הקדמה לסדרת הסיפורים "משגיח מן החלונות"
לקראת ראש השנה תשע"ז סיפרתי לנשים בשיעור השבת
בשכונת הבוכרים משל של המגיד מדובנא, שמובא בספר "שערי ארמון".
מלך גדול תכנן לערוך משתה מפואר לכל שריו. הוא החליט
להעמיד על שולחנו גביע מפואר, עשוי מזהב טהור ומשובץ ביהלומים – שיעורר את התפעלותם.
יועציו המליצו לו על צורף מיוחד שבכוחו ליצור גביע
כזה שעין לא ראתה כמוהו. הצורף הוזמן אל המלך, והתבקש ליצור במשך שנה את הגביע, תוך
שהוא מקבל משכורת הגונה מהארמון, ויכול לבקש משר האוצר כל כמות של זהב ויהלומים שיצטרך.
מיהר הצורף לאשתו ואמר לה: "אני יכול להכין את
הגביע בשלושה חודשים בלבד - יש לנו המון זמן – בואי נצא לטיול סביב העולם" – בטיול
בזבז את כל הכסף וחזר חודש לפני המועד... מה עושים? ניגש לאוצר וביקש עוד כמות קטנה
של זהב ויהלומים, ומהם הכין גביע קטנטן – אבל מיוחד ביופיו. עטף אותו בנייר ועוד נייר,
הכניס לקופסא קטנה ואותה לגדולה יותר, קשר סרטים צבעוניים והגיע למלך...
המלך התרגש מאד... שנה שלמה של עבודה. פתח נייר וקופסא,
ועוד אחת ועוד, ולבסוף הגיע לגביע הקטנטן – וכמעט והתעלף...
אך כשהתבונן בגביע התפעל מאד. היהלומים הקטנים השתלבו
באופן מיוחד בריקועי הזהב העדינים. הגביע עבר מיד ליד וכל השרים הביעו את התפעלותם.
"הכל טוב ויפה" אמר המלך. "אבל איפה
הגביע שהבטחת?"
הצורף ענה: " לא אשקר למלך, התהוללתי כל השנה
ורק ברגע האחרון הכנתי את הגביעון הזה, להראות לו מה אני מסוגל לעשות, אם רק ייתן בי
אמון מחודש, למרות שלא מגיע לי".
והנמשל – אומר המגיד מדובנא: אנחנו קרבים לראש השנה,
אחד עשר חודשים לא עשינו דבר, אך בחודש אלול נוכל להכין למלך "גביע קטן"
– להקפיד בתפילות וברכות, בחסד ובשמירת הלשון, וכשנתייצב לפני המלך נוכל להראות לו
את ה"דוגמית" לשאיפותינו לשנה הבאה...
המשל הזה עורר אותי לרצון להכין לבוראי גביע במהלך
השנה, ולא להתעורר רק ברגע האחרון. ועלה בדעתי שארשום כל שבוע סיפור השגחה שהתרחש איתי
- וזו תהיה מתנתי. את הסיפורים סיפרתי בסדרת השיעורים: "בדרך אל הגאולה"
שמסרתי בשנת תשע"ז בביהכ"נ "היזדים".
את הספר חותם שיעור שמסרתי על אבי ז"ל בסדרת
השיעורים "הילולת הצדיקים" – ומתוכו עולה המסר המסכם של הספר: הקב"ה
יצר בחיינו את יחסי אב – בן (וכל שאר האהבות: אם לבתה, אישה לבעלה, אח לאחותו), כדי
שנוכל להבין את עומק אהבתו כלפינו.
וכשנשכיל להתבונן בהשגחתו המופלאה של ה' בכל פרט בחיינו,
ונרגיש מתוכה את אהבתו העצומה כלפינו – יתעורר בנו הרצון להשיב אהבה – ויתקיים בנו:
"תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים".
משגיח מן החלונות
קורא הדורות
נולדתי וגדלתי בשכונת מקור חיים בירושלים. רק לאחר
ששבתי אל בוראי והתחברתי לספר התהילים, גיליתי ששם הרחוב מגיע מהפסוק: "כי עמך
מקור חיים, באורך נראה אור" (תהלים לו, י). מעניין שלאמי קוראים אורה, כך שגם
היא נמצאת בפסוק... האהבה שלי לתורה גם מתרמזת לה בשמה, שכן כאשר קוראים לי בשם התפילה:
מאיה בת אורה, מתחברים הצלילים ונשמע כך: מאיה בתורה...
השכונה היתה מבודדת למדי. היו בה בתים ישנים עם גג
רעפים, מוקפים בעצי ענק. כשהגעתי לכתה א', ימים ספורים אחרי התחלת השנה, חליתי בדלקת
ריאות. שכבתי חודש בבית, ולאחר מכן אימא העבירה אותי לבית ספר קרוב יותר, בשכונת בקעה.
כשהגעתי לכתה החדשה, כל הילדים כבר קראו, ואני לא. אני זוכרת שהמורה הצביעה על פלקט,
היתה שם תמונה של עץ, היא ביקשה ממני לקרוא, וכביכול קראתי: ברוש. וכולם צחקו כי היה
כתוב עץ. הייתי במצוקה. יום אחד הלכתי עם אימא לחברה שלה, ולקחתי איתי את אלפוני, ספר
הלימוד. ישבתי והסתכלתי על האותיות ופתאום הן התחברו – וקראתי. אני זוכרת תחושת התעלות
גדולה, הרגשתי שעכשיו מתחילים החיים.
ומאותו רגע לא הפסקתי לקרוא. בחוץ, ברחוב השקט בו
כמעט לא עברו מכוניות, שיחקו ילדי השכונה. אני יצאתי לחצי שעה לשחק חבל, קלאס או מחניים,
ומיד חזרתי לספר. המשחקים לא ממש עניינו אותי. אבא עבד כשוטר, ובזמנים הפנויים שלו
שיחק עם החבר'ה ההונגרים קלפים, אימא הייתה עסוקה בעבודות הבית, אחי, שגדול ממני ב-12
שנים היה בצבא, ואחר כך התחתן, ואני, בבדידות מזהרת, קוראת וקוראת. בכל יום בדרך הביתה
מביה"ס נהגתי לעבור בספרייה, לקחת ספר, ולמחרת להחליפו באחר. בסוף כיתה ח' כבר
לא נשארו ספרים שלא קראתי.
