנהרגה בתאונת דרכים וחמשת היתומים. אלון ביקש לראות את ביתם,
וכשהגיעו, לאיזה חור נידח בגוש עציון, ונכנס לקרוואן הרעוע, חשכו עיניו. הילדים
ישנו על מזרנים דקים על הרצפה, המקרר היה ריק לחלוטין, אפילו תנור לא היה בבית,
והדלות שרקה מכל פינה. הוא יצא והתיישב במכונית, ופרץ בבכי. משם נסע לרמי לוי, ערך
קנייה ענקית של מזון וחזר לקרוואן. בימים הבאים הוא גייס את כל מקורביו, השיג בדרך
פלא שתי מיטות קומתיים לילדים, ארגן בגדים וריהוט ומוצרי חשמל. במהלך הימים האלו
הייתה בקשר טלפוני איתו תמר, חברה של האם המנוחה, שסיפקה לו פרטים מדויקים לגבי
הצרכים: מידות הבגדים של הילדים, מה הם אוהבים לאכול... והייתה נרגשת ושמחה מאוד
מיוזמתו של אלון. מאחר שלא ידע את שם משפחתה, רשם לעצמו אלון בקוד בפלאפון: תמר
עציון. אלון בעצמו שקוע בחובות מכאן ועד להודעה חדשה. הבעיה היא שאלו חובות
מפוזרים, וקשה לטפל בהם. הוא לקח עורך דין אבל כל העניין נסחב ונגרר והסב לו עוגמת
נפש רבה. באחד הימים, שהה דודי בסידורים משרדיים, ניגש אליו מכר ואמר לו: שמעתי
שאלון בנך מסובך בחובות, יש מתמחה במשרד עורכי דין שנחשבת "כרישה"
בעניינים האלו, ופותרת בעיות מסובכות בצורה מדהימה, ונתן לאבא את הטלפון שלה.
דודי, כשפגש את אלון סיפר לו על ההמלצה שקיבל, אבל אלון אמר: "עזוב, אבא, כבר
יש לי עורך דין", אביו לחץ, ואלון הסכים, רק משום כבוד אב. הוא התקשר ולמרבה
השתאותו הוא רואה שיש לו את המספר בטלפון: תמר עציון. ניסה שוב, אולי טעות – אבל
לא, זו תמר. היא שמחה לשמוע ממנו, הודתה לו מקרב לב על העזרה שהגיש למשפחת חברתה
ז"ל, ואלון אמר לה שהוא פונה אליה בעניין החובות. חובות?" שאלה בתמיהה,
"לך יש חובות?" היא הייתה בטוחה שאם הוא דואג כך לאחרים, מן הסתם הוא
אדם אמיד. אלון ענה לה: "חסד לחוד, ובעיות אישיות לחוד". היא טיפלה
בענייניו להפליא, אלון אומר שמעולם לא ציפה שיגיע להסדר כל כך מוצלח ובזמן כל כך
קצר. כשסיפר את הסיפור למשפחתנו, אמר שלעולם אינו נוהג לדבר על החסדים שלו, אבל
סיפר לרבו על פלאי ההשגחה, והרב ציווה עליו לפרסם את הסיפור.
בלי המרפסת
סיפרה כרמלה: גרנו בשכונת שמואל הנביא בדירה קטנה, שהיתה צפופה
כבר מדי לחמשת הבנים השובבים שנולדו לנו. לדירה לא היתה מרפסת, ואנחנו בנינו רמפה
מאולתרת, לפחות שאוכל לתלות כביסה, או ליבש שמיכה רטובה.
רצינו לעבור למקום מרווח יותר, וניסינו למכור את דירתנו. זה לא
הלך, בעיקר בגלל השכנה הזקנה שגרה מולנו, שבכל פעם שהגיע מישהו לראות את הדירה
היתה מוציאה את ראשה מהחלון וצועקת: "בלי המרפסת". הדירה גם כך לא היתה
מציאה גדולה, חשוכה ומוזנחת, ובלי המרפסת אף אחד לא רצה אותה. הייתי כבר מיואשת.
יום אחד היתה הפסקת חשמל, הבית היה מבולגן בצורה זוועתית, כמו
שרק חמישה חמודים קטנים יכולים לבלגן, ואז נשמעה דפיקה על הדלת. מישהי באה לראות
את הדירה...
היה לי ברור לגמרי שאם לאור היום אנשים לא רצו את הדירה הזאת
אין כל סיכוי שירצו אותה לחושך מצבו של הבית, מה גם שהשכנה שחושיה לא קהו למרות
האפלה המשיכה לצעוק: "בלי המרפסת, רק בלי המרפסת". לקחתי נר ולאורו
הקלוש הראיתי לאישה את "המציאה" – והיא מצאה חן בעיניה, למרות שאין
מרפסת.
לדירה החדשה המרווחת שקנינו היה שטח אחורי פנוי שהתאים בדיוק
לרמפתנו הישנה והחביבה... ועליה בכל שנה מוקמת סוכה גדולה.
זמן מה לאחר המעבר פגשתי ברחוב את שכנתי לשעבר, "בלי
המרפסת". נזכרתי איך ה' חילץ אותי משם, ממש "קומי צאי מתוך האפילה"
– ניגשתי אליה, לחצנו יד, ואמרתי לה: מה שהיה היה, ועכשיו הלב נקי.
ברויכס והצלוחס
סיפר שמואל וש חברו הטוב של אבי ז"ל
בינואר 1945 השתחררנו מהגרמנים וכבשו אותנו הרוסים.
"המשחררים" האלה החליטו שההונגרים עשו להם עוול, ולכן הם צריכים לתפוס
גברים הונגריים מגיל 17 – ולשלוח אותם לסיביר לעבודת פרך. בזמן המלחמה גרתי
בבודפשט אצל הדודים, וכשהסתיימה רציתי לראות את בית הוריי בעיירה במרחק 120
ק"מ מבודפשט. החלטנו, בן דודי, חבר שלו ואני שנרד לעיירה ונראה מה נשאר
מהבית. היו לנו כמה גרושים של פנגו, כסף הונגרי, והתחלנו את המסע. שום תחבורה
מסודרת לא הייתה. מידי פעם בדרך עצרו אותנו רוסים ואמרו "אגין צ'סי
רובוטה", שעה אחת עבודה, לקחו אותנו לכמה שעות עבודה ושיחררו. בסוף הגענו
לעיירה, טורוק סנט מיקלוש. נכנסתי לבית של ההורים ומצאתי חייל רוסי עם קלצ'ניקוב
דרוך מכוון אליי, אומר לי ברוסית: "החוצה", הבנתי בדיוק מה הוא אומר
למרות שרוסית אני לא דובר... ברחתי משם. השכנים אמרו לי: "אל תתקרב, הרוסים
הפכו את המקום לתחנת תיקונים של קטיושות". אחרי כמה ימים הם עזבו, וכשנכנסתי
גיליתי שחוץ מרהיטים ממש כבדים, השתמשו בכל הרהיטים לחימום, הבית היה כמעט ריק, בכל
אופן היינו שם שלושתנו. באחד הימים טיילנו ברחוב הראשי, הרובע היהודי היה במרכז
העיר, פתאום מישהו צועק את שם משפחתי, אני מסתובב ורואה את מנהל הבנק המקומי, נשען
על קיר ומעשן סיגריה ומסמן לי באצבעו להתקרב, "אתה הבן של ליוש וש,
נכון?", "כן" אני אומר, "לאבא שלך יש חשבון אצלי ויש בו 1,200
פנגו, אתה רוצה אותם?", "כן...!!!", זה היה הון עתק בשבילנו,
נכנסתי, חתמתי וקיבלתי את הכסף. חזרתי לחבר'ה ואמרתי: "קיבלתי 1,200 פנגו, מה
נעשה עם זה?" התעורר בנו החוש המסחרי היהודי, בכפר אפשר לקבל קילו קמח בפנגו,
בבודפשט אותו קילו עולה 100 פנגו. הלכנו לתחנת הקמח, במקרה בעל הבית היה שם והכיר
אותי מיד. "שמואל, מה אתה עושה פה?", "אני רוצה קצת קמח",
"בסדר, כמה?", "1,200 ק"ג", הוא פותח זוג עיניים עליי
ואני שולף את הכסף ומניח על הדלפק. "בסדר גמור", הוא אומר, "רד
למטה ואני אתן הוראה שיעמיסו את השקים על עגלה וייקחו לך את זה הביתה". עכשיו
נשארנו עם בעיה קטנה... איך אפשר להביא את הקמח לבודפשט? הייתה בעיירה תחנת רכבת
גדולה ונסעו רק קרונות משא. בין כל שני קרונות, על הקפיץ, נוצר מקום קטן שאפשר היה
לשבת בו, לא שיא הנוחות אבל אפשרי... כל אחד מאיתנו לקח שק של 30 ק"ג, היינו
בני שבע עשרה, ויכולים לסחוב. תוך יומיים – שלושה, הגענו לבודפשט, מצאנו מקום בו
קנו מאיתנו את הקמח ב – 100 פנגו, בסה"כ היו בכיסנו עכשיו 9,000 פנגו... לא
רע, ואז חזרנו למיקלוש ועשינו עוד נגלה, ושוב את הדרך, ושוב, ושוב... בפעם אחת,
בדרך חזרה, הרכבת עצרה בעיר גדולה וראינו שחיילים רוסים מורידים ממנה אנשים
ולוקחים אותם, באו לקחת גם אותנו, בן דודי והחבר ברחו ואני נתפסתי. לקחו אותנו
במשאית למחנה ריכוז שהתפנה מיושביו הקודמים... היינו כמה חבר'ה הונגרים, וכל אחד
שידע כמה מילים ברוסית לימד את האחרים, למדנו איזה מאה מילים בערך. כשהגענו למחנה
התחלתי לצעוק ברוסית פחות או יותר, "אני יהודי, אבא ואימא נהרגו באושוויץ,
תשחררו אותי, אני רוצה הביתה", יומיים צעקתי... חיילים רוסים עברו לידי
באדישות ולא שמו לב כלל לצעקות שלי. אחרי יומיים ניגש אליי חייל רוסי נמוך קומה,
שנראה מונגולי, עם עיניים מלוכסנות, הדבר האחרון שיכולתי לחשוב זה שהוא יהודי,
ופנה אליי ביידיש..."צו ביסטא ייד?" – אתה יהודי? אמרתי שכן, בטח.
"צירף יידיש?" – "לא", "אז אתה לא יהודי". התחלתי
להוריד את המכנסיים... "אצלנו לכל ילד שני עושים ברית, זה לא אומר שאתה יהודי.
אתה יודע ברוכס?" אמרתי שכן. מה מברכים על לחם? המוציא לחם מן הארץ. על יין?
בורא פרי הגפן. על ברק? – עושה מעשה בראשית, ועל רעם? שכוחו וגבורתו מלא עולם.
"די ביסט א ייד" הוא אמר, "אתה יהודי, מחר לפנות בוקר תבוא לשער,
אני אהיה שם במשמרת ואתן לך לברוח, אל תגיע לרוסיה כי זה מוות בטוח, ותן לי את
המעיל שלך, אתה נראה איתו עשיר" (הרוסים חיפשו דווקא עשירים, את
"הפרולטריון" הם עזבו בשקט). למחרת, בארבע לפנות בוקר הגעתי לשער, נתתי
לו את המעיל והוא פתח את השער, ואני רצתי משם במהירות שיא אל החופש.
בריות טובות
טליה היא אחת הנשים שהגיעו בקביעות לשיעורי התורה שאני נותנת
בשכונת הבוכרים. התידדנו והסתבר שהסיפור שלנו דומה למדי. שתינו חזרנו בתשובה בגיל
מבוגר, ושתינו עבדנו באותו מקצוע טיפולי. אך בעוד שאני עזבתי את המקצוע מזמן
ופניתי לעסוק בענייני הקודש, היא עדיין עבדה במשרד ממשלתי, אבל הרגישה שזה לא ממש
מקומה. נפגשנו פעם בהילולה של הבבא סאלי בבית הכנסת היזדים והיא קיטרה על העבודה
ושהיא לא מסוגלת לעזוב, אמרתי לה שתתפלל על זה.
טליה היתה גרושה מזה שלוש שנים. הקושי שלה עם המצב הזה היה
גדול. בא' בניסן לפני שנה פגשתי אותה בבית כנסת מוסאיוף ושאלתי אם בירכה כבר ברכת
האילנות. כשאמרה שעדיין לא, הצעתי לה לבוא למקום בו ברכתי אני בבוקר, בגינת בית
כנסת של מקובלים בקרבת מקום. היא שמחה להצעה ומיהרנו להגיע למקום להספיק לברך לפני
השקיעה. היא בירכה בהתרגשות ובכוונה: ברוך שברא בריות טובות ואילנות טובות להנות
בהם בני אדם, ובי' בניסן פגשה את בעלה לעתיד, שהוא שליח ציבור באותו בית כנסת
ממש... סיכמתי לעצמי את הסיפור הזה בכך שהיא קבלה את בעלה בבית כנסת של מקובלים...
הם התחתנו קצת אחרי שבועות, בחתונה צנועה שהתקיימה בבית
הכנסת... רב צדיק גדול ערך את הקידושין.
זמן קצר לאחר החתונה טליה פוטרה מעבודתה. היא היתה נבוכה
ומבולבלת. אמרה לי: "אני לא מבינה, כולם היו מרוצים מאד מהעבודה שלי. אבל
היתה מישהי מלמעלה שהחליטה לפטר אותי, וזהו". אמרתי לה: "חמודה, זה לא
מישהי מלמעלה, זה מישהו מלמעלה. את לא זוכרת שבעצמך רצית לעזוב ולא היית מסוגלת?
אז ה' שמע את תפילתך ונענה"...
מייד לאחר הפיטורין החלה טליה לעסוק בתחום שתמיד עניין אותה,
שלום בית לפי עקרונות יהודיים. באורח פלא התחילה לתת שיעורים וסדנאות בנושא החשוב
הזה, ואני צפיתי בהשתאות בהתקדמות המהירה שלה. ממש לראות בחוש איך ה' מנהל את
העניינים, סוגר דלת ופותח אחרת, הרבה יותר מוצלחת. ואיך דאג לחתן אותה, כי איך
תוכל לתת שיעורים בשלום בית כשהיא עצמה לא נשואה?
גינת בשמים
יעל, אשת הבשמים מביהכ"נ מוסאיוף, ניגשת אלי ובידה הבשמים
לברכה. אני מבחינה שאלו אינם הבשמים הרגילים, חבילות נענע והדס שקונים בחנות, אלא
בשמים מגינה, ובהם גם ורד אדום ריחני משגע. לשאלתי היא מספרת שגר בשכנותה אדם זקן,
שעבר לאחרונה לבית זקנים, ודירתו הושכרה לאברך צעיר. בחצר ביתו יש גינת בשמים,
ולשמחתה הדייר החדש לא גילה שום התנגדות לכך שתיכנס ותקטוף. "זו ממש השגחה,
נכון? ובדיוק הבשמים שאני אוהבת, לוונדר ויסמין והוורדים האדומים הנפלאים
האלו" היא אומרת, ואני מאשרת בחיוך. "את מזכה נשים בברכות, אז ה' זיכה
אותך בגינה...".
גם זו לטובה
סיפרה לנו תהילה בשיעור שבת: היא פגשה אחת מנשות השכונה, שאמרה
לה שמאז שנפגשה במסר של הודיה ושל "גם זו לטובה" – חייה השתנו לגמרי.
היא מקבלת את כל אירועי החיים במאור פנים, שלווה ובטוחה שה' יודע מה שהוא עושה.
במשפחתה היה סכסוך ממושך עם אחד הקרובים. הוא האשים אותם בדבר
מסויים, וגם לא נתן להם אפשרות להסביר את עצמם, פשוט טורק להם את הטלפון בפנים, או
לא עונה. העניין כאב להם מאד, ולא ידעו מה אפשר לעשות כדי לנקות את השטח.
לפני זמן מה נסעו למירון, היא, בעלה ובנותיה הגדולות. בדרך היא
אמרה לבנות שגם המתח הזה עם קרוב המשפחה הוא לטובה, גם אם לא מבינים למה, והן
התחילו לשיר ולמחוא כפיים :"גם זו לטובה". בעלה לא הבין מה קורה להן,
מה, אתן ילדות קטנות? ואשתו אמרה: "נראה לך שרבי עקיבא היה ילד קטן? זה הוא
שלימד אותנו שהכללטובה" – הבעל קיבל והצטרף לשירתן, והאווירה ברכב הפכה להיות
עליזה במיוחד...
כבר כשהתקרבו למירון קיבלו שיחה מהקרוב, שהיה עדיין כעוס משהו,
אבל נתן להם סוף סוף לדבר. אבל בדרך חזרה, עצרו בצד למנוחה, והשתיקו את הפלאפונים,
וכשהתעוררו אמרו להם הבנות: "אבא, היו לך 11 שיחות, ואימא, לך 4" שיחות
מהקרוב, שנשמע כולו מפויס, ואומר בענווה: "אתם הצדיקים, אני לא מבין איך
יכולתי לחשוב עליכם כאלו דברים, תסלחו לי"
ד"ש מהרב עובדיה
סיפרה כרמלה איך חזרה בתשובה. היא באה ממשפחה מסורתית, ולמדה
בבי"ס ממלכתי – דתי, והקשר שלה עם היהדות היה רופף למדי. יום אחד הגיע הרב
עובדיה זצ"ל לתת דרשה בבית ספרם. היא עברה לידו בריצה כדי להספיק להגיע
לאולם, וכשעברה ליד הרב הוא הסתובב לכיוונה וקרא: "שלום". השלום שלו, כך
היא מספרת, נכנס לי ללב והעיר אותי. לפתע הרגשתי דחף להתחזק ביהדות. הגיעו לבית
הספר פעילים של "יד לאחים" כדי לרשום נערים לישיבות, ואני ניגשתי אליהם
ושאלתי: "אתם נותנים יד רק לאחים, או גם לאחיות?" הם עזרו לי להגיע
לירושלים, ולהירשם לסמינר של בית יעקב, ואחר כך נישאתי לאדם חרדי. נולדו לנו ששה
בנים.
דגל לבן
בשיעור השבת הבאתי רעיון שמצאתי בגיליון "באר הפרשה"
של הרב בידרמן: בדרך כלל בימי צעירותו יש לאדם כל מיני דמיונות, תכניות ומחשבות
לגבי עתידו, מה יקרה איתו במהלך חייו. אך כשהוא מגיע לגיל העמידה הוא מגלה בעוד
ועוד עניינים שהקב"ה מנהיג ומנהל את העולם: "רבות מחשבות בלב איש – ועצת
ה' היא תקום", וכל מה שתכנן ודמיין קרה למעשה אחרת לגמרי.
סיפרתי להן עלי – איך בשום אופן לא יכולתי לדמיין לפני עשרים
שנה, כשהייתי עדיין חילונית גמורה, שאעמוד לפני נשים ואתן שיעור תורה... זה נשמע
מופרך לגמרי.
והרב המשיך ברעיון: כשנלחמים, וצבא אחד מכניע את הצבא השני, אז
הנכנעים מרימים דגל לבן כאות כניעה, להראות שהם מקבלים על עצמם את מרות המדינה
המנצחת, וכך גם לגבי האדם, כשמגיע לשנות העמידה מתחילות שערותיו להלבין, וזהו כעין
דגל לבן לגבי הקב"ה. ומדי כמה שבועות מוציא עוד ועוד שיער לבן להראות שבעוד
עניין הוא מכניע את עצמו, ומכיר בכך שרק ה' הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים.