כשהגעתי לתיכון, לגימנסיה רחביה, נכנסתי כבר ביום
הראשון ללימודים לספרייה, לראות מה חדש. גיליתי שאת רוב הספרים כבר קראתי, אז התחלתי
לקרוא באנגלית – וכך רכשתי ידע טוב בשפה, עד כדי כך שהמורה שאל למה לא אמרתי שההורים
דוברי אנגלית. אמרתי שהם לא. אז מאיפה את יודעת כך אנגלית? מקריאה, אמרתי, וקיבלתי
שחרור מלימודי אנגלית.
בכל מה שקראתי, לאורך כל השנים, הנשמה שלי לא מצאה
מרגוע. משהו היה חסר. כאילו גמעתי מים מלוחים, ונשארתי צמאה. היה חסר לב, היתה חסרה
נשמה יתרה. גם אם הספר היה מרתק – הוא לא היה מזין. למעשה חייתי באנורקסיה נשמתית.
רק כשהגעתי ליהדות ונפגשתי עם התורה הקדושה, הבנתי
כמה ניזונתי מג'אנק פוד. דברי התורה שקראתי היו לנשמה כמו גשם על אדמה צחיחה. הפסוק
משיר השירים: "ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים"
– כל כך דיבר אלי. ברחתי. הגעתי אל מקור החיים. עזבתי את הבורות הנשברים שלא מכילים
את המים, ומעכשיו אשתה בשקיקה מים טהורים.
לפני שעזבתי ¬¬את הקיבוץ בדרום הארץ, בו שהיתי שבע
שנים, נסעתי לכמה ימים לצפון, התארחתי אצל אימא של חברה. לקחתי איתי את התנ"ך,
את העותק שקיבלתי בסוף כיתה ח', בכריכת פלסטיק כחולה. קראתי אותו מבראשית עד סוף דברי
הימים. אני זוכרת שכאשר הגעתי לפרשת "בלק" התחלתי לצחוק כשהאתון דיברה עם
בלעם. אמרתי לעצמי שזה כל כך לא יאומן שזה חייב להיות אמתי.
חזרתי לירושלים ופגשתי את בעלי. כאשר הנשמה שלי צעקה
לקב"ה שאני לא יודעת כלום, תשלח לי מישהו שילמד אותי, לא העליתי בדעתי בכמה רצינות
מתייחסים שם בשמים לבקשות רוחניות כאלו. פשוט קיבלתי רב פרטי, שלמד איתי שעות ארוכות
בכל יום, וגם הפגיש אותי עם הספרות התורנית. מספר ימים לאחר שנפגשנו קיבלתי ממנו במתנה
את "ספר התודעה", ועם הזמן הגיעו עוד עשרות ספרי יהדות, נדחקים בספריית הבמבוק
המטה לנפול. כמה ספרי חול שעדיין שרדו – נזרקו. הבנתי שהמים צריכים להיות טהורים, בלי
שום ערבוב. אני זוכרת איך יום אחד נכנסתי לחנות ספרי קודש ליד השוק, ויצאתי עם שלושה
כרכים של ספר הזוהר – עם תרגום לעברית. בעלי תמה: את הולכת לקרוא זוהר? נראה, אמרתי,
שיהיה. בעקבות המפגש עם הרבנית שלי כוכבה ע"ה הגיעו ספרי העזר לדרשנים.
מסתבר שכל יכולת הקריאה הזו שקיבלתי היתה הכנה שמימית
לפגישה עם התורה. היכולת הזו משמשת אותי להפליא בהכנת שיעורי התורה שהשם מזכה אותי
לתת. בשנה הראשונה בה נתתי שיעורי תורה לנשים בשבת, בבית כנסת בשכונת פת, הייתי כל
כך בחרדה שלא אדע מה לומר, שפשוט כתבתי כל מילה. מה שבטוח בטוח. זו הייתה עבודת ענק.
במשך כל השבוע קראתי כמויות עצומות של חומרים על פרשת השבוע מעשרות ספרים, ומתוך כל
החומר נבנה השיעור. אחי החביב, כששמע שאני כותבת, הציע שניתן את השיעורים להדפסה, ונפרסם
אותם באינטרנט לזיכוי הרבים, וכך נולד הספר "נפשי יצאה בדברו". בינתיים כבר
נכנסו לקרוא בו אלפי אנשים.
למה קראתי לספר "נפשי יצאה בדברו?" במהלך
חיי החילוניים למדתי תנ"ך, תושב"ע, ידעתי לקרוא כתב רש"י. אהבתי את
שיר השירים ואת מגילת רות, וקראתי סיפורי חסידים. אני זוכרת את המורה לתושב"ע
בכיתה ד' מספר על הלל הזקן שעלה על גג בית המדרש, מרוב שהשתוקק לשמוע דברי תורה, וירד
עליו שלג וכיסה אותו. אהבתי את הסיפור הזה, וחוויתי רגע של "נפשי יצאה בדברו".
אבל הסופרמרקט הספרותי היה כל כך גדול, ולא ידעתי שיש בורא עולם, אז הטקסטים היהודיים
עברו לידי ולא השאירו רושם גדול. כשהייתי בת 21 אפילו הלכתי ללמוד "מחשבת ישראל"
באוניברסיטה. מסכנה התורה, הוציאו לה את הנשמה שם לגמרי. (בדיחה: גרוש מגיע לרב ומבקש:
תברך אותי שאמצא זיווג משורש נשמתי, כי הקודמת הוציאה לי את הנשמה מהשורש...)