כרמלה קפצה ואמרה: וכמה מרגיז שהשערות הלבנות מתחילות ליד
האוזניים... ואולי גם זה רמז לאדם שצריך להתחיל לשמוע מוסר...
דלת נסגרת ונפתחת
סיפרה נעמי: שלוש שנים לאחר נישואי ועדיין לא נפקדתי. חברתי
היתה חברה של אשתו של צדיק מקובל בשכונה, וביקשתי ממנה שתארגן לי פגישה איתו מתוך
תקווה שיוכל לסייע. ואכן נפגשנו איתו, בעלי ואני, והוא אמר לי כמה דברים לעשות
ושאחזור אליו בעוד כחודש. בעלי עבד ולא יכול היה לבוא איתי, ואני הלכתי לבד, וכל
הדרך ליבי מתרונן בציפייה לישועה. דפקתי על הדלת, והיא נפתחה לחריץ צר, ולתדהמתי
הצדיק אמר בקול ובזעף: "אני לא יודע מה רוצים ממני, למה באים אלי, אני בסה"כ
לומד לעצמי". הסתובבתי והלכתי, וכל הדרך עד לבית הלב הולם בי בפגיעה אדירה,
והדמעות רוצות לפרוץ אבל אני עוצרת אותן. הרי הוא שאמר לי להגיע, איך הוא זורק
אותי עכשיו. כשהגעתי הביתה כבר פרץ ממני נהר של דמעות, בעלי ממש נבהל, זעקתי
לקב"ה: "הוא סגר לי דלת, אז יש לי רק אותך ואתה תפתח לי". וזמן קצר
מאד אח"כ נפקדתי.
אחרי שילדתי בשעה טובה את בני הראשון, שמעתי מהחברה שלי שאשתו
של המקובל אמרה שביום שילדתי אמר לה בעלה: "היום ילדה אישה שצעקתי עליה"...
בלבי המשכתי להקפיד על הצדיק, הפגיעה הייתה קשה, ורק אחרי
שנפטר פתאום נפל לי האסימון: הוא נהג בי כך במכוון, כדי שאזעק לה' מעומק הנשמה ואז
אענה.
דלתות לחיים
סיפרה לנו בשיעור שרי החמודה: אחותי, כשהייתה בת 18, נסעה יום
אחד לכותל. לפני שיצאה מהבית קראה את תפילתו של רבנו תם לשמירה מפני פגעים,
וכשהגיעה לכותל נתנה צדקה. כשסיימה את תפילתה מיהרה לאוטובוס, כי הבטיחה לאחותנו
הגדולה שתבוא לשמור לה על הילדים. האוטובוס הלך והתמלא, ובדיוק כשהגיע תורה לעלות
– סגר הנהג את הדלתות בפניה. היא רצה לכיוון התחנה שליד שער האשפות, מקווה ששם
יעצור שוב וייקח נוסעים, ואכן כך היה – אלא ששוב כשהגיע תורה נסגרו בפניה דלתותיו,
והיא נשארה מאחור בתחנה – ובאוטובוס הזה, קו 2, התרחש כמה דקות מאוחר יותר הפיגוע
הקטלני.
בשנה שלאחר מכן, באותו תאריך בדיוק – היא התארסה.
כששמעתי את הסיפור המרגש הזה, עלה בדעתי שה' נעל בפניה פעמיים
את דלתות המוות – כי בתאריך הזה אמורה להיפתח לה דלת החיים.
חברתי נאוה הייתה עם משפחתה באוטובוס הזה. בנה הקטן נהרג, וחלק
מבני המשפחה נפצעו – והחלימו בניסים גדולים בזכות התפילות הרבות שנערכו עבורם.
היא הזמינה אותי לברית של נכדה בבית הכנסת היזדים, ושם סיפרה
לי את העובדה המרגשת הבאה: לאחר הפיגוע קראה הרבה תהילים, ובמיוחד התחברה לפסוק
טו' בפרק ט': "חננני ה', ראה עוניי משונאי, מרוממי משערי מות. למען אספרה כל
תהלתיך, בשערי בת – ציון אגילה בישועתך" – וחזרה עליו עשרות פעמים. והנה בנה
הגדול פגש את ארוסתו – ושמה בישראל... בת–ציון.
דרוש חתן
בשבת האחרונה מסרתי שיעור בשכונת "מעלות דפנה" –
ולקראת פורים סיפרתי לנשים את סיפור השידוכין המתוק של מרים, (נמצא בספר: "על
חיפושים ותחפושות"). ואז אחת הנשים אומרת: "אני שדכנית, ויש לי גם סיפור
שידוכין לפורים". "נו..." – כולנו אומרות בסקרנות, וכך היא מספרת:
"אחת הבנות שהיו בטיפולי התעכבה והתעכבה. כשהגיע פורים היא התחפשה לשלט מהלך.
מה היה כתוב בשלט? "דרוש חתן"... עלם חמודות ראה אותה מהלכת כך ברחובה
של עיר, ומאחר שלו הייתה דרושה כלה, הוא יצר איתה קשר, נפגשו והתחתנו..." כולנו
צחקנו בהתפעלות מהגישה המקורית, ואיך התקיים בה שכל הפושטת יד בפורים (או לובשת
שלט) נותנים לה...
האתרוג של הרב עובדיה
סיפרה תהילה חברתי: לפני כחמישים שנה הרב עובדיה זצ"ל נתן
שיעורי תורה בביהכ"נ "שאול צדקא" בשכונת הבוכרים. שיעור לבעלי בתים
שהלכו והתחזקו וגידלו דור ישרים מבורך. אבי נהג להשתתף בשיעורים בקביעות, קהל
המשתתפים בשיעור אהב את הרב עובדיה אהבת נפש.
שנה אחת, בשמחת תורה, הציעו למכירה את האתרוג שעליו בירך הרב
עובדיה בסוכות, תוך שמציינים שהאתרוג הוא סגולה לפרי בטן. אבי, שנולדו לו עד אז רק
בנות, השתוקק לבן זכר. מחירו של האתרוג הלך והאמיר, ולבסוף אבי קנה אותו במחיר עתק
שמקביל לחודשיים תשלום שכר דירה, והוא היה אדם שעובד קשה למחייתו – לא איזה עשיר
בכלל.
בשמחת תורה לשנה הבאה נולד אחי... ונקרא שמו בישראל עובדיה,
וכיום הוא תלמיד חכם גדול בבני – ברק.
הלו ישמע
סיפרה דליה: אחי נסע לפריז בקיץ. בבית קפה הומה בשאנז אליזה
הוא שכח את הפלאפון החדש והיקר שלו. כשחזר למקום הביט בחוסר אונים באלפי יצורי
האנוש החולפים להם. אנא ה' הושיעה נא, העניין נראה אבוד. לאחר כשעה, כבר מרוחק
מאוד מהמקום, הוא שומע בחור משוחח בלהט בעברית עם אמו: "הלו אימא, מצאתי
טלפון ואיתו אני מדבר איתך עכשיו"... אחי העיף מבט מהיר לעברו וזיהה מכשיר
מוכר: "הלו, בחור, תביא מהר את הטלפון שלי"...
הסגולה פעלה
כמה ימים לפני פסח התקשרה צבייה חברתי. "מה נשמע?"
אני שואלת, "על הפנים... יש לי כאבים נוראים בשן קדמית. הלכתי לכמה רופאים
לקבל חוות דעת. חלק אמרו לעקור ולעשות שתל, חלק אמרו לעשות טיפול שורש וכתר,
בכלמקרה זה כסף שאין לי. והכאבים האלה זה בדיוק מה שהייתי צריכה לפני פסח".
ניסיתי לנחם אותה ואמרתי ששיניים אותיות שינויים – שכנראה יבואו בחייה לטובה
ולברכה, ואז נזכרתי בסגולת ברכת הלבנה, וסיפרתי לה. מאז שהכרתי את בעלי, כבר עשרים
שנה, שבכל ברכת הלבנה הוא מתפלל עלינו שלא יהיו לנו כאבי שיניים – וזו סגולה ידועה
– ועובדת. עובדה שכבר עשרים שנה שלא ראיתי רופא שיניים (וגם לא רוצה לראות להבא...(.
אחרי פסח צבייה מתקשרת שוב ואומרת בהתרגשות: "את לא
מבינה. סיפרתי לבעלי על הסגולה. הוא ידע עליה אבל מעולם לא השתמש בה. הוא ביקש עלי
בברכת הלבנה ומיד לאחריה הפסיקו לי כל הכאבים, הדלקת נעלמה, פשוט פלא. אני מתקשרת
אלייך להגיד לך שתכתבי ותפרסמי את הסגולה שיכולה לחסוך הרבה כאב וכסף לעם ישראל..."
העברה על המידות
סיפרה מלכה: לפני כעשרים שנה גרו היא ומשפחתה בבית משותף.
ביקשו מבעלה להיות בתפקיד של וועד הבית והוא הסכים, ומילא את התפקיד בנאמנות.
בבוקר אחד, מלכה הייתה לבדה בבית עם התינוק, נקשה שכנה בדלת, וכשפתחה לה, התנפלה
עליה השכנה בצעקות ובהאשמות חסרות שחר, שבעלה גונב את הכסף של הדיירים לשימושו
הפרטי. מלכה לא ענתה לה, והשכנה הוסיפה לקצוף עד שלבסוף ירקה לה בפנים... מלכה
המשיכה לשתוק, ולא סיפרה דבר לבעלה.
לאחר מספר ימים הגיעה אליה שכנה צעירה, וסיפרה שבנה של השכנה
הירקנית מאושפז במצב קשה בבית החולים הדסה עין כרם, ואמו לידו, בוכה כל הזמן, לא
אוכלת. אולי ניסע לבקר אותה ולעודד את רוחה? מלכה היססה, הפגיעה בה עדיין טרייה כל
כך, ולבסוף החליטה: בואי ניסע. היא קיבלה זמן קצר לפני כן רישיון נהיגה, ואת הדרך
המפותלת להדסה, עם תינוק קטן, עשתה ברעדה. היא לקחה איתה ספר תהילים, וכשהגיעו
וראו את האם הבוכייה אמרה לה: קחי, זה יכול לעזור יותר מבכי. ואכן הבן התאושש,
ומלכה מספרת שמאותו הזמן הפכה האישה לשכנתה הטובה ביותר, מציעה לה עזרה עם הילדים,
להביא לה קניות מהמכולת, לפייס ולרצות בכל דרך אפשרית. מלכה, שבדרך כל כך אצילית
השיבה טובה תחת רעה, פשוט המסה לה את הלב.
העלמות בבית העלמין
מספרת אסתר: הסיפור הזה קרה לפני 67 שנים, ואני הייתי אז
תינוקת בת שנה. שמעתי אותו מאימי, שהייתה מספרת אותו בהתרגשות מדי פעם, ממש כאילו
חוותה אותו היום.
אחיה של אימא, מתתיהו, נהרג בצבא בגיל 21. לאימא היה מאד קשה,
היא הייתה קשורה אליו מאד. יום אחד הלכה לציון, בבית העלמין בסנהדריה, ולקחה אותי
בעגלה, ואת אחייניתה בת ה-15, שתשמור עלי בחוץ עד שתסיים להתפלל. האחיינית חיכתה
וחיכתה, ואימא לא חוזרת. היא שקעה בבכייה ובתפילותיה, ולא שמה לב שהחשיך,
וכשהתעוררה מצערה גילתה שהיא נעולה בבית הקברות... השער סגור!
אפשר רק לדמיין את החרדה והלחץ שתקפו אותה, והיא זעקה לה':
"ריבונו של עולם, יש לי תינוקת בחוץ, תשחרר אותי מפה". ולפתע, מתוך
החשיכה, הופיע לידה איש זקן, לבוש כולו בלבן, וזקנו לבן וארוך. הוא אמר לה:
"אל תבואי לכאן בלילה". ניגש אל השער, נגע בו, והוא נפתח. אימא מיהרה
לרוץ אלי, וכשהסתובבה אחרי רגע להסתכל - הוא פשוט נעלם.
הפקאנים של אריאל שרון
מספרת כרמלה שכאשר הייתה נערה התגוררה עם הוריה במושב הסמוך
לחוות השקמים של אריאל שרון, שהיה אז שר החקלאות. באחד הימים הלכה עם חברותיה
לטיול באזור והן הגיעו למטע של פקאנים, ושם אספה בשקית פקאנים שנפלו לארץ. לאחר
שחזרה בתשובה גילתה שבעצם המעשה שעשתה הוא גזל גמור, ורצתה להחזיר את הגזלה. היה
להם קרוב משפחה שעבד בכנסת, והיא ביקשה ממנו שייגש לשר החקלאות וישאל אותו כמה היא
צריכה לשלם עבור שקית הפקאנים... אריאל שרון חייך ואמר שהמטע בכלל לא שלו, הוא
שייך לקיבוץ דורות. כרמלה התקשרה לקיבוץ וביקשה לדבר עם האחראי על המטעים, שהתרגש
לשמוע את סיפורה ואמר לה: "בימים טרופים כאלו, יש עוד אנשים כמוך?"
הצדיק עובר דירה
סיפרה אלונה משיעור הנשים בקטמון: היא מאד קשורה לצדיק יצחק
כדורי, ולכן תלתה בביתה תמונה גדולה של הרב. בעיני בעלה זה לא מצא חן, "מה זה
פה, בית כנסת?", אבל היא התעלמה מחוסר שביעות רצונו, ולכן ביום אחד כשהיא
נעדרה מהבית, בעלה פשוט הסיר את התמונה מהקיר והניח אותה על ספסל בחוץ כלאחר כבוד,
ולאחר מספר דקות היא כבר לא היתה שם... אלונה חזרה לעובדה מוגמרת ושתקה... כשבוע
לאחר המקרה היא ביקרה אצל אחותה, והנה מה היא רואה למרבה השתאותה? את התמונה שלה
של הרב כדורי תלויה בסלון של אחותה. היא מזהה בבירור מסימנים הידועים לה שזוהי
תמונתה ולא תמונה אחרת, ואומרת לאחותה: "זו התמונה שלי!" אחותה מכחישה
בכל תוקף: "מה פתאום, בעלי הביא לי אותה" – הן קוראות לבעל שמאשר שמצא
את התמונה ברחוב על ספסל ליד ביתה של אלונה. אלונה אומרת בחיוך: "הצדיק ידע
שכל כך אני רוצה את נוכחותו בביתי, אז הוא עבר דירה לאחותי. הכל נשאר במשפחה".
הרופא לשבורי לב
בשכונת גאולה נמצאת חנות לציוד משרדי בבעלותה של יעל. הגעתי
לשם לעיתים תכופות לצלם ולהכין חומרים לשיעורי התורה שאני מוסרת – והתיידדנו.
בעלה, שלמד בישיבת "כף החיים" חלה מאד, היה קשה לראות את פניה העצובות
לאורך כל תקופת המחלה, שממנה לא קם והותיר אותה אלמנה עם שלושה ילדים קטנים.
לפני זמן קצר נודע לי שהיא עומדת להינשא שוב. שמחתי כל כך.
כשפגשתי אותה שאלתי: "התחתנת?" והיא ענתה: "כן, לפני
שבועיים". התחבקנו בהתרגשות ואמרתי: "נו, ספרי, מי החתן?" והיא
סיפרה שהוא הרופא שטיפל בבעלה לאורך כל תקופת מחלתו, והיה מיודד איתם עוד לפני
המחלה. הוא בדיוק התגרש לאחר עשר שנות נישואין ללא ילדים. כשהציעו לה שייפגשו
למטרת נישואין אמרה שהיא לא מעוניינת, בוודאי לא זמן קצר כל כך אחרי פטירתו של
בעלה, וסיפרה שהיא היתה הולכת לציון לבכות ולבקש שיניחו לה בתקופה הקרובה, והחתן
היה הולך לבכות למנוח שיסייע לו שיעל תסכים. הרבנים לחצו, ואמרו שככל שהזמן עובר
קשה יותר ליצור קשר חדש, וזה לטובת הילדים – והיא הסכימה. היא מתארת תקופה שכאילו
הכניסו אותה להרדמה, והיא עברה את הכל במן ערפול, כשמתערבבים בתוכה היגון והשמחה,
והיא מרגישה כל הזמן את נוכחות נשמתו של בעלה, דוחף ומסייע שהכל יסתדר, וגם בימי
חיותו אמר לה שהאיש הזה, הרופא, הוא אדם מבורך וכדאי לה לשמוע לעצותיו.
שתינו השתאינו מול תהפוכות החיים בעולמו של הקב"ה, ואיך
אחרי הכאב הנורא שלח לה רופא לרפא את ליבה השבור, לחבוש את עיצבונה.
השם מפגיש
בצהרים התקשרה אלי תהילה חברתי ואמרה: תשמעי איזו השגחה מדהימה
הייתה לי הבוקר. הוזמנתי לפגישה עם מורתה של בתי, ומאחר שבערב יש לי עניין שלא
ניתן לדחותו ביקשתי ממנה שתנסה לארגן לי להיפגש אחר הצהריים, אך מסתבר שהרבה
אימהות מעדיפות גם הן שעה נוחה כזו – והאפשרות היחידה שנותרה היא בערב. לא ידעתי
מה לעשות. אל תחנת האוטובוס הגיע קו 72, ניסיתי להיכנס בדלת הראשונה, אך העומס לא
איפשר, וכך גם בדלת השנייה. רצתי לשלישית, ושם הצלחתי לעלות ואפילו למצוא מקום
ישיבה, ואז אני רואה מולי פנים של אישה מוכרת. מאיפה אני מכירה אותה? זאת מורתה של
בתי...
ביקשתי מזו שישבה לידה להתחלף איתי, ובזמן הנסיעה התעדכנתי
להפליא במצבה של הילדה בלימודים. ה' פשוט ארגן לי את הפגישה על הדרך, כי בערב באמת
שלא יכולתי...
השם פותר לסבתא בעיה
סיפרה לי תהילה חברתי: חמותה היא אישה מבוגרת שמתגוררת בגפה. הדמות
הקרובה ביותר אליה היא נכדה הבחור, שמגיע הרבה לבקר ועורך לה קניות. הסבתא מאד
רצתה שיתחתן, ומצד שני חששה מה יהיה איתה. השם עזר לה ממקום לגמרי לא צפוי: בעלה
המנוח הקים בית מדרש, שאותו ניהל רב, והרב הזה שהכיר היטב את המשפחה הציע לנכד
להשתדך עם אחייניתו, ובחתימת הוורט הודיע שמאחר שדיור מאד יקר, ולסבתא יש דירה
גדולה, הוא מציע שהזוג הצעיר יתגורר אצלה, וכך הנכד יוכל להמשיך לעזור – הפעם גם
עם העזר כנגדו. כולם שמחו להצעה.
והיו עיניך רואות את רופאך
סיפרה נחמה, חברתי: בבוקר יום כיפור התעוררה בתי והצליחה לפקוח
רק עין אחת, השנייה הייתה נפוחה ודלוקה. מה עושים? כיפור היום. הכרתי רופא עיניים
מעולה, ד"ר סימון, כשהתלוויתי לאחותי לטיפולי העיניים שלה, וידעתי שהוא גר
ברמת שרת, לא רחוק ממקום מגורנו בבית וגן. אמרתי לבתי, בואי נלך, ננסה למצוא את
הרופא, כתובת לא הייתה לי אבל קיננה בליבי הרגשה שה' יעזור לי. הרופא חילוני
מובהק, תהיתי בליבי איפה הוא ביום הזה, אולי נסע לים... אולי הוא במשמרת, אבל
שתינו כבר הולכות לכיוון שכונתו. בדרך, ליד בית כנסת "הולילנד" – את מי
אנחנו רואות בשלוש עינינו? את הד"ר בכבודו ובעצמו. "מאיפה צצת לי פתאום?"