כשפגשתי את בעלי הוא הזרים לי שפע של לימוד תורני.
למדתי ממנו וגם באופן עצמאי. הפעם היתה לדברים חיות אחרת לגמרי. התאהבתי בתורה. כל
כך אמתית, מרתקת, מתוקה, מרגשת, משעשעת ומזינה את הנשמה. לפעמים הייתי קוראת דבר תורה,
ומרגישה פתאום כאילו נפשי רוצה לצאת מרוב עונג. את דברי התורה המענגים שמצאתי כתבתי
בספר, ולכן קראתי לו כך.
ישראל, הקב"ה והתורה הם אחד. כשקוראים בתורת
החיים מקבלים חיות. הקדושה שבמילים משפיעה קדושה על הנשמה. באמצעות הקריאה ה' קורא
לנשמה היהודית להידבק בו. וכשקראתי ממעמקים אל קורא הדורות, הוא הקרה לי במרחב את תורתו
הקדושה, וזה מה שקרה...
מצא או מוצא?
הייתי בת שלושים ושמונה, חילונית, רווקה, ומיואשת
עד לשד עצמותיי. חזרתי מקיבוץ שבזבזתי בו שבע שנים יקרות. שכרתי דירת חדר קטנה וקמורה
בנחלאות, ונפשי התהלכה בי כמו אריה בכלוב, עצובה ועצבנית. מה יהיה איתי? כמה חבטות
עוד יכול לספוג ליבי המרוסק מיחסים מכעיסים?
הגיע חג שבועות. נדמה לי שלא ידעתי אפילו שזה חג מתן
תורה. מאכלי גבינה? ביכורים? לבשתי שמלה לבנה והלכתי עם חברה לעיר העתיקה, לאכול חומוס...
כשחזרנו, אני זוכרת ממש את המדרגה שבה זה קרה, ממש
לפני שיוצאים מהשוק הערבי, פתאום הנשמה שלי צעקה. זה היה מוזר ומדהים, היא פשוט צעקה
בתוכי, מבחוץ לא ראו כלום, וכך היא אמרה: "ריבונו של עולם, אני רוצה חג, אני רוצה
שבת, אני רוצה סוכה, אני רוצה תורה, אבל אני לא יודעת כלום, תשלח לי מישהו שילמד אותי".
חזרתי לחדרי ולדכדוכי. עברו שנים עשר ימים, וביום
שישי, י"ח בסיוון, הלכתי לנוח בצהרים והמצוקה שבי הייתה כל כך גדולה עד שמצאתי
את עצמי אומרת: "ריבונו של עולם, אני לא רוצה לחיות, קח את נשמתי". ואז שמעתי
דפיקות בשער החצר, זה היה ידיד שהגיע מידי פעם לבקר, לקטר על חייו המשובשים (כאילו
שלי לא היו מספיק בעיות). הפעם הוא בא עם חבר. "רגע, אני מתארגנת, אכין לנו תה,
שבו בגינה". הייתה שם גינה קטנטנה ובה ארבעת המינים: עץ לימון, דקל קטן, הדס וערבה.
הקפתי אותה בגדר עצים, הנחתי שולחן ירוק וכיסאות מתחת לעץ-נעים. כשיצאתי עם קנקן התה
המרוקאי, שקניתי זמן קצר לפני כן בשוק, ראיתי איש עם כיפה לבנה של תולדות אהרון, מזוקן,
זקוף ומלכותי, יושב על הכסא שלי. הוא היה האדם הדתי הראשון שדיברתי איתו בימי חיי.
מהרגע שפתח את פיו, בדברי תורה, רותקתי. לפתע הוא סיפר את הסיפור הבא:
"יש שני פסוקים שמדברים על מציאת אישה. האחד
אומר: מצא אישה מצא טוב, והשני להפך: מוצא אני את האישה מר ממות. בעבר, בבוקר שאחרי
ליל הכלולות, היו שואלים את החתן בחיוך: מצא או מוצא?
מלאך המוות בא בטרוניה אל הקב"ה: "איך אומר
שלמה המלך 'מוצא אני את האישה מר ממוות' – והרי לא חווה מוות, איך הוא יכול להשוות?"
השיב לו ה': "קצת סבלנות, תחיה ותראה", והוריד את מלאך המוות בגלגול, כתינוק
חמוד, לעולמם של בני אדם. כשגדל נשא אישה, ונולד לו בן. הנישואין שלו לא היו מוצלחים
במיוחד, למעשה אשתו עשתה לו את המוות... עד שקץ בחייו אלה, ובהגיע בנו לגיל מצוות לקח
אותו לטיול בהרים והתוודה בפניו: "אני מלאך המוות, ירדתי לכאן לשיעור מסוים, אבל
את אימא שלך אני לא יכול לסבול אפילו עוד רגע, הגעת לגיל מצוות, אני עוזב".
"אבל אבא", אומר הבן, "אתה לא יכול
לנטוש אותי כך, מה אעשה, ממה אתפרנס?" "אל תדאג", השיב אביו,
"אתה תהיה רופא מפורסם ומצליח. פשוט מאוד, כשתראה אותי ליד מיטת החולה – דע שהוא
ימות, וכשלא תראה אותי, תן לו נענע, לואיזה, פטרוזיליה, מה שלא יהיה – והוא יחלים",
נשק לבנו ונעלם...
ואכן הנער הפך לרופא דגול, לא היו אצלו פספוסים, הלך
והתעשר. יום אחד נקרא לרפא את הנסיכה, והמלך הבטיח לו אנייה מלאת זהב ואת הנסיכה לאישה
באם יצליח לרפאה. בהיכנסו לחדר ראה ליד מיטתה את דמות אביו, הנסיכה הייתה ענוגה ויפה
עד מאוד, ומחלון חדרה ראה את אניית הזהב עוגנת בנמל. "אבא, בבקשה, רק הפעם, תעזוב
את המקום". האב השיב: "מצטער, בן, אני לא יכול, אני לא עובד עצמאי, יש לי
שליחות ואני ממלא אותה". "בבקשה" – התחנן הבן, "אתה רואה איזו
הזדמנות אני מחמיץ פה – תעשה טובה חד פעמית". "לא", השיב האב בקשיחות,
"אין סיכוי, תוותר". "אבא, אם אתה לא הולך – אני קורא לאימא!!!"
ומיד מלאך המוות נעלם כלא היה...
צחקתי, הנשמה שלי נסקה משאול תחתיות לפסגות של שעשוע
תורני עסיסי, ובאותו הרגע היא הבינה: האיש המיוחד הזה, שכל מילה שלו היא כמו טיפת מים
על אדמה מיואשת, מיובשת וסדוקה, הוא שביקשה נשמתי שה' ישלח לה ללמדה, והבנתי שהוא מגיע
מתוך יחסים של מר ממוות והוא שואל: מצא אישה מצא טוב?
לא טעיתי, ה' הטוב שלח לי לא רק מישהו שילמד אותי,
אלא גם בעל וחבר-נפש ואח וטבח... כששואלים אותו: "איך אתה מסתדר עם האוכל של האשכנזיה?"
הוא עונה: "פשוט מאוד, אני מבשל"...
כבר טו"ב שנה שטוב לנו ביחד. יד ביד הוא לקח
אותי ולימד אותי בסבלנות אין קץ. תמיד רציתי שיהיה רב, אבל הוא את הלימוד שלו לומד
לבד, וכשהתחלתי לתת שיעורי תורה, ופתאום קראו לי "הרבנית" – חזרתי הביתה
ואמרתי לו: מותק – עקפתי אותך בסיבוב...
אביר יעקב שולח לי את אביר חלומותי
כשחזרתי מהקיבוץ וגרתי בנחלאות, התחילו רמזים של התקרבות
ליהדות. אני זוכרת בוקר אחד, זה היה בא' בניסן, התעוררתי לקול המון מתפללים בסמוך לגדר
גינתי הקטנה. כשיצאתי השתאיתי לראות את כל קהל ביהכ"נ הסמוך, עם טליתות, עומדים
ומברכים. ביררתי מה קורה, וענו לי שזוהי ברכת האילנות. בגינה שלי היה עץ לימון, ובגינת
השכן עץ רימון ענק. המילים הקסומות של הברכה: "ברוך שעשה בריות טובות ואילנות
טובות, להנות בהם בני אדם", נחתו על נפשי הצמאה כמו ציפורי שיר צבעוניות.
בכל שבת השירה מבתי הכנסת היתה נכנסת אל חדרי. מספר
פעמים גם הלכתי בליל שבת בארבע לפנות בוקר לשמוע את שירת הבקשות בביהכ"נ
"עדס" הסמוך לביתי. השירה הקסימה אותי, אבל כשהתחילו להתפלל שחרית חזרתי
הביתה. קניתי פמוטים, קניתי סידור, הנשמה שלי התגעגעה לה', ואת הגעגועים האלו בטאתי
אז בשיר, והנה הוא לפניכן, רגע לפני החזרה בתשובה:
האני היחיד הוא האין
אני החתול ואני הילד
אני במדבר ובנהר וברוח
במיליארדי הכוכבים
באנשים
בכל זרע, בכל אטום,
בסלע.
באש, בעץ, במלח, בלחם, בחלום
בצער, בעונג, בייאוש, ברוך
בשעשוע, בחסר, בחסד
בחן, ברוחב, בהגבלה
בהסתר-הפנים, ברמז.
אני הפליאה והשמחה
ואורך-הרוח. אני הדממה
וכל הקולות.
אני השמש והנשר והנר,
והאיל והגדי והנמר,
והמחשבה, ותבונת הלב.
והעין רואה מעבר לדברים
והאוזן קשובה אל מאחורי המילים
והפה ממלל את הרוח.
כשחזרתי ליהדות קראתי שאכן הקב"ה נקרא גם
"אין", ולכן קראתי לשיר: "מאין – יבוא עזרי".
באחד הימים פסעתי בשוק מחנה יהודה. ליד רחוב יפו עמד
רוכל ומכר תמונות. אחת התמונות היתה של יהודי, עטוף בג'לביה, יושב עם ספר מונח בחיקו,
מביט נכחו. כשעברתי ליד הדוכן היתה לי הרגשה מוזרה, אבל וודאית, שהיהודי בתמונה עוקב
אחרי במבטו. אמרתי לעצמי: "את נורמאלית? מה קורה לך?", הסתובבתי ועברתי שוב
ליד התמונה, ושוב אותה תחושה חזקה שהיהודי הזה מתבונן בי, במן מבט כזה שחודר לנשמה.
ניגשתי לדוכן ורכשתי את התמונה, ואמרתי לדמות בה: "אתה תמצא לי חתן"... תליתי
את התמונה בחדרי הקטן, בעמדת תצפית...
זמן קצר לאחר מכן שלח לי ה' את אישי. כשהגיע ונכנס
לחדרי אמר: "אהה, יש לך כאן את תמונת רבי יעקב אבוחצירא", וכך נודע לי סוף
סוף שמו של הצדיק. ואכן החתן ממוצא מרוקאי, וכך נרמז לי כשקניתי זמן קצר לפני כן קומקום
תה מרוקאי ובו הגשתי לו תה בפגישתנו הראשונה.
בעלי הזכיר בקצרה שמשפחתו למדה עם משפחת אבוחצירא
במרוקו, וזהו, העניין נשכח. כשפתחנו את המסעדה לקחתי את התמונה של הצדיק ותליתי אותה
שם.
עברו כשבע עשרה שנים. בשנה שעברה, לאחר שהגענו כבר
לגור בשכונת הבוכרים, מסרתי שיעור תורה באחת השבתות בסנהדריה, במקום חדש, וכשאמרתי
את שם משפחתי, טנג'י, קפצה אחת הנשים ואמרה: "גם אני ממשפחת טנג'י". לאחר
השיעור ניגשה וביררה, ואכן בעלי והיא מאותה משפחה, שהסב הגדול שלה, לפני חמישה דורות,
היה רבי שלמה טנג'י, ומספרים שלמד עם אליהו הנביא.