אני שואלת בתדהמה, הוא השיב שאמנם בדרך כלל ביום כיפור הוא שוחה... אבל אחז בו
הפעם חשק בלתי נשלט ללכת לבית כנסת. "לא", אמרתי לו, "זה היה חשק
בלתי נשלט לעזור לי..." – הוא פתח את העין של הילדה, בדק, נתן לי הנחיות איך
לטפל עד הערב, שאז אגיע אליו להמשך טיפול. הסיפור קרה לפני הרבה שנים, הילדה כבר
נשואה ונולד לה נכד לא מזמן... אבל ברגע ששאלת על סיפור השגחה צף אל מול עיניי
המחזה של הרופא הולך למולי וההשתאות אל מול טובו האבהי של בורא עולם.
זה פרי חדש
סיפרה נעמי: באחד הערבים הלכתי עם חברה לחפש עבורה דירה בשכונת
מקור ברוך. החשיך, ולא ידענו באיזה רחוב אנחנו נמצאות. פתאום ראינו פועל יוצא
מחנות ירקות ומחזיק בידיו ארגז עם פירות. שאלנו אותו: סליחה, איזה רחוב זה? והוא
נעמד וענה – זה פרי חדש. לא הבנו מה זה ענייננו אם הפרי בארגזו חדש או לא, מצידנו
שיהיה ישן, ושאלנו שוב, אולי לא שמע: איזה רחוב זה? ושוב הוא ענה בהדגשה: זה – פרי
– חדש...
מה קורה פה? הוא ממש לא מבין אותנו, ובפעם השלישית שאלנו, ואז
הוא הבין שלא הבנו וענה סוף סוף: זה רחוב פרי חדש...
אהה, תודה... אמרנו לו, כשאנחנו מנסות להחניק את פרצי הצחוק
שיצאו ללא שליטה.
זכייה בשמן זית זך
סיפרה אורית: הייתי בת עשרים, צעירונת שלומדת במדרשה, לקראת
חנוכה למדנו על החשיבות של הדלקת החנוכייה בשמן זית זך: נמשלו ישראל לזית, מה זית
נותן שמנו בכתישה, כך ישראל משתבחים בייסורים, ומוציאים מעצמם את מיטבם, ודווקא
בזמני מצוקה מוכנים לסייע ולעזור. הזית נשאר רענן כל השנה – ונמשל ללומדי התורה.
הזית יכול להגיע לגילאים מופלגים, וגם עם ישראל עתיק ומחזיק
מעמד ונותן פירות. עץ זית עתיק הוא חלול מבפנים וחי – וכך גם עם ישראל – עם כל
המכות והסבל שעברנו – אנחנו חיים ונושמים. זית גורם לשכחה – ושמן זית לזיכרון, לכן
כדאי תמיד לא לשכוח לשים שמן זית על זיתים... ועוד למדנו שנמשלו ישראל לזית – כי
שמנו צף על כל המשקים ולא מתערבב, וכך עם ישראל. ובשמן זית מדליקים אור – וגם עם
ישראל הוא אור לגויים.
לאחר כל הלימוד הזה, הבנתי שלא שייך להדליק יותר בנרות שעווה,
כפי שנהגתי עד כה. מצבי הכלכלי היה דחוק, ובכל זאת הלכתי וקניתי חנוכייה פשוטה עם
כוסיות, ופתיליות ושמן זית זך, הקנייה עלתה שבעים ₪, וכשיצאתי מהחנות, על המדרכה
היו מונחים שני שטרות: האחד של חמישים והשני של עשרים. עוד למדנו במדרשה שכאשר
מוצאים שני שטרות אין דין החזרת אבדה, אלו שטרות מפוזרים, אז אספתי אותם לארנקי
והרגשתי שהקב"ה מחייך אליי ואומר: חמודה, אהבתי את המצווה הזכה שלך...
זכר למחצית השקל
סיפר לי אחי, הצדיק החילוני... שנקלע יום אחד לתחנה המרכזית,
וישב כמה דקות לנוח על ספסל ליד השירותים הציבוריים. ניגשה אליו בחורה ושאלה אם יש
לו שקל – כי יש לה רק מטבע של עשרה שקלים, והוא נתן לה בחפץ לב. כשיצאה אמרה לו:
בעצם, מצאתי חצי שקל, קח. הוא סירב אבל היא התעקשה. כשעלה למעלה ראה דוכן של
חבדניקים שמניחים תפילין לעוברים ושבים – ועל שולחנם מונחת קערה עם מאות מטבעות של
חצי שקל. מוזר.
אמרתי לו שזה לא מוזר בכלל, כמה ימים לפני פורים מקיימים את
מצוות זכר למחצית השקל – והחבדניקים בודאי זיכו את האנשים גם בקיום המצווה הזו,
ואז אחי אומר בהשתאות: בעצם, גם אני קיימתי מצוות מחצית השקל...
חמישה זרעי שעורה
לקראת ערבית של שבת הגעתי כהרגלי לביהכ"נ
"היזדים", ובעוד הרב יוסף שרגא דורש בהלכות שבת, התיישבה לידי אחת הנשים
המבוגרות והמתוקות, תמר שמה, ואמרה: "יש לי סיפור בשבילך". טוב, יצאנו
למבואה מחוץ לעזרת הנשים והתיישבנו על ספסל, וכך סיפרה כשעיניה נתונות בעיני:
"כשנתיים לאחר נישואי לא נפקדתי בילדים. הלכתי לרב כדורי זצ"ל, שגר אז
בשכונת "בית ישראל". היית צריכה לראות, בית מט ליפול, שירותים ומטבח
בחוץ. ישבתי לצידו, ממש כמו שאני יושבת לידך, וסיפרתי לו על צרתי. הוא הקשיב
ברוגע, ונתן לי כמה זרעים של שעורה ביד, ואמר לי לשתול אותם בעציץ, להשקות כל יום,
ולבוא בעוד חודש ולהגיד לו כמה נבטו. הגעתי אליו ואמרתי: "יצאו חמישה" –
והוא אמר: "יהיו לך חמישה ילדים". וכך היה. בכל פעם שהיו בעיות בשלבים
שלקראת הלידה הייתי מגיעה אליו. פעם אחת אמר לי להביא תפוח, כתב עליו וביקש שאוכל,
והחלמתי, ובפעם אחרת כתב על שקדים ונתן לי לאכול. צדיק יסוד עולם, אני אומרת לך,
צדיק יסוד עולם".
הודיתי לה בהתרגשות על הסיפור הנהדר, וחשבתי לעצמי שלא סתם
נקרא הספר "מעולפת סיפורים" – כי רק לשמוע סיפור כזה – ולהתעלף.
חצי חצאית
סיפרה שושנה: לפני כמה שנים נסעתי לאומן עם קבוצת נשים, חלקן
דתיות וחלקן פחות. באותה תקופה הלכתי עם שאל, ואחת הבנות שהסתובבה ממש לא צנועה,
עם חצאית מיני וכו', הציקה לי לאורך כל הנסיעה, כשהיא מושכת בשאל שלי ואומרת:
"מה את צריכה את הסמרטוט הזה, את לבושה צנוע למטה, תורידי את זה...",
ואני מסבירה לה באורך רוח שבצניעות יש דרגות, ככל שאישה יותר צנועה היא מוסיפה
קדושה וזכויות, ואני זקוקה בתקופה הזו ליותר זכויות. זה לא עזר לי, ולאורך כל
הנסיעה סבלתי מהצקותיה.
ביום האחרון של הנסיעה היא ניגשה אלי, הושיטה לי את חצאית
המיני שלה ואמרה: "תגזרי אותה. אני הולכת רק עם חצאית ארוכה"... חייכתי
לעצמי בהתפעלות מדרכי ה'. דווקא היא שהתנגדה כל כך נמסה. איך הליכה בצניעות פועלת
את פעולתה ומשפיעה קדושה.
טלפון צדיק
כרמלה חברתי שומעת סליחות דרך הטלפון. בעלה הולך לביהכ"נ
לפנות בוקר, מתקשר אליה משם, והיא מצטרפת לתפילה מביתה. בסוף השיעור שלי שמתקיים
בביתה, אחרי שסיפרה לנו בהתלהבות על הפתרון הייחודי והפשוט הזה שמצאה, ניגשת אליה
נירה, עם חוברת שמפרטת את סכנות הקרינה. כרמלה קוראת בעליצות: קרינה שתבוא על
האויבים שלנו. אצלי אין קרינה. זה טלפון צדיק, טלפון של סליחות ושיעורי תורה...
טלפון שבור
סיפרה רחל: אחותי נפלה ופרקה את הכתף, בבית החולים היא עברה
תלאות מתלאות שונות, ובערב דיברנו בטלפון. נכשלתי בלשון הרע, ממש בגדול, דיברתי
בגנותם של רופאים מכאן ועד להודעה חדשה, שיתפתי פעולה איתה לגמרי. למחרת בבוקר
הפלאפון שלי התקלקל, זו הייתה תקלה משונה, שמעולם לא ראיתי כמוה, אני לא יכולתי
להתקשר, התקשרו אליי – אבל לא יכולתי לראות מי וגם לא יכולתי לענות. יצאתי
לסידורים, והייתי מודאגת. אני מטפלת באישה קשישה, אולי קרה לה משהו? אולי היא
צריכה אותי באופן דחוף? נכנסתי לחנות וביקשתי לחייג מהמכשיר שם, השיחה עלתה שני
שקל והזקנה הייתה בסדר, לא חיפשה אותי בכלל. עמד שם בחור צעיר שאמר לי: "תני
לי את הפלאפון שלך רגע...", שיחק איתו כמה שניות וסידר את התקלה. כשיצאתי
מהחנות הרמתי עיניי כלפי מעלה ואמרתי: "אבאל'ה, אתה צודק, דיברתי לשון הרע על
רופאים, וגם הם הילדים שלך..." וכשהורדתי את עיניי ראיתי על המדרכה שקל בודד
ושני חצאי שקלים, בדיוק כפי ששילמתי לשיחה, מחייכים אליי בחביבות...
כיס ריק מלא תקוה
סיפרה לי תמר חברתי: כשאת נשואה לאברך, קורה לפעמים (לעיתים לא
כל כך נדירות...) שאנחנו מוצאים את עצמנו מול שוקת שבורה, כלומר, כיס ריק וארנק
שורק, שלא נמצאת בו אפילו פרוטה. ואז משתלט עלינו איזה מצב רוח עגמומי, שחולף רק
כשה' ברוב חסדיו שולח משהו לילדיו.
באחת הפעמים הללו אמרתי לבעלי: "טוב, מבחינתנו אין מניעה
שמשיח יגיע" (כי כך אמרו חז"ל: "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן
הכיס"). הוא חייך, והמציאות החסרה התמלאה בעליצות של תקווה לבואו המהיר...
כלואה בסלון כלות
סיפרה שרית, חברתי: פגשתי את בחיר ליבי ורצינו להתחתן, אבל
לאבא שלי באותה תקופה לא היה גרוש. אבא במקצועו בונה מצבות, והקליינטים לא ממש
מגיעים לפי הזמנה, לפעמים הם מחליטים לחיות חיים ארוכים, טובים או לא כל כך, בכל
אופן חיים, ואז אין הזמנות... אימא הייתה בבית עם ילדים קטנים. "איך אתה רוצה
לחתן אותי אם אין לך כסף?", שאלתי אותו בייאוש. חברה טובה במדרשה עודדה אותי.
"את תראי שה' יחתן אותך, תתפללי על זה". התפללתי נמרצות. כמה ימים לפני
חתימת הוורט אבא קיבל מכתב מביטוח לאומי, מגיע לו מהם שש עשרה אלף שקל, שלא ידע על
קיומם כלל וכלל. זה לא סכום גדול, אבל בשבילנו זו הייתה הצלה גדולה. ישבתי איתו
והנחיתי אותו: אנחנו נשלם אירוסין, תזמורת, צלם וסלון כלות. באורח פלא זה נשמע
להוריו בסדר, חלוקה הוגנת, והם מימנו את השאר: ריהוט חדש, מוצרי חשמל, חתונה ושכר
דירה לשלושה חודשים... סכומים נכבדים. ועוד לא תמו ניסיונותיו וניסיו. הסיפור
התגלה לי רק אחרי החתונה, בזמן ההתרחשות לא הייתי מודעת לו כלל. סלון הכלות לא
משחרר את הכלה, אלא אם כן התשלום הוסדר במלואו. לאבא עוד היה חוב אצלם ושוב אזלה
הפרוטה מכיסו, והנה אני, במלוא הדרי, בשמלת כלה, תסרוקת ואיפור, כלואה בסלון
הכלות... התקשרו לאבא, והוא אובד עצות. אין לו מאיפה לקחת. כשסיים לדבר איתם התקשר
לקוח שבאמת שכח לשלם עבור יקירו שבעולם האמת... אבי כבר התייאש מאפשרות שישלם, אך
הסכום, בערך 3000 שקל, התאים בדיוק לכסות את החוב לסלון הכלות.
כפפות ומשקפת
כשסיפרתי לחברתי בלומה ששני סיפורים על סבה הועלו על כתב, היא
אמרה: "אז תשמעי עוד אחד"...
הסבא כשעלה מחו"ל הגיע לקיבוץ. כל המשפחה חילוניים, אבל
הוא נמלט מהקיבוץ, הגיע לירושלים וחזר בתשובה. הייתה לו דודה שתמכה בו כלכלית. היא
הגיעה מאמריקה באנייה, והוא נסע לקבל את פניה בנמל. החשש שלו היה שהדודה תרצה
ללחוץ לו יד, אחרי זמן כה רב שלא התראו, חשב וחשב ולבסוף החליט שילבש כפפות... וכך
הגיע לנמל ביום קיץ לוהט, האנייה התגלתה מבין הגלים, ונראה שהיא ממש עומדת להגיע,
ואז הוא לבש את הכפפות – אך כשגל הסתיר אותה הסתבר שהיא לא כל כך קרובה – והסיר
אותן, כי כאמור שרר חום כבד. וכך לבש ופשט אותן שוב ושוב – עד שאכן האנייה עגנה,
והדודה ירדה ממנה. הוא ניגש לקבל אותה בחשש, אבל היא אמרה לו: "מאירק'ה, אתה
לא צריך לפחד, אני לא אלחץ לך את היד, ראיתי אותך מהאנייה במשקפת שלי לובש ופושט
את הכפפות והבנתי הכל"... נחמד.
כשצריך לסבול
מספרת נעמי: כשנפקדתי היו לי בעיות רפואיות חמורות. הרופאים לא
ידעו מה לעשות. התייעצנו עם הרבנית פינקל ע"ה שהציעה לבדוק תפילין ומזוזות.
ואכן, לתדהמתנו התגלתה בתפילין שגיאה במילה "בנך"... וגם במזוזות הייתה
היפרדות לא תקינה באותיות. לאחר שקנינו מזוזות מהודרות ותיקנו את התפילין – תוקנה
גם בעייתי – נס של ממש.
בהחלטה של רגע החלטנו אז לעבור דירה, כיוון שהיו לנו שכנים לא
מהוגנים, בלשון המעטה. המרוץ אחר חיפוש דירה ומכירת דירה נמשך עד הלידה, כשאנחנו
חווים הרבה עוגמת נפש ואכזבות, ולא מצליחים למכור, ולכן זמן קצר לפני הלידה החלטנו
"לרדת" מהעניין כולו.
אחרי הלידה הבנתי שה' עשה איתי חסד גדול. ייסורים הייתי צריכה
לעבור, והוא פשוט המיר לי ייסורים קשים בקלים יותר, ונתן לי בן בריא ושלם.
לא חבר של אגד
סיפרה לי בלומה חברתי על אדם שמסר נפש כדי שילדיו ימשיכו בדרך
התורה. הוא ממשפחת גנזל, שעלו לירושלים לפני קום המדינה. הוא רצה להקים חברת
אוטובוסים, אז קראו לה "המקשר" – שאחר כך הפכה להיות אגד. הג' של אגד
היא משמו...
איך עבד העניין? לאנשים היו אוטובוסים פרטיים, והוא זה שאירגן
את הקווים. לאחר זמן מה באו לומר לו, לגנזל, שהאוטובוסים שלו נוסעים בשבת. הוא
ניסה לדבר עם הנהגים – אבל אלו פשוט צפצפו עליו... הוא ראה שיש לו עסק עם חילונים,
פחד שהילדים שלו יתקלקלו באווירה כזו – והתפטר.
במשך שנים הוא חי בדחקות נוראית, כשכל הזמן מנסים מאגד להחזיר
אותו לעבודה, כי הוא היה אדם מאד מוכשר, ורצו אותו. זה היה ניסיון מתמשך, לעמוד כל
הזמן בהחלטתו הראשונית, למרות שהיו מצבים שממש לא היה בבית מה לאכול, והיו שולחים
את הילדים לשכנים, בתקווה שיתנו להם פרוסת לחם.
אחרי הרבה שנים הצליח לפתוח חנות מכולת בשבטי ישראל ורווח לו
קצת.
שותפו, שהיה חבר קרוב, החליט להישאר באגד, הוא התעשר, ועושרו
היה לו לרועץ, כי כל ילדיו התפקרו ואחר פטירתו רבו על הירושה.
לפני זמן מה, הבן של גנזל רואה את הנכד האברך מחפש בבוידם. מה
אתה מחפש? והנכד אומר שהנסיעות היומיומיות לנתניה עולות לו הרבה כסף, הוא התקשר
לאגד ואמר להם שסבו היה מהמקימים, אם יוכל לקבל פטור מתשלום, והם ביקשו שיביא מסמך
שמעיד על כך, ואת המסמך הזה הוא מצא עכשיו בבוידם. אביו תפס את המסמך ואמר:
"מה, אבא שלי מסר נפש כדי לא להיות איתם, ואתה רוצה להיות חבר שם, שיזמינו
אותך לכנסים שלהם וייתנו לך כבוד ותתקלקל?" וקרע את הטפסים לגזרים.
לכל חבית יש מכסה
סיפרה לנו בשיעור שבת חנה השדכנית: "הגיעה אלי לשידוכין
בחורה צעירה, בת 20, שברוחניות הייתה בעלת מידות טובות, ובגשמיות בעלת מידות
עצומות... היא הייתה "גדולה", ענקית ממש, והיה ברור לי מהרגע הראשון
שיהיה מאד לא פשוט למצוא לה שידוך. שמתי את בקשתה במגירה. והנה לאחר זמן לא רב
הגיע אלי בחור, עולה חדש מפרס, הוא בקושי דיבר עברית, אבל את הבקשה שלו הצלחתי
להבין בבירור: הוא רוצה אישה שמנה מאד...
והאסימון ירד. יש לי. הוא אמר בהתלהבות: "תני לי את מספר
הטלפון שלה" ואני הרגעתי שהעניינים לא כך הולכים, ואני אשאל אותה אם היא
מעוניינת להיפגש. הסיכויים קטנים – כי הוא בן 40... היא הסכימה להיפגש ורצתה בו...
הם החליטו להתחתן, למרות ההתנגדות העזה של משפחתה שנרתעה מפער הגילים. נולדו להם,
ב"ה, שבעה ילדים. בכל פעם שהיא יולדת הם מתקשרים אלי בהתרגשות מבית החולים
שאשדך שם לתינוק..."
כשסיפרתי את הסיפור באחד השיעורים קפצה אחת הנשים ואמרה:
"הוא כפול בגיל והיא כפולה בגודל – התאמה מושלמת" וכולן צחקו.
ללמוד ולעשות
סיפרה לי בלומה חברתי: לבנה יש מכר שעובד בחברה קדישא. הוא עסק
בקבורה של צדיק גדול, תלמיד חכם משכמו ומעלה, שכתב ספרים על מסכת סוכה. הוא היה
אמור להיקבר ליד חמיו, שאף הוא היה רב ידוע, אך משום מה לא נותר מקום שם, והוא
נקבר ליד אדם שהקברן הכיר כאדם פשוט ביותר, מסגר במקצועו. הוא הסתקרן לדעת מה היתה
הזכות של אותו אדם פשוט, שצדיק כל כך גדול ייקבר לידו, ותיחקר את בניו. האם ידוע
להם משהו על אביהם, איזו הנהגה מיוחדת שלו, והם השיבו שלא. הוא לא הניח להם, שאל
ושאל, עד שלבסוף נזכרו שלאביהם הייתה מסירות נפש בעזרה לאנשים בהקמת סוכות...
בארבעת הימים שבין כיפור לסוכות הוא הקים בהתנדבות עשרות סוכות לאנשים שלא יכלו
לבנות בעצמם, ולסוכתו שלו הגיע באפיסת כוחות. ליד הלמדן נקבר איש המעשה.
למצוא את אבא
סיפרה ורדית משיעור הנשים בבית ישראל: אצלנו במשפחה לא נהוג
כלל לעלות לקברי הקרבים, גם לא ביום האזכרה. שנים מספר לאחר פטירתו של אבי, הגיע
יום הירצייט, ולפתע הרגשתי דחף פנימי חזק לעלות לקבר, ונסעתי להר המנוחות. הגעתי
בשעות הבוקר, ידעתי פחות או יותר את מיקום הקבר, והתחלתי לחפש. מסתבר שזה היה
פחות... הסתובבתי שעות, מסיימת טור ומתחילה חדש, מסיימת חלקה ופונה לאחרת... היה
כבר מאוחר אחה"צ, כשאני מותשת, רעבה ומיואשת, נעמדתי, עצמתי עיניים וזעקתי:
"אבא, תעזור לי למצוא אותך" – וכשפקחתי את עיני – הנה הציון למולי.
רוח נבואה
בליל שבועות לפני שנה נפגשנו, כמה נשים, לשיעור תורה בבית אחת
מהן. במהלך השיעור סיפרה לנו גאולה את סיפור ההשגחה המפעים שלה.
היא היתה נשואה, אם לשלושה ילדים, בעלה מנהל בנק, חילוניים.
בבדיקות שערכה הסתבר שעליה לעבור ניתוח. מאחר שלא חשבה שתלד עוד קיבלה את הבשורה
בצער אמנם, אבל בהשלמה, והגיעה מוכנה נפשית לניתוח. רגע לפני, המנתח, פרופסור
חילוני קרח, קרא לה לשיחה במשרדו ואמר לה: "תראי, החיים לא צפויים. יכול
להיות שתתגרשי ותתחתני שוב ותרצי עוד ילד. לכן נפעל מכיוון אחר לטפל בבעיה שלך,
ולא נלך על ניתוח". היא ניסתה להתווכח אבל הוא היה נחרץ בדעתו.
הסתבר שנזרקה בו מעין רוח נבואה. זמן קצר לאחר מכן גאולה מצאה
את דרכה לתשובה, והתעורר בה רצון עז לשמור תורה ומצוות. הבעייה היתה שבעלה גילה
התנגדות, ולא רק שלא תמך במהלך, אלא ניסה לחבל בו. היה מכבה לה את נרות השבת, מנתק
את הפלטה, מציק לה מאד. בשלב מסויים נמאס לה והיא רצתה להתגרש, אך הוא לא הסכים
לתת לה גט, וכך חיה לה בבית שהפסיק להיות ביתה, מתפללת ומתפללת לישועה. והתפילה
נענתה בדרך לגמרי לא צפויה: בעלה שם עינו באחת מפקידות הבנק, וזו הבטיחה לו שאם
יתגרש היא תנשא לו. גאולה קיבלה את הגט הנכסף, והפקידה לא עמדה בדיבורה ואיבדה
עניין בבעלה...
ובדיוק כשם שאמר הפרופסור כך קרה. היא נישאה שוב, לאדם חרדי,
ורצתה להביא ילד לעולם. בגיל 47 זה כבר לא כל כך פשוט. ואז הגיע הסיוע משמים: היא
הלכה ליום של תענית דיבור בישיבה של הרב בצרי. בעזרת נשים כולן ישבו בשקט וקראו
תהילים, ורק אישה אחת שאלה את חברתה בקולי קולות על מתכון!!! כשגאולה העירה לה
בעדינות שזהו יום של תענית דיבור, תקפה אותה הגברת ונתנה לה מכות על הגב: "את
לא תגידי לי אם לדבר או לשתוק. הבנת?". גאולה שלנו לא ידעה מה לעשות, וכל
הנשים שסביבה אמרו לה: "זאת ההזדמנות שלך עכשיו. תשתקי ותבקשי מהשם את
בקשתך". וגאולה ביקשה: "אנא השם, בזכות השתיקה שלי על הבזיון הזה תפקוד
אותי בפרי בטן" – וחודש אחרי כן כבר נפקדה.
מאגר החתנים
מספרת תהילה חברתי: לבעלה יש קרוב משפחה שלמד תכנות מחשבים
ומצא בתחום את פרנסתו ברווח רב. הוא היה מסורתי, והתחזק לאחרונה, והחליט לעזוב את
עבודתו היוקרתית והמכניסה, ולקבוע את מושבו בבית המדרש. ואכן התחיל ללמוד בישיבה
של הרב סופר, למרות שהוא מבוגר וכולם שם צעירים.
תהילה מספרת שדאגה. לבן אדם יש תשע בנות, אף אחת עדיין לא נשואה,
איך אפשר לעשות דבר כזה, איך הוא ישיא אותן? למרבה ההשתאות, אשתו גיבתה אותו ותמכה
במהלך, ואדרבה, שמחה מאד שבעלה עוזב את החיים החומריים ומתמסר ללימוד תורה, זה היה
חלומה מאז ומעולם... ותהילה דואגת.
מה מסתבר: האיש השתלב יפה בישיבה. ומתוך ההכרות הקרובה שלו עם
הבחורים הצעירים בחר כבר שלושה חתנים לבנותיו... הוא טוען שזו הישיבה הטובה ביותר
בעולם, והחתנים שבחר מתוכה הם נפלאים, ובעיקר, כיוון שהם בעלי תשובה, אין להם שום
דרישות כספיות מהורי הכלה, כי הם חדורי אמונה ובטחון בבורא עולם, שכשם שעזר להם
לחזור בתשובה שלמה, כך ימשיך לעזור להם גם בפרנסתם... ותהילה שלי, שהיא אישה
חרדית, קיבלה שיעור חזק ב"גם זו לטובה, לברכה, ולחתונה"...
מאין יבוא שמעוני?
סיפרה שרה: כושר התפקוד של בעלי ירד מאוד, והרופא אמר שכדאי
שייבדק אצל קרדיולוג. הוא ביקש שאבוא איתו ואני, שיודעת שהוא פוחד מכל כאב קטן,
התניתי את הצטרפותי שלי בתנאי שישתף פעולה, הוא הבטיח להיות ילד טוב. הרופא שלח
אותו לבדיקת מאמץ, ביקשתי מהרופא שיצטרף לבדיקה כי בעלי צריך דמות סמכותית לידו –
אבל הוא סירב ואמר שאין צורך, אחות תספיק. בעלי עלה על המסלול, וברגע שהרגיש כאב
ירד ממנו... המזכירה הרפואית אמרה שחבל מאוד, כי עכשיו יצטרך לחכות שוב בתור ארוך,
ויש בעיה אבל בגלל שהפסיק את הבדיקה אי אפשר לראות איפה היא נמצאת. לא ויתרתי,
אמרתי לו שיחכה, עם מה שיש לנו אנחנו ננצח... עלינו לרופא ושאלתי מה הוא אומר, עם
הנתונים החלקיים שקיבלנו. הרופא אמר שאם הוא היה הרופא שלו, היה מאשפז אותו, אמרתי
"אז אתה הרופא שלו ותאשפז". בעלי התעקש שרק ד"ר שמעוני, מנהל
המחלקה יבצע את הצנתור, רק לראות את מנהל המחלקה עולה אלפי שקלים, ובוודאי שלא
התכוונתי לשלם עשרות אלפי שקלים על צנתור פשוט. אבל בעלי התעקש: רק ד"ר שמעוני,
והבטחתי לו: "בסדר, תיכנס לחדר הניתוח, אני אשיג לך את ד"ר
שמעוני". ישבתי בחוץ על ספסל, כפופה, חופנת ראשי בין ידיי. מה לעשות? אם לא
אקיים את הבטחתי בעלי מסוגל בפיג'מה לברוח מחדר הניתוח... לפתע אני מרגישה יד על
כתפי ומישהו שואל אותי מה קרה, למה אני מוטרדת. הרמתי את עיניי וראיתי רופא בחלוק
לבן, ועל כיס החלוק תג ועליו כתוב: "ד"ר שמעוני...", סיפרתי לו
שבעלי בפנים, ואם באמת אכפת לו ממצבו רק שייכנס ויגיד לו: "שלום, מר זילברג,
אני ד"ר שמעוני". הוא נכנס ולמרות שלא ניתח שהה שם כל זמן הניתוח, בעלי
היה רגוע והניתוח עבר בהצלחה. מסתבר שלמרות שהוא היפוכונדר, ובטוח שמכל כאב קטן
ימות, הפעם הוא באמת היה יכול למות, הייתה לו סתימה של 95% בעורק הראשי. אם היינו
מתעכבים כדי להשיג את ד"ר שמעוני זה היה עולה לו בחיים. מאז, במהלך השנים,
מידי פעם הוא נזכר: "אבל איך הצלחת להביא את ד"ר שמעוני?", ואני
מחייכת חיוך קטן ביני לבין בוראי ששמעני וענני.
זכיתי בעלייה
מספרת נעמה: הייתי בת 16, הורי נסעו לחו"ל ונשארתי בבית
לבדי. היה חג, נקלעתי לבית כנסת, אני לא מבינה איך. בביתנו שמרו רק את יום כיפור,
קנו שם עליות לתורה המחיר עלה ואני הוספתי בכל פעם וזכיתי.
הורי השאירו לי סכום כסף שאיתו הייתי אמורה להסתדר בתקופת
העדרם, וממה שנשאר ממנו קניתי את העלייה.
באחד הערבים הגיעו כמה חבר'ה לביתי, וכשהם עזבו בדקתי איפה
הכסף כדי שאלך לשלם לבית הכנסת – והכסף נעלם...
במבוכה ובקושי גדולים יצאתי מביתי והתחלתי ללכת, לפרוק את
התסכול. לפתע מצאתי את עצמי מדברת עם בורא עולם, ואומרת לו: איך תתן לבתך להתבייש
כך? הבטחתי לתת את הכסף הנותר לתורה, לבית הכנסת, לך. איך אשא פנים לאחר שהבטחתי
ולא אתן? חזרתי וחזרתי על המשפטים הללו מלב שבור, בקריאה ובקשה אמיתיים מעומק
הנשמה. לא הבנתי מאיפה יוצאים לי הדיבורים האלו עם בורא עולם, שמעולם לא דיברתי
איתו.
ואז הורדתי את ראשי ועל המדרכה אני רואה את הסכום המדוייק
שנעלם לי. הנחתי את הרגל על הכסף... מסתכלת ימינה ושמאלה כדי לראות אם הוא שייך
למישהו, וכשראיתי שאין נפש חיה באזור הרמתי עיני לשמים ואמרתי לו בדמעות: תודה,
עכשיו אני יודעת בוודאות שאתה קיים, אתה רואה אותי ושומע אותי, משגיח עלי ודואג
לי. הציפה אותי הרגשת מתיקות, אהבה וחיבור לבורא עולם. זו היתה הפעם הראשונה
שראיתי בחוש את השגחתו עלי, ומשם התחילה הדרך לתשובה שלימה באהבה. כשקניתי עלייה
זכיתי בעלייה אל קרבת ה'.
מלכה חוזרת בתשובה
אחד מסיפורי התשובה המופלאים ששמעתי הוא ממלכה. היא סיפרה
שבלידת הילד הרביעי שלה, הוא נולד עם חבל הטבור כרוך סביב צווארו, חנוק וכמעט
שחור, על סף מוות. מעמקי הנשמה היא הבטיחה לקב"ה שאם הילד יחיה היא תחזור
בתשובה שלימה. והילד התאושש. מלכה קיימה את הבטחתה במלואה. עוד בבית החולים ביקשה
מבעלה שיביא לה מטפחת ראש, וכשחזרה עם התינוק הביתה, כבר בראש מכוסה, שאל אותה
בעלה: "מה זה הסמרטוט על הראש שלך?" – והיא ענתה: "הוא נשאר שם. אם
תרצה להוריד אותו תצטרך להוריד לי גם את הראש איתו...". היא הכשירה את המטבח,
החלה לשמור שבת, להתפלל, והעבירה את הילדים ללמוד בחינוך תורני. בעלה נשאר חילוני.
בשלב מסויים היא הרגישה צורך להתייעץ: איך מנהלים משפחה במצב
כזה, ופנתה לרבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, ששאל אותה: "בעלך מסכים שתשמרי
שבת?" מלכה ענתה שכן. "הוא מסכים לשמור טהרת המשפחה?" –
"כן". הוא מסכים שהילדים ילמדו בבתי ספר דתיים?" "כן".
"אם כך תנשקי לו את הידיים ואת הרגליים" – אמר הרב.
וכך הם חיים להם עד היום בשלום ובשלווה, בעלה נשאר אי חילוני
בודד בתוך משפחה חרדית מסועפת, ומלכה, שרצתה להציל את בנה, הצילה את נשמת כולם,
כולל עצמה.
מלמלה ומילה
סיפרה אסתר: עבדתי במשך 40 שנה בעבודת קודש בשכונת בית ישראל.
בלילי שבת, במועדים, במסירות נפש למען שמו יתברך, שלא על מנת לקבל שכר. אבל
קיבלתי, ועוד איך. בתי, שאחרי 10 שנים נפקדה סוף סוף וילדה בן. היא הלכה לבקש ברכה
מרבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שאמר לה שה' לא חייב לה כלום, אבל אם היא תעשה
חסדים שאינה חייבת – יכול להיות שגם לה יינתן – ואכן התחילה לעבוד בהתנדבות בבתי
חולים ונפקדה. זמן מה אחרי הלידה אמרה לי שהיא משתוקקת שיהיו לה עכשיו תאומות, כי
היא רוצה את הוורוד והמלמלות והקוקיות... זכיתי במסגרת עבודת הקודש ופגשתי את אשתו
של הרב כדורי זצ"ל, ושאלתי אותה אם אוכל לבוא עם בתי לקבל ברכה מהרב, והיא
אמרה: "בטח, תבואי מחר בבוקר, נכניס אותך ראשונה". הגענו ונכנסנו לחדרו
של הרב, לא הספקנו לדבר והוא כבר אמר לבתי: "לכי הביתה, עכשיו יבואו לך שתיים
יחד"...
מעבירה אבק
סיפרה כרמלה: לפני מספר שנים, בערב בדיקת חמץ, ניקיתי את
המרפסת והוצאתי אליה את כל הפריטים הקטנים מנוגבים היטב מאבק, ונכנסתי לשטוף את
הבית. כשיצאתי אליה שוב – עמדתי להתעלף. אחת השכנות מלמעלה שפכה את השקית משואב
האבק שלה אל מחוץ לחלון, ואת כל חפציי הנקיים כיסתה שכבת אבק שחור. נהיה לי שחור
בעיניים, אבל אמרתי לעצמי: את לא הולכת לעשות מזה עניין, את אפילו לא רוצה לדעת מי
זו. שתקתי וניקיתי שוב הכל.
אחר הצהריים יצאתי לקניות. כשעברתי את הכביש כמעט דרס אותי
אוטובוס. זה היה ממש קרוב. כשנרגעתי מהבהלה הבנתי שה' פשוט הציל אותי – והייתה לי
הרגשה ברורה שבגלל שהעברתי – לא נעברתי...
מענה טלפוני
סיפרה לי שרית, חברתי: החיים שלי מאד צפופים ועמוסים. גם
עבודה, גם טיפול בשלושת ילדי הקטנים ובכל עבודות הבית השוטפות. לפעמים הבית מגיע
למצב של בלגן נוראי – ואני כבר תשושה ולא מסוגלת לסדר. לבעלי חוסר הסדר התכוף הזה
מציק. הוא אוהב סדר, ואני אומרת לו שאין מה לעשות בעניין ושילמד לחיות עם זה. יום
אחד הוא ממש היה עצבני מהבלגן וביקש שלפחות השולחן יהיה פנוי, נקי, ומפה פרושה
עליו. הבעיה היא שבביתי הקטנטן דוקא השולחן משמש כמחסן לכל החפצים שלא מצאו את
מקומם. הוא יצא מהבית, ואני, די מדוכדכת, לקחתי את הטלפון להתעודד בשיחה יומית
מוקלטת של הרבנית רות שמש. במאגר שלה יש אלפי שיחות, ואני לחצתי באקראי על מספר,
והנה לתדהמתי אני שומעת שנושא השיחה הוא: הסדר בבית... והרבנית אומרת: "גם אם
את לא משתלטת, הסדר בבית מאד חשוב להרבה בעלים, תשתדלי שלפחות השולחן יהיה פנוי –
עם מפה נאה פרושה עליו...". אז עשיתי כדבריה וחיפשתי מחסן אחר במקום שולחן,
וכשבעלי חזר סיפרתי לו על המענה הטלפוני שקיבלתי מהרבנית, והוא אמר בחיוך שובב:
"אמרתי לך"...
מצר יצא מתוק
סיפרה נילי: הוריי שיחיו נולדו, חיו והקימו משפחה בעיר יזד
שבפרס. היה נהוג שם שכל בן שמתחתן מקבל חדר בבית ההורים. במקרה של משפחת אבי, הם
היו רק שני אחים, וההורים נפטרו צעירים. האח הגדול נשא אישה, נולדו ילדים, והוא
התגורר בחלק גדול מהבית. כשהוריי התחתנו אבי קיבל חדר קטן, נולדנו אנחנו... היה
צפוף, אבל שמחנו במה שיש כי זה מה שיש... ברבות השנים, משפחת האח הגדול התרחבה
ונעשה לו צפוף מדי. הוא החליט לעבור לדירה גדולה יותר, בדרך הטבע הוא היה צריך
להציע את חלקו לאבי, אבל הוא מכר את הדירה לאדם זר שהיה לו, בלי עין הרע, גדוד של
ילדים שובבים, שלא להגיד פרועים, וחיי הוריי הפכו לגיהינום. הלחץ גבר, ומתוכו צפו
ועלו הכיסופים לארץ הקודש, ואבי החליט שבמקום להילחם על דירת עראי בגלות, הוא יקדם
תהליכים ויעלו לישראל. זוג צעיר עם חמישה ילדים קטנים, פנו לדרך חדשה, במסירות
נפש, עם כל קשיי העלייה והקליטה, ללא בסיס כלכלי, ללא ידיעת שפה, ללא קרובים, כמעט
לבד. אבל לא לגמרי – כי בורא עולם היה איתם ופילס את דרכם, עד שנחתו בירושלים,
שמעולם לא אמר אדם שצר לו המקום בה... דודי ז"ל, נשאר בעיירה עוד כ – 22 שנה,
עם כל התהפוכות שעברו בפרס. לקראת סוף ימיו ברח מהגלות בייסורים גדולים ובגעגועים
עמוקים לילדיו, שלאט לאט עלו ארצה והקימו משפחות ללא נוכחותו.