גברת עליזה המשיכה להגיע לשיעוריי, ובאחד הימים הביאה
לי הזמנה להילולת הסבא, שנערכת כל שנה, אולי בעלי יהיה מעוניין להגיע אליה. לקחתי את
ההזמנה, וכשפתחתי אותה כמעט התעלפתי מהתרגשות. ההילולה היא לכבוד רבי שלמה טנג'י, ולכבוד
אחיו רבי אברהם, שלמד עם רבי יעקב אבוחצירא – כך צויין שם.
אביר יעקב אכן שלח לי את אביר חלומותי, אחיין של החברותא
שלו...
צדיקים במותם נקראים חיים, והם ממשיכים לפעול, וביתר
שאת. לפעמים הם אפילו שדכנים...
שלום ולא להתראות
כשחזרתי מהקיבוץ לירושלים התחלתי לחפש עבודה. לאחר
כמה חודשי בטלה מאולצת מצאתי מודעה בעיתון ירושלמי: מחפשים מורה בנווה-שלום, בי"ס
יהודי ערבי. מעניין, אמרתי לעצמי, והתקשרתי. הגעתי לראיון עבודה והתקבלתי, למרות שלא
היתה ברשותי תעודת הוראה כלל. הנסיעה לשם היתה יפה, והמקום עצמו יפיפה. עולים בכביש
מעגלי במעלה ההר, ומשם נשקף הנוף של עמק איילון, והאגם. היישוב עצמו מוקף ביערות. הייתי
מחנכת של כיתה א', בשיתוף עם מורה ערבייה. בכיתה חצי מהילדים היו יהודים וחצי ערבים.
איכשהו מצאתי את עצמי בתוך זה, לא ממש שייכת, דעותיי אף פעם לא היו שמאלניות-קיצוניות,
האמת היא שלא היו לי דעות בכלל. הבחנתי שהרעיון של המקום הוא לחיות בשיתוף, אבל בפועל
היישום שלו לא עולה יפה. מבחינה לימודית הילדים, שבאים ממקומות כל כך שונים, לא ממש
מתקדמים. בדיוק היתה אז תקופת פיגועים בירושלים, אוטובוסים ומסעדות התפוצצו, ואז הייתי
מגיעה לעבודה ומרגישה שניתן לחתוך את המתח באוויר בסכין...
אחרי כשנתיים של עבודה שם פגשתי את בעלי והתחתנו.
המשכתי לעבוד בנווה-שלום, הפעם כמחנכת כיתה ד'. בעלי לא התערב בעניין העבודה, אבל את
דעתו עליה הביע בצורה ברורה ביותר: "את מלמדת חמורים...". "איך אתה
מדבר?" אמרתי.
בשנתיים האחרונות כבר הייתי מפוכחת יותר. ראיתי את
השקר בכל מקום. לפעמים הייתי לוקחת את הכיתה לחורשת האורנים הסמוכה, ואת דרכנו היו
חוצים נחשי ענק. וכך הרגשתי גם לגבי המקום: גן העדן שורץ נחשים. בכיתה המקבילה הייתה
מחנכת ערבייה, וממש ראיתי איך היא מנסה לדחוק את רגלי, ולהיות היא הראשונה בכל דבר.
בביה"ס היו מאבקי כוחות, קשיים. הבן של מנהל ביה"ס נהרג באסון המסוקים, וביישוב
לא הסכימו לבנות מגרש כדורסל על שמו... המקום מבחוץ עטה מעטה מחויך, אך מבפנים געשו
שנאות ומתחים, שלא נראו לעיני האחמי"ם הרבים שביקרו: הילארי קלינטון היתה שם,
נאימה על מדרגות ביה"ס, שמעון פרס ביקר.
אני זוכרת טיול שעשינו עם הכיתות לירושלים. ביקרנו
במנזר בעין-כרם, במסגד בבית-צפאפה, ובביהכ"נ הגדול. זה היה עוד לפני שידעתי על
האיסור להיכנס למקומות כאלו, אבל כשחזרתי הביתה הרגשתי טומאה גדולה.
הזמנים שבהם המתח היה צף ועולה במיוחד היו החגים.
הרגשתי שהערבים פשוט מקנאים בחגים היפים שלנו. להם היה עיד אל אדחא, שוחטים ואוכלים
בשר, ולנו היה סוכות וחנוכה ופורים ופסח. כמובן, רק הסמלים החיצוניים של החג, לא יותר
מכך, אבל גם זה הספיק. בפורים גם הם היו מתחפשים... פעם בפורים השאלתי ממורה ערבייה
בגדים מסורתיים: שמלה כהה ארוכה, כיסוי ראש מלא שמכסה גם את הצוואר. דווקא הרגשתי נוח
עם העיטוף הזה, אולי זה היה רמז להתחזקות שלי בצניעות בהמשך הדרך... המתח הרציני ביותר
היה ביום העצמאות וביום הזיכרון. אי אפשר היה שלא להבין שמה שבשבילנו הוא אבל – להם
הוא שמחה, ומה ששמחה עבורנו – להם הוא אסון.
היה אירוע אחד שאחריו הרגשתי שזהו זה, נפל לי האסימון
לגבי השיתוף המלאכותי הזה. הגעתי לצפות בשיעור דרמה שהעבירה מורה לכיתה שחינכתי. הנושא
של השיעור היה ברונו, הנזיר הנוצרי מלטרון שיזם את הקמת היישוב. הילדים התבקשו להכין
הצגות. על הבמה עלו שלושה ילדים ערביים מכיתתי. אחד שיחק את ברונו, שמטייל לו בנחת,
והשניים האחרים – אחד התנפל עליו וקשר את ידיו מאחור, והשני נעץ בו סכין דימיוני וכאילו
הרג אותו. המורה ואני הבטנו זו בזו המומות. ואני חשבתי לעצמי: עם הרצחנים האלה בטח
שלא ניתן לעשות שלום.