מתנות קטנות
באחד השיעורים קפצה אסתר ואמרה: "אני חייבת לספר לכן מה
קרה לי היום. בבוקר לפני שנסעתי לעבודה שמעתי שיר של זמר חרדי ששר על מתנות קטנות
מבורא עולם. ואמרתי לבוראי – אבאל'ה, תשלח לי מתנות קטנות. כשהגעתי לגן בו אני
עובדת כסייעת ניגשה אלי הגננת, הושיטה לי חבילונת ואמרה: מתנה קטנה בשבילך...
ובסיום היום, כשבאו לקחת את הילדים, חייכה אלי אחת מהאימהות ומסרה לי עוד מתנה
קטנה. ה' פשוט שמע ושלח". ואז כרמלה אמרה: "היית צריכה לבקש מתנות
גדולות"...
נאה בביתה
סיפרה לי שולמית חברתי: "במשך מספר חודשים פגשתי בכל בוקר
בתחנת האוטובוס אישה – וביחד עלינו לאוטובוס. אני טיפוס מאד ידידותי, ושוחחנו
הרבה. הלבוש שלה היה מה שנקרא "מודרני". עטורת פיאה בלונדינית יקרה
וארוכה, לבוש צמוד, גרביים שקופות. ואני עם הצניעות הישנה והטובה, חצאיות שחורות
וארוכות, בגדים רחבים, מטפחת לראשי. יום אחד שאלתי אותה: איך את, אישה חרדית
מחסידות, מרשה לעצמך להתלבש ככה? והיא ענתה לי שכך בעלה, שהגיע מבלגיה, רוצה, וגם
לדעתה אישה צריכה להיראות מטופחת ויפה. הרגשתי שאני לגמרי מתבלבלת. הלכתי ברחוב
ותהיתי: מה באמת נכון, הדרך שלי או הדרך שלה. הייתי כל כך במצוקה וביקשתי מהשם
שיענה לי, ולפתע ראיתי מול עיני מודעה ענקית באדום, שמצטטת את דברי החפץ חיים, ובה
נאמר כך בערך: "אישה יהודיה צריכה להיות צנועה בצאתה, ומקושטת ונאה לבעלה
בביתה". הודיתי לשם מקרב לב על התשובה המיידית והברורה, ומבוכתי נעלמה.
נוע"ה
סיפרה מיכל: הלידה השלישית שלי פשוט לא רצתה להגיע. כבדה
ומיוגעת הגעתי לשבוע הארבעים ושתים... בבית החולים אמרו שחייבים לעשות זירוז,
ואשפזו אותי להמתין לתורי. יומיים שכבתי שם, בריאה וענקית, קצרת רוח ומדוכדכת, מתי
זה ייגמר כבר.
בני בן הארבע וילדתי בת השלוש באו לבקר עם אביהם. מעולם לא
נפרדתי מהם אפילו ללילה, ופתאום אני כאן והם שם. הם בכו כשהלכו, וגם אני. הילד
ניסה למצוא פתרון: "אולי את תחזרי הביתה ואבא יישאר?"... דמיינתי במקומי
את בעלי היקר, שמזריקה נכנס לפאניקה, ובכל הצטננות הוא שוכב גוסס במיטה, וחייכתי.
ממש לפני שהגיע תורי לזירוז, נזכר לו אישי שלא שאלנו רב... הוא
טלפן לאברך ממכריו שנתן לו טלפון של רב ידוע שמתמצא ברפואה, וכך אמר הרב: לא לעשות
זירוז, עוד לא נולד ילד שלא נולד...
הרגשתי שאני מתעלפת, שהמצב הזה לא ייגמר לעולם, ולמה סתם שכבתי
פה, "למה לא שאלת מקודם?" צרחתי בליבי.
כנראה שה' הבין שאם הוא לא נותן לי ללדת עכשיו, בעלי בצרות.
כמה דקות אחרי סיום שיחת הטלפון התחילו צירים, ותוך חמש שעות כבר הייתי אחרי הכל,
תינוקת מתוקה בזרועותיי. בעלי הציע לתת לה את השם נועה והתלבטתי, שם כל כך נפוץ,
עד שאמר לי: נוע"ה – ראשי תיבות: ניסים ונפלאות עשה ה' – ויום לפני חנוכה זה
היה ממש מתאים.
ניפגש ליד הבאר
סיפרה שירה: באחד השיעורים סיפרה הרבנית סיפור מיוחד, על אישה
עגונה שגרה במרחקים, והצדיק בעל "באר מים חיים" השתדל בכל כוחו להתיר
אותה מעגינותה, ועשה כל שביכולתו להעביר את ההתרה לבית הדין ממש לפני שבת קודש,
וכולם מסביב התפלאו לטרחה המרובה, מה יקרה אם יישלחו המסמכים ביום ראשון? ובאותה
שבת נפטר אותו צדיק... הסיפור מאוד ריגש אותי. בערב ראש חודש חשוון נסענו לצפון
לקברות צדיקים ובדרך מטבריה לצפת סיפרתי במכונית את הסיפור לבני משפחתי. ניסינו
לברר את שמו של המחבר, היכן חי, מי היה בכלל, אבל אף אחד מהנוכחים לא ידע דבר עליו.
הגענו לבית העלמין העתיק בצפת, רצינו להתפלל על קברו של מרן "הבית
יוסף", טיפסנו במעלה ההר, ולנגד עינינו ולתדהמתנו, ציון הקבר של בעל
"הבאר מים חיים" נמצא מאחורי הקבר של מרן "הבית יוסף". השלט
התנוסס שם מול עינינו, כעת אנו כבר יודעים שחי ונקבר בצפת, ויום פטירתו – כ"ז
בכסלו. המשכנו לתפילה במירון, אצל הרשב"י. ניגשתי לספרייה לחפש סידור ותהילים
ולנגד עיניי הספר: "באר מים חיים" – פירושים לפרשת השבוע, כשמדברים על
הצדיק אז הוא מופיע, אם זה בצפת, במירון, או פשוט ליד הבאר...
נשימה שנתת בי
סיפרה לנו מלכה בשיעור הנשים בקטמון: לבן הקטן שלי הייתה
אסטמה. כשהיה מקבל התקפה קשה הייתי מזנקת איתו לחדר מיון – ושם היו מייצבים את
נשימתו.
ערב שבת אחת הוא נתקף בקוצר נשימה קשה. ישבתי ליד מיטתו
ודיברתי עם השם, וכך אמרתי לו: "ריבונו של עולם, אתה הוא הנותן לרופאים
אפשרות לרפא, ואתה יכול לרפא בלעדיהם. אני לא מסוגלת לעשות את חילול השם הזה,
ולנסוע עם כיסוי הראש שלי בשבת לבית החולים; אני אשב פה ואקרא תהילים ואתה תרפא לי
את הילד".
ככל שהתקדמתי בתהילים הלכו נשימותיו של הילד ונרגעו. משתאה
לפלא הצצתי מדי פעם לכיוונו – וראיתי בעיניי את השיפור – שהושג לפני כן רק באמצעות
תרופות. כשסיימתי את הספר הוא כבר ישן שנת ישרים, סגרתי אחריו את הדלת והודיתי
לבוראי עם דמעות בעיניים.
למחרת שאל אותי הבן: "אימא, אתמול לא הרגשתי טוב, איך
התרפאתי? הזמנת רופא?" ועניתי שאכן הזמנתי את רופא כל בשר שהפליא לעשות,
והחזיר את הנשימה לנשמה הטהורה של בני.
עזרי מעם ה' ושליחיו
סיפרה גלית, חברתי: לאשת אברך יש הרבה אוצרות רוחניים כבר כאן
בעולם הזה, וקופות גמל וחסכונות לעולם הבא, אך לעיתים קרובות היא ניצבת אל מול
ארנק בלי גרוש...
בתחילת כסלו פסעתי לי שמחה וטובת לב אל הבנק לשלם שכירות,
יודעת שלשם שינוי יש לי כסף. הופתעתי לרעה: בחשבוני היו 300 ₪ בלבד, היו לי הוצאות
פה ושם ולא לקחתי בחשבון את החשבון... רוחי נפלה, מדוכדכת דשדשתי ברחוב בר אילן,
אמנם כבר אין ספור פעמים היו מצבים של אין – וה' מצא את דרכו לתת, אבל הפעם השתלטה
עליי נכאות רוח ולא ראיתי ישועה באופק, מאיפה? "אל תתייאשי", ניסיתי
לעודד את עצמי, "חכי ותראי שה' יעזור לך", והרגשתי אותו מביט בי בשאלה:
"היד ה' תקצר?" בקיצור, אני עם מינוס 2,200. כעבור יומיים הייתי עם
הקטנים בגינה הציבורית. לא יודעת למה, הם שיחקו יפה ולא רצו לחזור, ועוד היה
מוקדם, פתאום מצאתי את עצמי מתארגנת איתם לשוב הביתה.
נכנסתי לקלח את הילדה וכשיצאתי איתה מהמקלחת והיא במגבת
בזרועותיי, שמעתי דפיקות בדלת. אנחנו גרים בבית קטנטן ונחבא ואין מצב כמעט שדופקים
על דלתנו. פתחתי. עמדו שם שני חרדים מכובדים: "שלום, אתם משפחת דניאל? איך
אתם מסתדרים? אנחנו גולדברג" (את השם הזה שמעתי, זהו נדיב שעוזר לאברכים),
במבוכה השבתי: "לא יודעת איך עונים על שאלה כזו, ברוך ה'". אחד מהם שלף
פנקס צ'קים ורשם צ'ק, נדמה היה לי שרשם 400 ₪, נחמד. "שיהיה לכם בהצלחה"
אמר, והם הלכו. הצצתי שוב בצ'ק: 4,000 ₪. הרגשתי איך ה' מביט בי בתוכחת מוסתרת:
נו, מה את אומרת? במקום שאת לא חולמת – שם אני.
למחרת דיברתי עם אשת האברך שנתנה לנדיב את שמנו, הסתבר שתרם
50,000 דולר, וכל משפחה קיבלה 4,000 ₪, שליחיו דפקו על הדלתות, ומי שלא היה בבית
פשוט לא קיבל. זו הייתה הזדמנות חד פעמית, עכשיו הבנתי מה האיץ בי לארוז את הילדים
ולחוש הביתה.
על חיפושים ותחפושות
לפני שנים גרנו במושב בהרי ירושלים. מידי פעם, בטיוליי בשבילי
המושב, הייתי פוגשת את נטע, בת למשפחה חילונית שחזרה בתשובה, בחצאיתה הארוכה וצמתה
הבלונדינית, לומדת במדרשה. "מה נשמע?" "ברוך ה' – אבל מה עם הזיווג
שלי? איפה הוא? מתי הוא כבר יגיע? כבר שלוש שנים במדרשה, כולן מסביבי מתחתנות – מה
איתי?"
חזרנו לירושלים. בערב שבועות אמר לי בעלי: "אולי תיסעי
לכותל?" קשה לסרב לכזו הצעה בזמן כל כך מיוחד, נסעתי. התפילה הייתה זכה
במיוחד, ובעודי פוסעת אחורה ראיתי פנים מוכרות, וגם היא חייכה אליי, נטע. עברו תשע
שנים, והנה אני רואה אותה, עם שני זאטוטים מקסימים, יושבת לה בכותל בשלווה, לבושה
בלבוש חרדי ממש, בגדים רחבים וכהים. "איזה יופי לראות אותך". שתינו
שמחות למפגש, והיא מציגה בפניי את הילד הגדול, בן השלוש, נחמן, והוא נולד כשאבא
היה באומן והיא ב"ביקור חולים"...
"מה
יהיה לך עוד מעט?" היא שואלת את הילד, והוא עונה: "ציצית".
"ומה עוד?" "זקן גדול"... אנחנו פורצות בצחוק. נו, אני אומרת,
ספרי מה קרה ואיך, והיא מספרת: "בסוף מצאתי אותו במושב, שמעתי במדרשה שתחפושת
בפורים מושכת את המזל, לכן בשנה אחת התחפשתי לכלה... וכלום. בשנה שאחרי התחפשתי
לאישה שמצפה לילד... כלום. בשנה השלישית אמרתי לה': אני מתחפשת לאישה שמחה בחלקה,
שמודה לך על כל החסדים שאתה גומל לה. לבשתי שמלה יפה והלכתי לבית הכנסת. והנה, בין
המתפללים אני רואה עלם חמודות לא מוכר, מפזז ורוקד עם התורה. ביררתי, אימא שלו
בעזרת נשים, ניגשתי אליה ואמרתי לה: יש לי שידוך לבן שלך. אחרי שבועיים
התארסנו"... ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם הבן שלה מחפש שידוך, וכשהשיבה בחיוב
אמרתי: "אז יש לי שידוך בשבילו"...
"נפלא
מאוד. ואיפה את גרה, אצל ההורים?" (להוריה לא הייתה דירה אלא טירה) "לא,
גם זה סיפור", היא אומרת. לקראת סוף רווקותה אביה לקח אותה לטיול בהרחבה של
המושב, הצביע על הבית האחרון למכירה שם, ואמר שהוא רוצה לקנות לה אותו. היא הסכימה
(גם אני הייתי מסכימה) והחל משא ומתן עם בעל הבית, ופתאום הגיע איזה בן אדם מסין,
הוסיף על המחיר וחטף את הבית מתחת לאפם. ואז כשפגשה את בעלה, הסתבר לה שזה הוא
שהגיע מסין (עבד שם שבע שנים) וקנה את הבית, ובבית הזה היא גרה.
יצאתי מהכותל מחוייכת ומהורהרת. מודה לבעלי על ששלח אותי לשמוע
סיפור שידוכין פורימי מלבב – בערב הכלולות של הקב"ה עם ישראל, וארשתיך לי
באמונה.
על ניסיך שבפרט על נהר פרת
סיפרה לי רבקה, אישה מבוגרת משכונת קטמון: סבתא שושנה הייתה
צדיקה גדולה. במקום בו גרנו, בנרווה שבעיראק, לא היו מים בברזים, וחיינו היו
קשורים למעיין: כביסה, רחצה, הכל היה שם, ולשם כולם היו מגיעים. כשהייתה יוצאת
לכבס, אם הגיע עני, יתום, אלמנה או כל קשה יום, הייתה מכבסת גם להם. אם היה קרע
בבגד, היו איתה תמיד חוטים ומחטים והייתה מתקנת להם, בימי השובבי"ם היא נהגה לצום
שני וחמישי. כשהכינה בצק בפיילה ענקית, היו נעמדים ליד הטאבון רעבים למיניהם,
ובקושי הייתה חוזרת עם כמה כיכרות הביתה. הייתה לה נפש גדולה ויד רחבה ובכל יכולתה
ניסתה לעזור לכל מי שנצרך. בחמש עשרה שנותיה האחרונות סבתא התעוורה. אבא היה מטפל
בה במסירות נפש, עוטף אותה בשמיכה ונושא אותה על גבו למעיין, שם היה מחמם מים על
מדורה, ואימא הייתה רוחצת אותה. בבקרים אבא היה חוטב לה עצים ומסיק את חדרה, מאכיל
אותה, ממש בכפית, ורק אז הולך לעבודתו. הערבים בכפר היו אומרים לו: "מה אתה
מתעסק כל כך עם אימא שלך?" והוא היה עונה: "אין כמו אימא בעולם, חוץ
מבורא עולם אין אדם חשוב מאימא שלי". סבתא באה במקור מעמדיה, מרחק יום הליכה
מנרווה, ושם הייתה כל משפחתה. העיוורון היה לה קשה מאוד, בעיקר כי לא יכלה לעשות
את החסדים בהם הייתה מורגלת. תמיד הייתה אומרת לאבא: "קח אותי לעמדיה, אני
רוצה למות שם". הפלא הגדול היה שכאשר הגיע זמננו לעזוב את עיראק ולעלות לארץ,
בדרך, בעמדיה, סבתא נפטרה – כמו שביקשה, ונקברה עם קרוביה. המון אנשים שהכירו אותה
בצעירותה הגיעו ללוויה, ואבא אמר: "כל חייה היא עשתה מה שה' רצה, שנהיה גומלי
חסדים, אז במותה הוא גמל לה חסד ונתן לה למות היכן שרצתה". ניסים גדולים
התרחשו לנו כשעזבנו את נרווה. בכל הכפרים היו ערבים שחיו איתנו בשלום, אבל היו גם
כאלו שהיו עוינים ומלאי שנאה. אל אבא, שהיה אדם חשוב בקהילה היהודית, הגיעו שמועות
ממשתפי פעולה שהעוינים מתכננים לארוב ליהודים ביציאתם, ליד נהר פרת, להרוג את
הגברים ולהשליך אותם לנהר, ולקחת את הנשים והילדים ולאסלם אותם. כל מי שהיה בסוד
העניין היה שרוי בפחד. היציאה תוכננה מיד אחרי חג הסוכות, והנה, באורח פלא, פרץ
סכסוך בין חמולות העוינים על רקע גניבת עדר עזים, היו מכות והפרות סדר וכולם
הושלכו לכלא במוסול. אבא שלח שליחים לכל הכפרים, שיודיעו לכל היהודים שביום שני של
סוכות יגיעו כולם לנהר פרת, יחצו וימשיכו לעמדיה. שאלו אותו: "איך נצא ביום
חג?" אבא ענה שחג זה לא שבת, וחייבים לנצל את ההזדמנות לפני שהפורעים
ישוחררו. כשעזבנו זה היה כמו יציאת מצרים, כולם עם חמורים, גמלים, סוסים, כל מה
שאפשר, על טפנו וצאננו הגענו לנהר, וחצינו אותו בשלום. אבא אמר: "סוכות חשוב,
אבל הצלת נפשות יותר חשוב". בימים שלפני היציאה, הנשים המבוגרות כולן צמו,
עשו תעניות, כמו אסתר ומרדכי, ובזכותן ובזכות ענני כבוד, ה' הציל אותנו.
עם מי הייתי רוצה להתחתן
כשחזרנו יחד מבית הכנסת בשבת אמרה לי רות: "יש לי סיפור
השגחה מעניין בשבילך, סיפור השידוכין שלי". כמובן שכריתי אוזן. וכך סיפרה:
"עליתי לפני מספר שנים ממקסיקו, בגפי, משפחתי נשארה שם, וחזרתי בתשובה שלמה.
כשחשבתי עם מי הייתי רוצה להתחתן – הדבר הראשון שעלה זה עם מישהו חייכן, שמח,
שיהיה עליז לחיות במחיצתו, ואכן נפגשתי עם בחור שמח כזה, אבל היו לו הרבה ילדים
מנישואין קודמים – והרב שהתייעצתי איתו המליץ שלא אקח על עצמי "תיק" כזה
– וקיבלתי את המלצתו למרות שהוא כן מצא חן בעיני.
זמן קצר לאחר מכן הגיע טלפון מאדם שנשמע מאד רציני. נפגשנו –
אפילו רבע חיוך לא זכיתי לראות – ולא היה נראה לי בכלל שאנחנו מתאימים – בכל אופן,
לי זה לא התאים. אבל הוא חשב אחרת, ולקח אותי לרב ברוך שרגא שיביע את דעתו – והרב
אמר לו: "תחטוף אותה".
כשלמדתי במדרשיה שמעתי באחד השיעורים שכדאי לכל אחת שרוצה
להינשא – לעשות רשימה של תכונות שהייתה רוצה לראות בבעלה העתידי. לפתע במגירה
מצאתי את הרשימה שהכנתי וגיליתי להפתעתי שחוץ מעניין החיוך – הרי יש בבחור הזה כל
מה שרציתי: הוא ירא שמים, מקדיש את עצמו ללימוד תורה ברצינות מרבית, הוא יפה...
וכן גם בפרטים קטנטנים הייתה התאמה, כמו למשל ששנינו לא אוהבים לאכול בחוץ. ואמרתי
לעצמי: "למרות שנראה לך שזה לא מתאים – ה' מראה לך בבירור שכן, אז תלכי על
זה" – והתחתנו.
קיבלתי צדיק, בעלי לומד בישיבת המקובלים "נחלת יצחק"
ומנהל סדר יום מוקפד, עם תיקון חצות ותפילה בנץ וסדרי לימוד לאורך כל היום – ואני
מסייעת בידו ויש בינינו אהבה ואחווה, שלום ורעות. הוא אמנם לא טיפוס חייכן – אבל
כשאני נושאת עיני כלפי שמיא, אל אבאל'ה שדאג לסדר לי את השידוך הזה – הוא מחייך
אלי מתוך התכלת חיוך גדול.
פרי עץ הזית
סיפר שיר, אחייני, ששמע מבעל משתלה: אשתי ואני מחזיקים
לפרנסתנו במשתלה גדולה בצפון הארץ. לפני כשנה מכרנו לבחור עשרים עצי זית קטנים,
והוא הגיע אחרי מספר חודשים וטען שכולם מתו, ודרש שניתן לו אחרים במקומם. העניין
נראה לי מוזר, עץ הזית ידוע בעמידותו, ולא מת כל כך מהר, ותחקרתי את הבחור איך
בדיוק נהג בהם. הסתבר שהוא שתל אותם עם הדליים... והם פשוט נחנקו, המסכנים, ונשמתם
נטועה כעת בגן אחר, קוראים לו גן עדן... בוודאי שלא הייתי צריך לשלם על הטיפשות
שלו, אבל הוא עמד שם, בפרצוף נבוך ומעורר רחמים, והחלטתי לתת לו עצים חדשים. אשתי
לקחה אותי הצידה ואמרה: "אתה לא מגזים בנדיבות שלך? מה אנחנו, לשכה סוציאלית
להתעללות בעצי זית?", "לא נורא", אמרתי לה, "ה' יחזיר לנו
ממקום אחר". הבחור הגיע ברכבו הפרטי, ואני אמרתי בליבי: "אם כבר אז
כבר". העמסתי את עצי הזית שלו על הטנדר שלי ואמרתי: "סע, אני
אחריך". בתחנת דלק עצרנו לתדלק, ניגש אליי אדם, הסתכל על עצי הזית, שאל
למחירם, לקח את כתובת המשתלה, והגיע למחרת לקנות 250 עצי זית צעירים. "רק אל
תשתול אותם עם הדליים", אמרתי לו, ומזווית העין ראיתי שאשתי מחייכת.
צדיק חלומי
ספרה מלכה מקטמון: בגיל מבוגר, אחרי שילדתי חמישה ילדים, רציתי
עוד ילד, שאקרא לו על שמו של הבבא סאלי – ישראל. לא פשוט להיפקד בגיל כזה,
והתפללתי. לילה אחד חלמתי שאני מגיעה לציון של הבבא סאלי. בכניסה יושב אדם מבוגר,
ומוזג מקנקן מרוקאי תה לכוסות קטנות. הוא מוזג ממש מגבוה – ואני תמהה למה. התה
מעלה קצף. אני אומרת לזקן שאני רוצה להיכנס, והוא אומר לי: "תיכנסי, יא
בינתי". אני ניגשת לציון, נוגעת בו, והקבר רועד... נבהלתי וסיפרתי לזקן והוא
אמר לי: "מה שביקשת מהצדיק התקיים".
ואכן נפקדתי. סיפרתי לאמי על החלום, והיא אמרה לי: "כך
יהיה".
בחודש השביעי היו בעיות רפואיות. אושפזתי, נבדקתי, והרופא אמר
לי: "את רוצה לדעת מה יש לך? יש לך בת". בבטחון עניתי לו: "מה
פתאום, יש לי בן". ושוב חזר: "זה מה שרואים באולטרה סאונד". אבל
אני ידעתי בבטחון שלא כך – כי צריכים לקרוא לו ישראל – וזה ממש לא שם של בת...
קרוב ללב
סיפרה מלכה שלסבתה במרוקו נולדו שבעה ילדים, וכולם נפטרו
בילדותם. ליגונה לא היה קץ. לקראת לידתה השמינית נגלה אליה בחלום רבי שמעון בר
יוחאי, ואמר לה: "הילד הזה יישאר בחיים. תקראי לו שמעון על שמי, וארבעים יום
ראשונים תשמרי עליו מכל משמר". התינוק נולד זעיר, ובאותם הימים לא היה כלל
אינקובטור. מה עושים? היתה לסבתא שכנה אדירת ממדים וטובת לב, שאמרה לה: "תני
לי אותו, אני אחזיק אותו אצלי קרוב-קרוב ללב" – וכך התחמם לו הרך הנולד בין
שפעת משמניה עד שהתחזק קצת...
שמעון הקטן גדל, עלה לארץ והפך להיות תומך תורה נלהב, וכל
חתניו תלמידי חכמים עצומים.
רמז משמים
סיפרה כרמלה: הסיפור קרה לפני שלוש שנים. בשכנותה גרה משפחת בר
– שלום, שלהם ילדה, מרגלית, שהיתה אז בת אחת עשרה וחצי. מרגלית חלמה שלוש פעמים
שהיא חוצה את הכביש ונדרסת. היא לא סיפרה לאיש על החלומות, וקיבלה על עצמה קבלות
בשמירת הלשון ובאמירת תהילים. בצהרי ערב ראש השנה דפק על דלת ביתם עני, ומרגלית
נתנה לו צדקה מדמי הכיס שלה.
כמה דקות לפני השקיעה של ערב ראש השנה, כרמלה שומעת מביתה
קולות של חריקת בלמים והתנגשות. בנה צועק לה שזו תאונה. היא יוצאת ורואה לחרדתה
שמרגלית נדרסה. שמשת הרכב מרוסקת לחלוטין. אמבולנס מגיע ולוקח אותה לבית החולים.
עבר על השכונה ראש השנה של תפילות לשלום הילדה, ולאחר החג כרמלה פגשה את אימה
שסיפרה לה שחוץ מפציעה קלה ברגל, הילדה יצאה ללא פגע. נס ממש. איזו ילדונת צדיקה,
שיישמה את תשובה ותפילה וצדקה, והעבירה את רוע הגזירה.
שלום על ישראל
סיפרה רחל: לאבא שלי יש אחות, ושרר ביניהם סכסוך עתיק יומין,
שאף אחד כבר לא זכר על מה הוא ולמה, אבל הם לא דיברו שנים ארוכות, ותמיד הייתה
בעיה במפגשים משפחתיים, מי יגיע ומי לא. לפני חתונה אחת החלטתי בליבי שאעשה הכל
כדי להחזיר את השלום על כנו. נסעתי לדודה, דיברתי איתה, דיברתי עם אבא – והצלחתי –
ולחתונה הגיעו שניהם וישבו סביב שולחן אחד – כאילו לא היו בעיות מעולם.
בתקופה שלפני כן נפקדתי כמה פעמים, וזה לא החזיק מעמד, למרות
ששכבתי בכל פעם בשמירה. הייתי מאד מדוכדכת. לחתונה המדוברת הגעתי כשאני כל כך שמחה
מהשלום המשפחתי שרקדתי כל הערב, ממש בלי הפסקה, ומייד לאחר מכן גיליתי שבחתונה כבר
נפקדתי. בחרדה הגעתי לרופאה ואמרתי לה: "מה יהיה, לא ידעתי שנפקדתי וקפצתי
ורקדתי", והיא אמרה: "כשילד רוצה להגיע לעולם – תקפצי עד מחר וזה לא
יפריע לו".
כשהילד נולד נתתי לו את השם שכל כך רציתי מאז ומעולם – שלום.
ובעלי הוסיף לו את השם ישראל – ורק אחרי הברית נפל לי האסימון שהברכה של הילד הזה
הגיעה בעקבות השלום על ישראל שערכתי במשפחה – והשם דאג שנדע על כך דרך השמות שנתנו
לבננו – לכאורה ללא כל קשר.
שלח הלוואתך
סיפרה נחמה משיעור הנשים בקטמון: בכורדיסטן משפחתה היתה אמידה
מאד. אל אביה הגיע בחור יתום שביקש הלוואה גדולה. מכרים ייעצו לו לא להלוות, כי
ספק גדול אם היתום יוכל להחזיר, אבל אביה החליט להלוות לו בכל זאת, בין אם יחזיר
ובין אם לא, ואכן הבחור לקח את ההלוואה... ולא החזיר.
לאחר שעלו לארץ קנו הבנים להוריהם דירת שיכון בקומה שלישית
בשכונת סן מרטין בירושלים. למי שמכיר, זו שכונת עוני עם שיכוני ענק אפורים. האם,
שבכורדיסטן חיה בבית מרווח עם גינה, לא יכלה להסתגל לחיי השיכון, והיתה מסיירת
בשכונת קטמון, מחפשת אחר בית כלבבה. ואכן ראתה בית קרקע שמצא חן בעיניה, ודיברה עם
בעל הבית שאמר לה שקנה את הבית לא מזמן ומייעד אותו לבתו לאחר נישואיה, ובינתיים
הוא מושכר. האם חזרה לביתה וסיפרה לבעלה על הבית שנפשה חשקה בו, והפצירה בו שילך
הוא וינסה לשכנע את בעל הבית למכור. בעלה הסכים, וכשפגש את האיש הוא נראה לו מוכר,
זה היתום מההלוואה ההיא... האיש מאד התרגש לראות איך יד ההשגחה מזמנת לו להחזיר
טובה תחת טובה, ומכר לו את הבית במחיר נח, ולאם היתה גינה ומקום לסוכה כאשר אהבה.
שליחים
בהתבוננות מעמיקה על חיינו ניתן להבחין איך ה' שולח לנו את
שליחיו, ואיך אנחנו בעצמנו שליחים שלו בחיי אחרים. שליחה כזו היא שרית חברתי.
נפגשנו בגן ציבורי כששתינו עבדנו כמטפלות בתינוקות. היא הגיעה משכונת הבוכרים,
ודרכה נוצרה ההכרות שלי עם השכונה הקדושה הזו, והחשק שלי להתחבר אל הקדושה הזו הלך
והתגבר, עד שאכן עברנו לגור בה.
שרית נשואה לאברך בישיבת "אור החיים", והם גרים
בדירת שני חדרים קטנה, שהפכה להיות צפופה עם הולדתם של שלושה ילדים חמודים. שרית
מספרת שמעולם היא לא התפללה על בית משלה, כי לא היה נראה לה שיש איזשהו סיכוי שאי
פעם תוכל לרכוש דירה. מאיפה? היא עם העבודות המזדמנות שלה, ובעלה עם כמה גרושים
מהישיבה, בקושי רב הם מצליחים לגמור את החודש. יום אחד היא הגיעה לכותל, ומהלב
יצאה לה תפילה נרגשת: "אנא, השם, תן לנו בית". לאחר יומיים מתקשרת אליה
חמותה ואומרת לה כך: "הגיע הזמן שיהיה לכם בית שלכם... החלטתי שאני אתן לכם
את ההון העצמי ואתם תשלמו את המשכנתא"...
שרית ובעלה נסעו לנתיבות לחפש דירה. בדרך השתררה ביניהם שתיקה.
כל אחד היה שקוע במחשבותיו, איך יהיה ומה יהיה. בכניסה לנתיבות היא רואה שלט ענק
ועליו מרוססת כתובת בכתב יד באנגלית: "ג'אסט דו איט" – פשוט תעשו את זה
– ואמרה לבעלה: "הנה התשובה של השם למוטרדות שלנו. אין מה לדאוג. כשם שהוא
סידר לנו בית, כך ימשיך לעזור ולסייע גם בכל השאר".
תודה למזמור לתודה
סיפרה נחמה בשיעור בקטמון: אתן יודעות כמה שאני מחוברת
ל"מזמור לתודה" – אז תשמעו סיפור. נקלעתי לתל אביב בשבוע שעבר, ביום
העצמאות, שמונה בערב, חיכיתי בתחנה לאוטובוס לירושלים, מחכה ומחכה, עד שאמרו לי
שיש תהלוכה, ואין תחבורה לירושלים עד חצות. מה? איך אגיע הביתה? בכיסי היו רק
חמישים שקלים. התחלתי להגיד מזמור לתודה. אולי שלושים פעם, ובין לבין גם "אלהא
ד'מאיר ענני"... והנה ניידת משטרה עוברת. קפצתי לאמצע הכביש ועצרתי אותה...
"מה קורה איתך, גברת?" הסברתי להם את מצבי, והם לקחו אותי טרמפ לתחנה
המרכזית החדשה, שגם ממנה לא יצא שום אוטובוס לירושלים. מותשת וכמעט מיואשת, בגרון
ניחר, המשכתי עם מזמור לתודה, ואז ניגשה אלי בחורה חמודה ואמרה: "אני גם
נוסעת לירושלים. יש אוטובוס רק מהתחנה המרכזית הישנה. בואי איתי". אמרתי לה
שקשה לי ללכת, ויש לי גם חפצים, והיא אמרה שאין בעיה, היא תעזור לי איתם, ולאט לאט
נגיע. כשישבתי כבר באוטובוס, חיוך רחב על פני, היא שאלה, המלאכית שה' שלח לי:
"נו, הכלבסדר?" וזימרתי לה תודה...
תלמידה טובה
באחד משיעורי השבת דיברנו על כך שכאשר מגיע לאדם סבל כלשהו,
הרי שזהו רמז משמים שעליו לפשפש במעשיו ולהבין על מה ולמה, והבאנו סיפורים מצדיקים
שהיו עורכים את חשבון הנפש הזה לגבי כל תקלה שאירעה איתם, אפילו הקטנה ביותר.
בסוף השיעור האחרון בבוכרים ניגשת אלי מעיין, אימא צעירה
לתינוקת, ומספרת כך: אני מניקה, ולפני כמה ימים הרגשתי כאבים חזקים באזור ההנקה.
חששתי מדלקת והלכתי לרופאה, שאמרה שנחכה קצת ונראה. כשהגעתי הביתה, נזכרתי בלימוד
על הסבל, והתחלתי לחשוב – מהו הרמז משמים, על מה רוצים לעורר אותי. והבנתי. אני
מניקה בסלון ובסלון יש ספרי קודש, אמנם אני מכוסה, אבל בכל זאת זה לא כיסוי מושלם,
התינוקת זזה, ועד שאני מסתדרת –. החלטתי שלא אניק יותר בסלון, אלא בחדר השינה.
פחות נוח אבל יותר צנוע. למחרת קמתי בלי שום כאבים.
תן עוד אחת
סיפרה לי בלומה חברתי סיפור מתוק מדבש על סבא שלה, שהיה קבלן
ובנה הרבה בשכונת "מאה שערים". יום אחד הוא התרגז על פועל שלו והחטיף לו
סטירה. אח"כ הוא כל כך הצטער, איך יכול להיות שאיבד את עשתונותיו והיכה
יהודי, שקרא לפועל ונתן לו מתנת פיוס: חצי לירה, שהייתה אז סכום עצום, ממש משכורת
חודשית. מה אמר לו הפועל? נו?... אמר לו: "תן עוד סטירה ותביא לירה..."
נחמד.
הסיפור השני שסיפרה על אותו הסבא הוא מתוק מחלב... וכך סיפרה:
בימים ההם היו מחלקים חלב בפתחי הבתים בבקבוקי זכוכית. החלב היה אמתי – לא כמו
הנוזל המדולל שאנחנו מכירים היום, ובקצה הבקבוק, מרוב דשנותו, הייתה מצטברת שכבת
שמנת. הסבא מאד אהב לפתוח את המכסה ולהתפנק על שכבת השמנת, והבעיה הייתה שגם הסבתא
מאד חיבבה את השמנת הזו, כך שבכל בוקר הייתה מעין תחרות סמויה ביניהם מי הראשון
שיגיע לבקבוק החלב... בבוקר אחד הסבא ניגש לבקבוק, והנה הוא רואה שהקדימו אותו,
ואומר לעצמו בקול רם: "החתולה כבר הייתה כאן ואכלה את כל השמנת"... ואז
פתאום הוא קלט מה אמר, וכעס על עצמו מאד, איך בשביל קצת שמנת הוא קרא לאשתו
"חתולה" – ונדר שיותר הוא לא ייגע יותר בחלב כל ימיו... התפעלתי. איזה
צדיק, איזו עדינות נפש, ויכולת לעשות חשבון נפש ולקנוס את עצמו על טעות – שלנו לא
נראית מי יודע מה – שמענו כבר התבטאויות יותר חמורות מ"חתולה". ובלומה
מספרת שאכן לא נגע יותר בחלב כל ימיו, ורק כשהיה ממש זקן שכנעו אותו שהוא צריך
לאכול קצת דייסה.
תפילה על האחר
סיפרה רבקה בשיעור במקור ברוך, שלשתיים מחברותיה היו בנים
מעוכבי זיווג, והלכו לציונו של רבי גדליה משה מזוויל, לסגולה הידועה של שני חמישי
שני, ולא התפללו על עצמן, אלא זו לישועתה של זו. כעבור זמן קצר התקשרה אחת מהן
לחברתה ובישרה לה שבשבוע הבא הם סוגרים וורט, וחברתה ענתה לה: "גם אנחנו".
אחי מצחיק אותי
אחי הוא צלם חובב שיוצא בכל בוקר למסע צילומים בירושלים.
כשביקרתי אצלו לרגל עבודתנו המשותפת על הספר, סיפר לי שקיבל טלפון מאימא שלנו לפני
כמה ערבים, וכך אמרה: "זאביק, מחר יהיו ברקים ורעמים, אני מאד מבקשת שלא תצא
בבוקר לצלם" . אחי אומר לי בחיוך מבויש: "אני עוד מעט בן 70... ".
פרצתי בצחוק מתגלגל ואמרתי לו: "חייבים לכתוב את זה, זה כל כך מצחיק"
והוא השיב שאכן כן, אבל אין פה ממש סיפור. טוב, הסיפור הגיע שבוע לאחר מכן כשהוא
מספר לי לתומו: "לא שמעתי לאימא... ויצאתי לצלם בעיצומה של סופת ברקים
ורעמים. נזכרתי שיש ברכות על ברק ורעם, לא זכרתי מהן, אבל שהן מוזכרות בסיפור שלך
"ברוכס והצלוחס". אז אמרתי לקב"ה "ברוכס והצלוחס" – ואתה
כבר יודע למה אני מתכוון" ...
כבר שבוע שבכל פעם שאני נזכרת בסיפור הזה אני צוחקת. אחי
החילוני כבר מנהל יחסים קרובים כל כך עם ה', שהוא כבר מדבר איתו ברמזים... נראה לי
שגם את ה' זה הצחיק.