לקראת סיום השנה הרביעית שלי בנווה שלום, בפסח, נסעתי
עם בעלי וזוג חברים שלו למלון בצפת. אשתו של החבר היא גיורת, ושמה רות. שתינו עמדנו
בחדר האוכל וחיכינו לבעלים שיבואו מביהכ"נ. היא לבשה כיסוי ראש לבן בוהק, ונראתה
כמו מלאך. בידה החזיקה סידור, ואנשים באו אליה לבקש אותו לעשות קידוש. עמדתי לידה,
עם רעמת שערי הבלונדינית, ופתאום הרגשתי כל כך חשופה, כל כך לא מוגנת, וסביב רות קדושה
ושמירה.
כשחזרנו לירושלים, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת לחנות
כיסויי ראש, ולקנות לי מטפחת, וכך הגעתי אחרי חופשת פסח לביה"ס, עוטה מטפחת. זה
היה כאילו שמתי על ראשי מכונת אמת. כל הידידותיות המעושה נעלמה, ובמקומה הגיעו מבטים
חשדניים ועוינים. גם מהיהודים. אין שום בעיה שפטמה תלך עם כיסוי ראש, אבל יהודייה?
בשום אופן לא. מכאן כבר הדרך הייתה ברורה. הבנתי לגמרי שמקומי איננו שם, ולקראת סוף
השנה התפטרתי. ברוך שפטרנו.
אחר כך שאלתי את עצמי מה בעצם עשיתי שם. והייתה לי
הרגשה, שהייתה תקפה לגבי עוד הרבה מקומות שמצאתי את עצמי שם, וממש לא היו מקומי, שה'
עשה לי בית ספר... למה שתשמעי על הסכסוך היהודי-ערבי מכלי שני? לכי ותהיי שם ותביני
בדיוק עם מי יש לנו עסק. וכך גם אח"כ, כשעבדתי בבית ספר יהודי פלורליסטי, בגן
רפורמי, וכמטפלת בבית דתי-לאומי.
חכמינו ממשילים את העולם הזה לגן המבוכה. מלכים היו
שותלים בגינותיהם גן כזה. האדם הולך בשבילים שמצדיהם שיחים גבוהים, ומחפש את שביל היציאה,
אך נתקל שוב ושוב במבוי סתום. רק צופה שמשקיף מלמעלה יכול להבחין איזה שביל הוא חסום,
והיכן הדרך האמתית. הצופים הם הצדיקים, ורק הם יכולים להדריך. כל חיי תעיתי והלכתי
לאיבוד בשבילים הלא נכונים, עד שה' ריחם עלי וקירב אותי. שלום הוא שמו של הקב"ה,
וכשהוא מברך אותך בו, ומקרב אותך להכיר בו, ולהכיר אותו, נמוגות כל הדעות הכוזבות כמו
ערפל, והנשמה מתחילה לחיות בנווה-שלום אמתי, בו ה' הוא המנהל את העניינים על מי מנוחות
– ומשובב את הנפש.
מי בדיוק התבשל במסעדה
את סיפורי הההשגחה האישיים הללו סיפרתי בשיעור שנתתי
לנשים בביכ"נ היזדים. ערב אחד חזרתי משיעור, ועלה בדעתי שבשבוע הבא אספר על הלימוד
שעברתי על בשרי במסעדה. ובאורח פלא בעלי סיפר לי סיפור ששמע מהרב אלבז בשיעור, והוא
בדיוק נמרץ מתאים לנושא שחשבתי לדבר עליו. וכך סיפר: מלך שלח את בנו האהוב להשתלם בחוכמות
הנהגת המדינה אצל מלמד מפורסם ומיומן. לאחר שבע שנות השתלמות בחן המלך את בנו בפני
כל השרים, ומצא שהכשרתו היתה מעולה. יש לו תשובות נבונות לכל שאלה שנשאלת, פתרונות
מצויינים לבעיות. המלך קרא למלמד ואמר לו שהוא מתכוון לשלם לו פי עשר מהשכר שנקבע,
כיוון שהוא כל כך מרוצה מהתוצאות, ושאל האם אכן סיים המלמד ללמד את בנו את כל חכמות
ההנהגה. "כן", השיב המלמד "חוץ מחכמה אחת אחרונה, ואותה ייקח רק שעתיים
ללמד". המלמד נכנס עם בן המלך לחדר סגור, כפת אותו, וחבט והצליף בו במשך שעתיים
ללא רחם, ולא שעה לתחנוני הנסיך שירפה ממנו. לבסוף שיחרר אותו, והנסיך, חבול ופצוע,
הגיע לאביו שנבהל לראותו במצבו ושאל אותו: "מה קרה?", והנסיך ענה שהמלמד
השתגע וחבט בו. המלך כעס מאד ורצה להוציאו להורג, אבל ניקרה בו השאלה למה ועל מה עשה
כך לבנו האהוב, קרא לו ושאל אותו. ענה לו המלמד: "עכשיו, אחרי שקיבל מכות, הבן
שלך כשיר להיות מלך. בכל פעם שיבוא לפניו משפט והוא יגזור מלקות¬ – יידע היטב כמה זה
כואב"...
הסיפור הזה הובא כמשל לחייו של יוסף הצדיק. אביו,
יעקב, לימד אותו הכל, אך סבל הוא לא יכול היה להעביר אותו, ולכן הקב"ה לקח את
תפקיד המלמד. ובזכות הסבל שיוסף עבר יכול היה אחר כך למלוך בהצלחה שמונים שנה.
עלה בדעתי, שזוהי בדיוק הסיבה למה עם ישראל עבר סבל
כל כך גדול, יותר מכל עם אחר, כיוון שהוא אמור למלוך, להיות אור לגויים, ורק מי שסבל
יכול להרגיש את סבלו של האחר – ומתוך כך למלוך בחסד וברחמים.