בזכות שמואל הנביא
בשבת בצהריים, פרשת "בחוקותי" ישבתי על כורסתי
והרהרתי ביום ירושלים וביום פטירתו של שמואל הנביא, באותו תאריך בדיוק. ופתאום
הייתה לי הארה. שאין זה במקרה, אלא שבזכות שמואל הנביא, ובכוחו, שוחררה ירושלים
בכ"ח באייר. שהרי נאמר על שמואל שאחרי פטירתו סירב לשבת במקומו בגן עדן כל
עוד ישראל לא נגאלו, ונשמתו סובבת והולכת סביב שערי ירושלים.
סיפרתי לבעלי את מחשבותיי, והוא הוסיף חידוש ששמע באחד
השיעורים: "אם בחוקותי תלכו" – תלכו אותיות כותל– ולכותל הולכים...
ותמיד הפרשה הזו נקראת ביום שחרורו של הכותל.
ועל שמואל נאמר: "והלך מדי שנה בשנה". אמר
הקב"ה: "שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם, אני הולך ומדבר עמו".
ומעושר מתנות פוליך
סיפרה מזל: עלינו ממרוקו וגרנו במעברה. פסח התקרב. בעלי עדיין
לא מצא עבודה. אמרתי לו: "שמעון, אם אין לי סט של כלים לפסח – אני לא עושה
חג, לך לשוק, תראה – אולי מישהו ייקח אותך לעבודה". באמת הוא הלך, וקבלן לקח
אותו לעבודה לכמה ימים, והוא חזר לצריף עם סרוויס חדש, שלושה סירים, ונשארו גם כמה
לירות. החג התקרב, והוא אמר לי: "מזל, תלכי לשוק תקני כמה דברים",
הסתכלתי עליו בתמיהה: "מה נראה לך שאפשר לקנות בכל כך מעט כסף?" הוא
הפציר בי ואמרתי לו: "רק איתך אני הולכת". הוא לא כל כך רצה, אבל אימא
שלי אמרה לו: "לך איתה, ותהיה לכם ברכה". הגענו לשוק. המרוקאים בפסח
נוהגים להכין מרק מיוחד עם פול. אז שמעון אמר לי: "בואי נקנה פול, שלפחות
יהיה מרק"... בדיוק הגיעה משאית ופרקה ארגזי ירקות טריים בדוכן, ראיתי ארגז
עם פולים יפים ומשמשתי אותם. לפתע הבחנתי שמבצבצים מלמטה שני שטרות של כסף גדול,
מאובקים, מקומטים, אבל שלמים. אמרתי לשמעון: "אנחנו לוקחים את כל הארגז, תביא
שק". בעלי לא שאל הרבה שאלות והביא, ובעוד גבי מופנה אל בעל הדוכן, ניערתי את
כל תוכן הארגז לשק, שקלנו ושילמנו – בדיוק את כל הכסף שהיה לנו בכיס. כשיצאנו
אמרתי לשמעון: "יש הפתעה יפה מחכה לך בשק", והוא אומר: "ראיתי את המבט
השובב שלך"... קנינו צרכי פסח ביד רחבה, דגים, בשר, יין, מצות ופירות, וגם
בגדים לילדים, וחזרנו הביתה במונית... אימא שלי ראתה אותנו פורקים את כל הכבודה
מהמונית ואמרה: ישתבח שמו, ידעתי שתהיה לכם ברכה.
שתיקה שווה שבת
מספרת לי מיכל חברתי: תשמעי מה קרה לי בשבת. התעוררתי לבוקר
קריר ומקסים אחרי השרב הנוראי, ישבתי במרפסת וקראתי תהלים, הרגשתי שלווה וקדושה
מתוקים מאין כמוהם, והלכתי לתפילה בבית הכנסת. כשהגעתי נחרדתי. האדם שקרא פסוקי
ד'זימרה, טס במהירות מטורפת ממש. כל עצבי נמתחו באחת, והאישה הזקנה שישבה שם מלמלה
בזעף: "לאן ממהרים, הכלסגור היום", ואז פתאום איבדתי את שיווי משקלי
הנפשי ופשוט צעקתי לתוך החלל: "יותר לאט, לקרוא יותר לאט". פתאום הבחנתי
שבעלי שישב למטה מפנה מבט מזועזע לכיוון עזרת הנשים, ואמרתי לעצמי: "אופס, מה
עשיתי...".
אמנם החזן נרגע, הצעקה שלי כנראה טלטלה אותו כהוגן, והתפילה
המשיכה בקצב הרבה יותר נעים ורגוע, אבל אני כבר ידעתי מה מחכה לי בבית, ואכן לא
התבדיתי. בעלי חזר עצבני לגמרי, ואמר: "צריך לבטל את עזרות הנשים, ובכלל נשים
לא חייבות בתפילה בבית כנסת, ואיזו מן צניעות זו לצעוק על החזן?" – ולא דיבר
איתי יותר כל השבת.
הרגשתי כל כך מבוישת. איך אני, כל כך עדינה ורגועה בדרך כלל,
איבדתי את הרסן והתפרצתי כך, ואמרתי לעצמי שלמרות חוסר הנעימות אני חייבת לספר את
זה כדי שנפנים כמה חשובה השליטה העצמית, ואיך כמה מילים יכולות להרוס כל כך הרבה.
ברוב עם הדרת מלך
ביום שישי האחרון לקחתי לכותל את בת הדודה מהונגריה שמתארחת
אצל אימי, התחלתי את התפילה באוטובוס, וסיכמתי עם עצמי שאגיע עד "ה'
מלך" – ומשם אתחיל את תפילתי בכותל. הגענו והתקרבנו אל האבנים, נעמדתי ופתחתי
את פי לומר "ה' מלך" – ובאותה שנייה בדיוק שמעתי שירת המונים: "ה'
מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד"...
כמעט התעלפתי מהתרגשות מהתזמון השמימי הזה. התקיימה בכותל
תפילת הודיה על הניסים שעשה לנו במתקפה של הפרסים, וה' הפליא לעשות וצירף את
תפילתי הפרטית לתפילתם, כי "ברוב עם הדרת מלך".
שהכל נהיה בדברו
נאוה זרגרי – סיפור אישי
"עם
זו יצרתי לי – תהילתי יספרו" – המטרה שלשמה נבראנו היא לספר את תהילתו יתברך.
אומר הקב"ה: בראתי עולם ומלואו, אך באותו עולם – אני נעלם. מכם אני מבקש
שאפילו בימים שאסתתר – תכריזו שהכלממני ותפרסמו את שמי בעולם.
דוד המלך אומר: "מה אשיב לה', כל תגמולוהי עלי" –
במה אוכל להחזיר לך, ה', הרי אתה גומל אותי כל כך הרבה טובות? ועונה: כוס ישועות
אשא – אמלא כוס בישועות שעשית עמדי, ואקרא בשמך.
ולכן אני מספרת את סיפורי האישי.
זה קרה לפני כחמש עשרה שנים. אני, בעלי והילדים היינו על
האוטובוס בקו 2 שחזר מהכותל והתרחש בו פיגוע.
אנחנו היינו באמצע התופת, אבל על בשרנו חשנו את הפסוק מתהילים:
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא..." – ראינו את השגחתו של ה' עלינו בכל
רגע.
רק מהאוטובוס שלנו ניתן לחבר ספר של סיפורי השגחה. זמן קצר
לאחר הפיגוע נכנסתי למשרד של ישיבה לבעלי תשובה, והפקידה, שהבינה שהייתי בפיגוע,
סיפרה לי שבאותו יום גם היא הייתה בכותל. זה היה מספר שבועות לפני נישואיה, והיא
הלכה הפעם לשם שינוי לא כדי לבכות, להתחנן ולבקש – אלא כדי להודות. היא חשבה
להודות על הדירה, על הגמ"ח שאנשים טובים סידרו לה, אבל כשעמדה שם פתאום
הרגישה צורך להודות על דברים שמעולם לא חשבה שצריך להודות עליהם. על העיניים, על
השמיעה, וכך מצאה את עצמה עומדת ומודה שעה ארוכה, סיימה ב"נשמת כל חי"
מעומק הלב, והלכה לכיוון התחנה, ושם שמעה את הפיצוץ. והיא אומרת: "תראי, לפי
החשבון שלי, אם לא הייתי מאריכה בהודיה לה', כנראה שהייתי על האוטובוס שלכם".
ה' מנהל את העולם. מי שלא צריך להיות במקום מסוים – לא יגיע,
ואם הוא כבר שם ה' יוריד אותו, כמו את אותה נערה שעלתה כבר על האוטובוס, ופתאום
הרגישה שחנוק לה מדי, אחזה בידה של אחותה בת השלוש והן ירדו.
אנחנו היינו צריכים להיות באוטובוס הזה. כשיצאנו מהתפילה בכותל
והגענו לתחנה, עמד שם אוטובוס שבהחלט היה אפשר לעלות עליו, ומשום מה החלטנו שנחכה
לאוטובוס הבא. אני זוכרת את עצמי עומדת וחושבת: למה אנחנו לא עולים? הרבה מגיעים
אחרינו ועולים.
גם כשעלינו לאוטובוס החלפנו מקומות. אסתר שלי בת השש התיישבה
על אבא כדי לפנות מקום לידו, ואת אביגיל בת השלוש העברתי לצידו, כך שכשאירע הפיצוץ
היא הייתה מוקפת ולא נפגעה כלל. בעלי נפצע בראש – רסיס חדר לגולגולת, ואסתר נפצעה
קשה בשתי הריאות. שני הבנים בחרו לשבת בספסל הראשון של האוטובוס, והצטופפו שם
לפינה כשהם מפנים מקום לאדם מבוגר. ברגע שנשמע הפיצוץ הילד הגדול, עוד לא בר
מצווה, אמר לקטן: "בוא נברח מהר לפני שתהיה פה אש". הדלתות הראשונות
נפלו והם נמלטו ללא פגע.
כל זה קרה ביום שלישי בערב. ביום שישי לפנות בוקר, אני בבית
החולים, מנסה קצת לזוז במיטה, כל גופי כואב, חשבתי לעצמי: מה אני עושה כאן. כבר
הוצאתי ממכונת ההנשמה, מורפיום הרופאים כבר לא מוכנים להזריק לי, ואופטלגין אפשר
לקחת גם בבית. אלך הביתה. ופתאום, מה שסיפרו לי כבר יומיים קודם ולא נקלט עלה
בכאב. איך אוכל לחזור הביתה ושמואל איננו? שמואל שעוד לא מלאה לו שנה, והיה זוחל
אחרי לכל פינה בבית, איך אחזור בלעדיו?
הרגעים האלו היו קשים מאד. אך משמים האירו את מחשבותי: את
שמואל אני לא יכולה להחזיר. חז"ל אומרים שמי שנהרג בגלל שהוא יהודי,
הקב"ה מעלה אותו למקום הכי קרוב אליו, וזה הרגיע אותי. התינוק שלי לא סובל,
הוא במקום טוב.
החלטתי אז שבשביל בעלי ואסתר לא אוותר ואלך עד הסוף. נזכרתי
שיש קבלה מדורי דורות שביום שישי בשעת המנחה האבות והאמהות מגיעים לכותל, וחשבתי:
אולי אלך להתפלל בשבילם? אבל איך אגיע, אני בכלל מסוגלת לקום וללכת? הצוות הרפואי
ירשה? בתוך העומס של ביקורי רופאים, בדיקות, צילומים, מבקרים רבים שבאים להזדהות
עם הכאב – נהייתה כבר שעת צהרים, ולא היה נראה שהרצון שלי יכול להתממש, ואז הופיעו
שלושה מלאכים... אברכים שהציגו את עצמם כחברים של בעלי, והם כאן לכל מה שצריך.
הבחורה שהייתה לצדי אמרה להם: היא רוצה להיות בכותל, והם אמרו שאין שום בעיה, יש
להם רכב גדול והם ייקחו אותי.
מעניין. לא סיפרתי במשפחה שאני יוצאת לכותל, ופתאום מתקשרת
אחותי ואומרת: היינו עכשיו אצל הרב מרדכי אליהו, והוא אמר שכדאי להגיע לכותל ולומר
את פרקי התהילים לפי שמות החולים. אמרתי לה: הנה, אני כבר מגיעה...
כשהגעתי לכותל הרגשתי קירבת אלוקים עצומה. נצמדתי לאבנים
הגדולות ואמרתי: "ריבונו של עולם, עשית מה שרצית, ומי אני שאשאל אותך למה
עשית לי את זה. אני יודעת שהכלממך, שכל מה דעביד – רחמנא. אך יש המשך – ולטב עביד.
אני לא מבינה איך מה שקרה הוא לטובתי, אבל אני סומכת עליך שאתה הוא מקור הטוב,
ובראת את העולם כדי להטיב, וגם זו – לטובה. ואני מקבלת כל מה שגזרת עלי באהבה."
אמרתי את פרקי התהילים לפי שמות בעלי והילדה. לא הארכתי, אנשים
מחכים וזה יום שישי, אבל במעט הזה הרגשתי שעשיתי משהו עבורם.
כשחזרנו לבית החולים ציפתה לי הפתעה. אישה צדקנית שמעה שהייתי
רוצה לבקש על רפואת יקיריי עם אחת ממצוות האישה, ושלחה לי קערה של בצק. כשבעלי
והילדה למעלה בטיפול נמרץ, תארו לכן איך ביקשתי את הבקשה שאנו רגילות לומר בהפרשת
חלה: ותצילנו מצער כל הימים, ותזכינו לקיים שבתות וימים טובים עם בעלי וילדינו.
שבת הגיעה. התלבשנו לכבודה, הדלקתי נרות ואמרתי: "ריבונו
של עולם, באה שבת לעולם, וגם בשבילי היא באה. ואני רוצה לקיים את השבת הזו כפי
שציווית: "וקראת לשבת עונג". אני מוסרת את המלכות כולה אליך, לא אנסה
עוד לשלוט על המצב, לא ארוץ עוד אחרי הרופאים לשאול מה קורה עכשיו ומה עוד ניתן
לעשות. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא."
לקחנו סדין לבן ופרשנו אותו כמפה. ערכנו את הארוחות ושרנו
זמירות. התרגשתי בתפילת השבת במילים: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג".
איפה יכולתי להיות באותו ליל שבת אם לא הייתה לי את מלכות ה'. אני אעשה את מה שהוא
ציווה עלי, והוא, כל יכול, יפעל עבורי. ישמחו – איך אשמח בכזה מצב? כי יש לי את
מלכות ה'.
לקראת חצות, באותו ליל שבת, ישבתי ליד מיטתה של אסתר להגיד
פרקי תהילים. נכנסה אחת האחיות ונבהלה, הגיעו עוד שתי אחיות ושלושתן מנסות לאזן את
החמצן. היה נראה שמי יודע מה הולך לקרות. כמעט נסחפתי לדאוג אחריהן, אבל משמים
סייעו לי וחשבתי: הרי את כבר סומכת עליו. אז מה, הוא חלילה פתאום לא יכול? את בחרת
בדרך אחרת – תפילה אחת שלך יכולה להפוך הכול. תמשיכי. אמרתי את פרקי התהילים
וחזרתי למחלקה שלי.
באותה שבת רבים מעם ישראל התפללו עלינו. השמות שלנו הועברו מפה
לאוזן, נשים סיימו ספרי תהילים, ילדים התקבצו לתפילה בבתי הכנסת. בעל האכסניה
שהתארחנו אצלו במירון רק לפני עשרה ימים התקשר ואמר: "הילדים שלך שיחקו אצלי
בחצר ועכשיו אני רואה את התמונות שלהם בעיתונות, אני לא מאמין". אמרתי לו
שהייתי מאד רוצה להיות אצל רבי שמעון אבל אין לי אפשרות, והוא שם את השמות שלנו
בכל מקום אפשרי. זו הייתה השבת האחרונה של בין הזמנים והגיעו המונים. אחת האחיות
אמרה שהיא גרה בחברון, והיא תדאג שבמערת המכפלה כולם יזכירו אותנו בתפילה. הרגשנו
שיש לנו גב חזק של תפילות.
בשבת בבוקר, עוד בדרכי לבקר את בעלי, רצה אחריי אחת מהאחיות
ואמרת שמחפשים אותי מהמחלקה שלו. הוא התעורר ושואל עלינו. כשהגעתי ראיתי את
הרופאים והאחיות בהתרגשות, ואותו יושב... והוא שואל אותי: "מה אנחנו עושים פה
– היה פיגוע?"
לראות אותו כך היה כמו חלום. הרי הפגיעה שלו הייתה במח.
כששאלתי את הרופאים מה נפגע ענו שהם לא יודעים. ומתי הוא יתעורר? אין להם מושג.
כשיתעורר, ידעו מה נפגע... והנה, ברוך ה', הוא יושב ומדבר.
הרופאים רצו שאספר לו כל מה שעבר עלינו. אמרתי שאנחנו לא
מדברים על דברים מצערים בשבת. כשם שאנחנו לא מדליקים אור בשבת, כך לא נוגעים בצרות
– הן מוקצה. אבל ביום ראשון סיפרתי. קודם על הגדולים שניצלו, על אביגיל שמסתובבת
בריאה ושלמה, על אסתר שעדיין מחוברת למכונת הנשמה, אבל בע"ה תצא מזה, כשם
שהוא יצא. ואז אמרתי: "אבל יעקב... שמואל היה על הברכיים שלי כשנשמע הפיצוץ,
ומאז לא ראיתי אותו." הוא אמר: "בטח מישהו ראה אותו, ומטפלים בו".
הוא לא היה מסוגל ולא רצה לקלוט. אמרתי: "לא, לא ראיתי אותו" "עוד
נראה אותו, עוד נראה אותו". עניתי: "בעזרת ה', בקרוב נזכה ונראה אותו
בתחיית המתים".
ראיתי את הצער העמוק שלו. אני יודעת מה זה בשבילו. אך לא עברה
דקה, ובצלילות הדעת הוא הכריז: "ברוך דיין האמת. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה'
מבורך"
פתאום הרגשתי שיש לי למי לבכות, עם מי לחלוק את הצער, ואמרתי
לו: "יעקב, אבל זה שמואל שכל כך אהבנו", והוא ענה לי בהחלטיות:
"אין לנו שאלות, אין לנו טענות, ה' יודע מה שהוא עושה. ולהיפך, יש לו זכות
לתינוק שלנו, כי מה זה העולם הזה, פרוזדור צר, וכל מגמתנו בו לאסוף עוד זכות, עוד
התגברות, עוד ברכה ועוד אמן. כאן בעולם הזה אנחנו מנסים לקנות לנו מקום קצת יותר
גבוה בעולם הנצח. אז התינוק שלנו זכה למקום הגבוה ביותר שם, בלי לעבור את כל
הקשיים של העולם הזה."
כששמעתי את דבריו ידעתי שיש לנו את הכלים לשאת את מה שעובר
עלינו.
אסתר נפצעה. אמרתי לאחות שטיפלה בה: "את יודעת מה כתוב
בספר שמואל? "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט". לא משנה אם היא
נפגעה קשה או קל, אם הוא רק יחליט שזה מה שטוב לנו, הוא יכול לתת לה ריאות חדשות,
כשם שהוא נותן לתינוקות שנולדים כל יום".
הבנו שאי אפשר שתישאר מחוברת למכונת ההנשמה עוד זמן רב, וצריך
לעורר רחמי שמים מרובים. לכן, כשהמשפחה קבעה את השבעה לשמואל הקטן, קראו לקהל שעה
קודם – לסליחות ותפילות לרפואת אסתר ושאר הפצועים.
הגעתי לבית הכנסת, שהיה מלא מפה לפה, וכך גם הרחבה שלפניו.