הלימוד על הבשר הוא הלימוד החזק ביותר. זהו לימוד
שלא נשכח, שלא מיטשטש עם הזמן. כל חיי, ובעיקר אחרי שחזרתי בתשובה, הרגשתי שה' מעביר
אותי בית-ספר, ובכל מקום שהגעתי אליו מזומן עבורי לימוד מסויים, שלא יכולתי לרכוש אותו
בשום מקום אחר. אבל במסעדה – כאן באמת היה הלימוד החזק ביותר, וכל עוגמת הנפש שחוויתי
היתה שווה בכדי שאוכל להבין לבסוף את שהייתי צריכה להבין. אז בואו נתחיל:
אחרי שעזבתי את ההוראה בנווה-שלום, בית ספר יהודי-ערבי,
חיפשתי עבודה ומצאתי. מחנכת כיתה בבית ספר יהודי פלורליסטי. לא כל כך ידעתי מה זה,
אבל חשבתי שיהודי זה כבר טוב... הסתבר שלא כל כך... כבר בתחילת השנה אורגנה נסיעה למצפה
רמון לשבת, כל התלמידים והמורים ומשפחותיהם. בעלי ראה בתדהמה איך המורה לתנ"ך,
עם שיער בלונדיני ארוך, קמה ומקדשת. הוא אמר לי: "מה זה השיבוש הזה? מה קורה פה?".
וגם אני לאחר כחודש של הוראה הבנתי שהפלורליסטי הזה הוא בלגן אחד גדול, והתפטרתי.
גרנו במושב שואבה. אבי חלה ואני הייתי פנוייה להיות
איתו בבית החולים. כשנפטר, קיבלתי סכום קטן בירושה, ואמרתי לבעלי: "די, אני לא
רוצה יותר לעבוד בכל מיני מקומות משונים. אני רוצה לעבוד רק איתך". החלטנו שנפתח
מסעדה.
מצאנו מקום יפיפה ליד בית שמש, מין בית בודד ממוקם
בתוך חורשה, שיפצנו אותו וקראנו למסעדה: "בין צרעה ובין אשתאול", כי שם בדיוק
היה מיקומה – באיזור בו פעל שמשון הגיבור. התחלנו לעבוד. בעלי היה הטבח ואני כל השאר.
עבדנו די טוב. המקום התחיל לפרוח, אבל למרבה פליאתי,
היחסים ביני ובין בעלי נהיו טעונים וקשים. האיש הפך להיות עצבני, תופס עלי קריזות על
כל עניין קטן. לא הבנתי מה קרה לידיד נפשי הסבלני והחביב, והייתי במצוקה. לקח זמן עד
שהעניין התברר.
אני הגעתי מהחיים החילוניים, שבהם חיוך או דיבור עם
גברים הוא עניין שיגרתי, וכן ראיתי את תפקידי במסעדה כמארחת, ואחראית שתהייה בה אווירה
נעימה. למסעדה שהייתה על אם הדרך נכנסו בעיקר גברים שרצו לאכול משהו במהלך יום עבודתם,
ואני הייתי מחייכת לכולם, נעימה ונחמדה. ובמקביל, בעלי עצבני עלי מאד. יום אחד זה פשוט
יצא. הוא שאל אותי: "תגידי, את לא מבינה שכאשר את מחייכת לגבר הוא בטוח שהוא מוצא
חן בעינייך?"
ואז נפל לי האסימון והבנתי מה היתה טעות הגדולה שלי.
במקביל, ה' זימן לי לקרוא הלכות צניעות, וראיתי שזו ממש הלכה, שאסור לאישה לחייך לגברים
זרים.
התפללתי וצעקתי לה' שיוציא אותי משם. ואכן התחילו
עבודות בנייה של הרכבת מירושלים לבית שמש, מע"ץ בודדו את המבנה שלנו מהכביש הראשי,
המסעדה קרסה, ואני נשמתי לרווחה.
חזרנו לירושלים. עבדתי בגן ילדים. הגננות היו הולכות
למכולת בתורנות לקנות מצרכים לארוחת הבוקר. כשיצאתי אני, כבר עם הקשיחות החדשה שסיגלתי
לי ביחס לגברים זרים, שאל אותי בעל המכולת: "למה את לא מחייכת? כל הגננות מחייכות"...
עניתי: "אני לא חייבת לחייך". מחוץ למכולת נשאתי את עיני לשמים ואמרתי:
"יש! אני את השיעור הזה למדתי, על בשרי. מי שהתבשלה במסעדה הייתי אני, והייתי
חייבת לעבור את הבישול הזה כדי להבין איך מתנהלת אישה יהודיה, ולהמשיך את חיי הנישואין
שלי בשלום".
דרך ארוכה ונעימה
בשנים האחרונות עסקתי לפרנסתי בטיפול פרטי בתינוקות,
ולנשמתי במתן שיעורי תורה, בשבת בבית כנסת, במדרשה לבנות ופה ושם כשהתאפשר.
כבר לפני שנתיים רציתי להפסיק את עבודת הפרנסה ולעבוד
רק בשביל בוראי. הרגשתי בזבוז זמן וכוח משווע להיגרר עם עגלת תינוק לגנים ציבוריים
לשיחות מטפלות משועממות, כשאני מסוגלת ואוהבת ללמד, אבל עוד לא העזתי להישאר כך תלויה
בין שמים וארץ והתחלתי שתי עבודות חדשות בכל זאת: בראשונה התינוקת הייתה מקסימה והאימא
מעצבנת, ובשנייה להפך... תינוקת בכיינית וכבדה בקומה רביעית... בחוסר חשק בולט הלכתי
לעבודה, נושאת עיני כלפי שמיא: "מה יהיה, אבאל'ה? אני רוצה לעבוד בשבילך".