אנשים, נשים וילדים בכו כמו תינוקות: אבינו מלכנו חטאנו לפניך, רחם עלינו, עשה
למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו, שלח רפואה שלמה לכל חולי עמך, אבד והשמד את כל
הקמים עלינו לרעה. הבכיות מבית הכנסת שלנו התערבו עם הזעקות מכיכר השבת, שבה נערכה
השבעה לכמה מבני ירושלים. הרגשתי ששערי שמים חייבים להיבקע. בתפילת עמידה במנחה
הודגשו בי המילים: "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת", "ולא נבוש
כי בך בטחנו". ריבונו של עולם, תראה כמה אנשים פה מייחלים אליך, כי הם
מאמינים שאתה כל יכול. אנא, שלח לנו ישועה כדי שכולם יכירו וידעו שאתה הוא האלוקים
ואין עוד מלבדך.
אחרי המנחה והסליחות, אני בחצר בית הכנסת, מתקשרת אחותי ומבשרת
שבערב מוציאים את המכונה מאסתר. איך? הייתי שם כל היום ואף אחד לא רמז לי שזה מה
שהולך להיות.
אחר כך היו הדרשות של הרבנים ששאלו: על מה ולמה ה' עשה לנו
זאת? השאלה ריחפה באוויר, אנשים לא האמינו שיקרה פיגוע לאנשים שחוזרים מהכותל. זו
מצוות עשה לחפש על איזה עוון באה הצרה, ומה צריך לתקן.
רוב הרבנים דיברו על הפסוק בפרשת דברים שקראו זמן קצר אחרי
הפיגוע: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך", אבל יש
לה' תנאי אחד לשמירה הזו: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב
מאחוריך". הפרצות בצניעות הן שמסירות את ההגנה מעלינו.
כשאברהם ושרה יורדים מצרימה, אברהם מחביא את שרה אמנו, כי הוא
יודע שהמצרים הם שטופי זימה. אך הם מגלים אותה, מתפעלים מיופיה, ואומרים שכזו רק
למלך ראויה. והיא מובלת לארמון. נדמיין את שרה אמנו, בלב ליבה של עיר ערבית, מוקפת
במאות ערבים – אבל מישהו נגע בה? להיפך, וינגע ה' את פרעה ואת ביתו, עד שפרעה הבין
שזה בגלל שציער את הצדיק והצדיקה ואמר לאברהם: קח את אשתך ולך. שואל הרוקח: למה
עשה ה' את כל הסיפור הזה לשרה הטהורה והצדיקה? ועונה שכל הסיפור הזה בא ללמד אותנו
למה זוכה אישה בשכר הצניעות. מלאכים מגנים עליה שלא יאונה לה שום רע.
ואז מתקשרת האחות מטיפול נמרץ ילדים וצועקת בטלפון: הוצאנו את
המכונות מאסתר והיא נושמת בכוחות עצמה. תארו לכן איזו התרגשות הייתה בבית הכנסת.
בעוד אנחנו מתפללים התפילה נענית. אמרתי לאחות: תגידי לה שאני באה לתת לה נשיקה
גדולה, וטסנו לבית החולים לראות את הנס בעיניים.
בבוקר לא הייתי איתה, כי עלינו בתום השבעה לבית הקברות. התקשרה
אלי בחורה שהייתה לידה ואמרה: נאוה, אסתר בערנות, את רוצה לדבר איתה? אמרתי: אסתר,
מה שלומך? והיא ענתה בקול חלוש: ברוך השם. המשכתי: את רוצה להגיד איתי מודה אני? כן.
וכך היא אמרה איתי מילה במילה: מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי
בחמלה, רבה אמונתך.
למחרת אמרתי לאחות: את יודעת, אסתר אמרה איתי "מודה
אני". והיא השיבה: את מספרת לי? עמדתי כאן לידה כולי אחוזת התרגשות. איך
לילדה כה קטנה יש קשר עם אלוקים, והיא יודעת להודות לו על הנשימה שהחזיר לה.
טוב, ברוך ה' שאסתר התעוררה, אבל כמה חיכיתי ללוות את הבת
הגדולה שלי לכיתה א'... הרופאים אמרו: תשכחו מזה, הריאות שלה צריכות שיקום, זה
ייקח חודשים. אבל אנחנו, מתורגלים כבר בניסים, המשכנו להתפלל. ובלילה שלפני התחלת
הלימודים, הגיעו הרופאים, ובחיוך רחב אמרו לנו: הביתה.
בבוקר, בתלבושת ובילקוט חדש, אסתר ואני צעדנו רגלית יד ביד
לפתיחה של כיתה א'. המנהלת, שראתה אותה בטיפול נמרץ, עלתה לבמה ואמרה בהתרגשות עם
כולם : "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ארוממך ה' כי דיליתני – ולא שימחת אויבי
לי. ה' אלוקי שיוועתי אליך ותרפאני, העלית משאול נפשי"
הייתה אצלנו פסיכולוגית, שאלה הרבה שאלות, הבנתי שקשה לה להבין
איך הבית מתפקד. ברכתי לידה על כוס מים ואמרתי: "כך אנחנו מכריזים מהרגע בו
אנחנו לומדים לדבר. יש מי שמנהל את העולם, והכלבידו".
יהי רצון שיתקיים בנו במהרה:" ותמלא הארץ דעה את ה' כמים
לים מכסים", אמן.
סיפורי בת שבע עשור
לעילוי נשמת אימה פאני פרחה בת רחל ע"ה
קוסקוס
אחיה של בת שבע נהרג במלחמת שלום הגליל. זמן קצר לאחר מכן,
אימה, שהתקשתה להתאושש מהצער הגדול, הכינה סיר גדול של קוסקוס, ואז אמרה לעצמה:
עזיזי, הבן שלי היקר, בטח מתגעגע לקוסקוס של אימא שלו. אמרה ועשתה, לקחה מנה
מכובדת בסיר ונסעה לירושלים, להר הרצל, ושם הניחה את הסיר על קברו של הבן, בכתה
והתפללה וחזרה לביתה במושב ליד בית שמש.
בן אחר שלה למד בזמן ההוא בישיבת "אור החיים” של הרב
אלבז. הישיבה הייתה במצב כלכלי לא קל, והאוכל שהוגש לאברכים היה צנוע בהתאם. לפתע,
באמצעו של יום לימודים, אחז בו רצון לנסוע לקבר של אחיו. וכשהגיע לקבר מצא שם סיר
קוסקוס של אימא שלו, והקוסקוס היה עדיין חם...
תינוק חלומי
בתקופה שלפני הלידה ה – 12 של אימי קבעו הרופאים שהיא בסכנה
ואסור להמשיך.
בלילה היא חולמת שהיא נמצאת בכינרת מול קברו של רבי מאיר בעל
הנס עם אימה. הן יושבות על חוף האגם, ולפתע מבין הגלים מופיע תינוק, ושני אנשים
עומדים לצידה, בידיהם חרבות... והם מצמידים את החרבות לרקתה ומאיימים עליה שתרים
את התינוק, והיא מסרבת בכל תוקף.
מהפחד היא התעוררה, ורקותיה כאבו במציאות. נרדמה שוב וחלמה את
אותו החלום פעמיים. בפעם השלישית אמרו לה האנשים שאם לא תיקח את התינוק היא
תמות... ואימה אמרה לה: תיקחי אותו כבר, תרימי אותו.
כשבועיים לאחר מכן נקבע לה תור להליך הרפואי. בנסיעה עם אבא הם
התבלבלו בדרכים – למרות שעשו את הדרך הזו עשרות פעמים לפני כן, וגם כשהגיעו כבר
לבית החולים, לא מצאו את המרפאה, שאת מיקומה ידעו בבירור לפני כן. אבא אמר לה: מה
קורה כאן? נראה לי שמשמים מעכבים אותנו, ואימא סיפרה לו רק עכשיו את החלום.
הם קרעו את כל ההפניות וחזרו הביתה, כדי לקחת את התינוק... אחי
גבריאל שנולד לחיים טובים ולשלום לאימא בריאה ושמחה.
אמן רדיופוני
בת שבע מתפללת על אחייניתה מעוכבת השידוך שתמצא את זיווגה
משורש נשמתה בהקדם האפשרי... בסיום התפילה היא מדליקה את הרדיו ובדיוק שומעת את
הרב מיכאל לסרי אומר בהתלהבות: "אמן כן יהי רצון" – והרגישה שתפילתה
נענתה, ואכן האחיינית התארסה תוך זמן קצר.
האמת וכל האמת
מספרת בת שבע: גרנו במושב ליד בית שמש, ורצינו לעבור לירושלים.
ברחוב בר יוחאי היו דירות זולות, ואני כל כך התרגשתי לעבור לגור ברחוב על שמו של
התנא הקדוש, בעיר הקודש. בהמשך גילינו שהיו בשכונה מספר עבריינים... כשרווח לנו
קצת רצינו לעבור דירה למקום רגוע יותר, ואישה הגיעה לראות את דירתנו. אני, ישרה
מטבעי, עברתי איתה והראיתי לה בפרוטרוט את כל פגמי הדירה: כאן יש נזילה, כאן הקיר
מתקלף מאחורי הארון, כאן המגרות שבורות ולא נפתחות... בעלי, שהילך מאחורינו, סימן
לי כשהוא מסובב את אצבעו על רקתו: השתגעת? אבל אני המשכתי בשלי, מראה גם את הבלטות
העקומות מתחת לשטיח, והאישה, כנגד כל הסיכויים, קנתה את הדירה.
חתול הצלה
סיפרתי לנשים בשיעור בקטמון את סיפורה של תהילה: "לגרש
חתולה" – ואז בת שבע נזכרה וסיפרה: "אימא שלי, ע"ה, הייתה נשמה
רחומה, עזרה לכל אדם שיכלה, וגם לציפורים שבאו לחצרה הייתה מפזרת פירורי לחם
ומניחה קערת מים, שממנה שתו גם חתולים. יום אחד יצאה לקטוף נענע, הייתה לה ערוגה
עם נענע ממש גבוהה, והנה מתיישבת לידה חתולה, ובכל פעם שאימא שולחת את ידה לקטוף,
היא מרימה כפה, ממש כאומרת לה: "לא לנגוע". אימא תמהה, מה החתולה הזאת
רוצה ממני, וכשהתכופפה שוב, החתולה פשוט זינקה פנימה ושלפה בשיניה נחש ארסי..."
ואז סיפרה אלונה, וכולנו פערנו פה בתימהון: "בדרך כלל אני
קוראת תהילים במשך היום, וכשיצאתי בערב לתלות כביסה בחצר, נזכרתי ששכחתי היום,
והתחלתי להגיד בע"פ את המזמור: "יושב בסתר עליון". כשהגעתי לפסוק:
"על שחל ופתן תדרוך" – הרגשתי שאני דורכת על משהו חלקלק... זה היה
נחש... ובדריכה שלי הרגתי אותו..."
לא יאומן אך יסופר: הפסוק כפשוטו התקיים בה.
טיפול אישי
אימה של בת שבע היתה חולה ואושפזה בבית חולים. כיוון שלכל
בנותיה יש ילדים קטנים, רק האחות הגדולה יכלה להיות לצידה, ילדיה כבר בוגרים. באחד
הימים, לאחר לילה מתיש שבילתה ללא שינה לצד מיטת אימה, התבקשה הבת לקנות בבית
מרקחת תרופה שאין בנמצא בבית החולים. היא הגיעה לבית מרקחת בצהרי יום חם, עייפה
מאד, וגילתה במקום תור מכאן ועד להודעה חדשה... מעומק הלב פרצה מליבה תחינה
לקב"ה: אנא ה', שחרר אותי מכאן מהר, והנה, מייד בסיום תפילתה פרצה מהומה,
נשמעו צרחות היסטריות, והתור הארוך נפוץ לכל עבר. מה קרה? עכבר חדר לבית המרקחת
והתרוצץ בין רגלי הממתינים, ובעוד כולם בורחים, היא, שלא פוחדת מעכברים, ניגשה
לדלפק וקיבלה את התרופות לאימה.
כלה שקטה
מספרת בת שבע חברתי שהיא רצתה שבתה תתחתן עם אברך, והיתה
מודאגת מאד מהעובדה שהבת מאד ביישנית ומופנמת, בקושי מוציאה מילה מהפה. איך היא
תיפגש עם בחורים? עובדת איתה אישה שאמרה לה: "שמעתי שאת מחפשת שידוך לבת שלך.
את יודעת שאני גם שדכנית?" לבת שבע לא היה מושג מכך, והאישה הפצירה בה לבוא
לביתה במוצאי שבת כדי שתתרשם מהבת. למחרת היא מתקשרת ואומרת: "יש לי שידוך
לבת שלך". מסתבר שזה בחור צעיר שהגיע עם חברו המבוגר לשדכנית לחפש שידוך עבור
החבר, בכלל לא בשבילו. ברגע שהשדכנית ראתה אותו היא ראתה שהם זיווג והציעה לו את
השידוך הזה. הם נפגשו מספר פעמים ונישאו, יש להם כבר ארבעה בנים. בת שבע אומרת:
"כל כך דאגתי, וה' סידר שהיא לא תצטרך להיפגש יותר מפעם אחת"...
לגמרי לבד
בת שבע שמעה מאביה את הסיפור הבא:
במשפחה אחת "התנחל" קרוב משפחה רחוק, ולא הראה
סימנים שהוא מתכוון לזוז. הנוכחות המתמשכת שלו הפריעה לבני הבית, והבעל ואשתו
תיכננו "תרגיל" להיפטר ממנו. הבעל קיבל כביכול מכתב, וכשקרא בו פרץ בבכי
נרגש. שאל אותו הקרוב מה קרה, וענה לו שכתוב שם שאמו ואביו של הקרוב נפטרו במרוקו.
ותיכנן שכמובן כשהאיש ישמע את הבשורה המרה ייסע למרוקו ויניח להם לנפשם, אך הקרוב
רק הצהיר: "עכשיו נשארתי לגמרי לבד בעולם, מזל שיש לי אותכם"...
מה קרה לעוגה
בת שבע התקשרה לחברתה לבקש את המתכון שלה לעוגת גבינה. זו נתנה
את המתכון והוסיפה: "העוגה הזאת תמיד יוצאת לי נהדר. אני ספצית בה". בת
שבע העירה לה: "תגידי בעזרת ה' העוגה יוצאת מוצלחת". לאחר כמה ימים
מתקשרת החברה ומספרת: "את צודקת. הכנתי את העוגה ופעם ראשונה שלא תפחה בכלל.
יצאה לי פיתת גבינה"...
סייעי ותסתייעי
סיפרה לי בת שבע: "כשבתי הייתה קטנה, ביום שישי אחד,
בצהרי היום, כשהבית על גלגלים לקראת שבת, עלה לה החום לארבעים. נכנסתי ללחץ
והזעקתי את בעלי כדי שייקח אותנו ל"טרם". הוא ברכב עם הילדה הצורחת,
ואני יוצאת מהבית לכיוונם, והנה שכנתי הזקנה עם המפתח תקוע במנעול, מבקשת שאעזור
לה לפתוח את הדלת. עם כל הלחץ, ובעלי שצופר כבר בחוסר סבלנות, הבנתי שזה נסיון
משמים והתעכבתי, מסובבת את המפתח עד שנכנע והדלת נפתחה. השכנה, שראתה שהתפניתי
אליה בזמן כל כך לחוץ, בירכה אותי: "שהכל ילך בקלות ותחזרו מהר ובשלום",
וכך בדיוק היה. ב"טרם" – שם מחכים בדרך כלל זמן רב, התפנו אלינו מייד,
בדקו את הילדה ושיחררו אותנו תוך זמן קצר. הרגשתי במוחש איך השם גומל לי על הטובה
בטוב.
פיגוע ביתי
בת שבע, שמארחת בביתה את שיעור התורה שלנו בקטמון, מספרת בסוף
השיעור: היא עברה תקופה מאד קשה, שיפצו את הדירה מעליה וחייה הפכו לגיהינום. ממש
לא יכלה להיות בבית. יום אחד הגיעה הביתה רק לזמן קצר, משתוקקת להתקלח, וכשפתחה את
דלת האמבטיה נעתקה נשימתה: החדר נראה כמו אחרי פיגוע, קדיחות מלמעלה פרצו את תקרת
המקלחת, ועל הרצפה אבנים ואבק, חורבן והרס. באותו יום היה פיגוע בירושלים, והיא
חשבה לרגע: איך יכול להיות שהיה פיגוע בבית שלי? ואז קלטה שאלו המשפצים מלמעלה.
"התיישבתי על הכורסא", היא מספרת, "ואמרתי שלוש פעמים ברצף 'מזמור
לתודה'. במצב הנסער שהייתי בו, פעם אחת לא הספיקה". חמודה, ממש הערצתי אותה.
שליח קטן
במרוקו היו לפעמים שנות בצורת, ואז שרר רעב ממש. בלית ברירה
היו מפזרים את הילדים בין משפחות אמידות יותר, כדי שישרדו את התקופה. באחת הפעמים,
אימא שלי הייתה אז בת 10, והיא נשלחה למשפחה עשירה, ובה ילד אחד בלבד, בן 3. היא
שהתה שם עד שהרעב נגמר, ובתקופה הזו הילד הקטן נקשר אליה מאד. כשהגיעו הוריה לאסוף
אותה, טענה האישה שהילדה גנבה ממנה זהב ותכשיטים, לא הועיל בכייה של הילדה שהיא לא
עשתה דבר והיא הושמה במעצר... למשפט הגיעה האישה להעיד, והביאה איתה את בנה הקטן,
שראה את הילדה בוכה ושאל אותה בצרפתית: "למה את בוכה?" וכשאמרה לו ניגש
בעוז רוח לשופט ואמר לו: "אימא שלי משקרת! ראיתי אותה נותנת זהב ותכשיטים
לסבא!" איך ה' שלח שליח קטן, שבקושי יודע לדבר, אבל ברגע הנכון דיבר, ועוד
איך, ואמי השתחררה לחיים טובים ולשלום.
שירות הסעות
בעלה של בת שבע נסע לצפון לשבת עם חברים. היא תכננה לנסוע לבתה
שגרה באשדוד. אפילו מזוודה אין לה, ולקחה עגלת קניות עמוסה. בבוקר הלכה לעבודתה
בבית זקנים, ודמיינה כבר את הקושי להיסחב עם העגלה הכבדה באוטובוסים כחום היום.
ואז התפללה: "ה', תעזור לי, תשלח לי טרמפ", ובעודה מסיימת את התפילה
מתקשר בעלה ומודיע לה שהגב שלו נתפס... הוא לא ישן כל הלילה, ויבוא מהצפון לאסוף
אותה, וייסעו ביחד לבתם. בת שבע הודתה לה' בהתפעלות ומקרב לב.
עוד סיפרה בת שבע על אימה, שהייתה אשת חסד. ביום שישי אחד הגיע
לביתה טכנאי של מכונות כביסה לתקן את המכונה. מהמטבח המרוקאי שלה נדפו ריחות
נפלאים, והטכנאי הרעב רמז: "איזה ריחות טובים" – ואימה מייד הושיבה אותו
לסעודת מלכים.
לאחר זמן מה הגיעה האם לעיירה נתיבות לסידורים, וגילתה שאיבדה
את הארנק שלה. פלאפונים לא היו, והיא לא מכירה אף אדם בנתיבות, או לפחות כך חשבה,
עד שקריאה נרגשת הבהירה לה אחרת: "שלום גברת, את זוכרת אותי? אני הטכנאי שטעם
ממעשי ידייך הנהדרים. מה את עושה אצלנו?" היא הסבירה את מצבה, והוא מייד העלה
אותה על רכבו ולקח אותה הביתה...