לפתע, לאחר חמישה חודשי עבודה, הודיע האימא הראשונה
שהחליטה לרשום את הילדה לגן – כי היא זקוקה לעוד ימים ואין לי לתת לה, וזמן קצר אחר
כך החליטה האימא השנייה שסידרתי לה את חברתי כמטפלת למשך יומיים נוספים והסתבר שיש
לה מגע קסם עם הצרחנית הקטנה, והן מסתדרות הרבה יותר יפה מאשר איתי, שאין לה צורך בשתינו,
והיא מעדיפה אותה... מופלא מאוד, שני פיטורים מסיבות הפוכות מאימהות הפוכות, הרגשתי
שה' אומר לי: "טוב, חמודה, תפילתך התקבלה, אם לך אין כוחות להחליט להפסיק הכל
– אני עוזר לך"...
יופי. היה אביב, והרגשתי נפלא, המשפחה תמכה בי, כלכלית
ונפשית, ויצאתי לדרך ההשתדלויות. נרשמתי לקורס מרצים ובעקבותיו יצרתי קורס משלי, הדרכה
לבנות לקראת מציאת זיווג, התרוצצתי בכל רחבי העיר לתלות מודעות ובסוף נרשמו עשר. ניסיתי
לעשות קורס הדרכת נשים לשלום בית, ושוב התרוצצתי עם מודעות, אבל לא הייתה הרשמה. פרסמתי
בעיתונים, אבל התקשרו רק כאלו שמחפשים שידוך... ניסיתי לפנות לרכזות גמלאיות, למרכזים
קהילתיים, להידברות, למי לא... ובכולם הייתה התשובה: "את לא מוכרת. אנחנו מעסיקים
רק מרצים מפורסמים"...
זה הזכיר לי ספר שקראתי פעם: מלכוד 22. חייל אומר
למשנהו: "יש לך זבובונים באישונים אבל אתה לא יכול לראות אותם כי יש לך זבובונים
באישונים"...
התסכול שלי הלך וגבר, רטנתי והתלוננתי, כלום לא זז.
בייאושי ניסיתי למצוא עבודה במקצועי הזנוח מזה עשרות שנים – עובדת סוציאלית, וגם כאן
העליתי חרס בידי.
בכל תפילה בכיתי וגם לא רק בזמנים הקבועים לה... בקיצור,
הפכתי גם אני לתינוקת בכיינית..."ה', מה אתה רוצה ממני?"
יומיים לפני חנוכה נפטרה הרבנית האהובה שלי כוכבה.
בסוף השבעה לקחתי את המפתח של בית הכנסת ונכנסתי לנעליים הקטנות-גדולות שלה, להמשיך
את השיעור לעילוי נשמתה. לקבל שיעור שבועי קבוע זו מתנה גדולה מה', והודיתי לו, עצובה
ונרגשת. אבל חוץ מזה, עדיין כלום לא זז, וכשפניתי לאחי ואמרתי לו שאולי נחפש שוב עבודה
בגלאט-ג'ובס, אמר לי: לא, אני לא מסכים שתעבדי, תמשיכי בהשתדלות בכיוון שלך... פרנסה
עלינו בינתיים, עוד סימן ברור משמים.
גררתי את רוחי הנכאה לשיעור תורה מחייה נפשות של רבנית
אורחת בשכונה. היא דיברה על הבעש"ט, שאמר שבכל מה שאדם שומע ורואה יש רמז מה',
ה' מדבר אלינו, ואנחנו צריכים להקשיב ולהבין את רצונו. זה היה מחזק. הרבנית חילקה בינינו
פרקי תהילים לקריאה בזמן השובבים, ואני קיבלתי את הפרקים ק"ג-ק"ה.
כשפתחתי את פרק ק"ג נעצרה נשמתי. קראתי אותו
כמו בפעם הראשונה בחיי והרגשתי שה' מדבר אליי באישית לוחצת, היישר אל מצבי.
"ברכי נפשי את ה', ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח
לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואייכי הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים". ה' ממש
אמר לי, בפסוקים הפלאיים שכל כך מתאימים לבעלי תשובה: "את מתלוננת ומקטרת ומתייסרת
ושוכחת כמה טוב עשיתי איתך עד עכשיו, איך בכלל גאלתי את חייך משחת, איך בכלל סלחתי
להררי העוונות שאספת עד שפגשת אותי, כמה חסד גמלתי איתך וכמה רחמים".
התביישתי. התלונה יצאה ממני כמו אוויר מבלון נפוח.
בשבת שלאחר מכן, בבית הכנסת במנחה, ראיתי עלון ברסלבי בודד מונח מחכה לי, ובו תשובה
מפורטת על מצבי: בעלון מדובר על תשובה, הרצון להתקרב אל ה', והוא הולם לגמרי גם את
מצבי: הרצון לעבוד בשבילו. העלון נקרא: "איתגליא" ובמדור משל ונמשל של אברהם
ידידיה כתוב:
המשל: "אמר ריש קיש: מאי דכתיב "אם ללצים
הוא יליץ ולענווים ייתן חן? בא לטמא – פותחין לו. בא לטהר – מסייעין אותו. תנא דבי
רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון. בא למדוד נפט, אומר לו מדוד אתה לעצמך.
בא למדוד אפרסמון, אומר לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה".
הקב"ה נמשל לבעל חנות שמוכר בה נפט שריחו רע
ואפרסמון שריחו טוב. האדם הרוצה לעשות תשובה, נמשל לאדם הרוצה לקנות שמן אפרסמון, ואז
הקב"ה מצטרף אליו ומביא לו השמן בעצמו. לעומתו, האדם שרוצה לעבור עבירה, נמשל
לאותו שרוצה לקנות נפט והקב"ה כביכול אומר לו שייקח בעצמו כי אינו רוצה להיות
עמו.
הנמשל: רבנו הקדוש אמר שתשובה היא עבודה של
"המתנה", לדעת לחכות בסבלנות בלי לדחוק את השעה ובלי לחץ ועצבים. אי אפשר
להיכנס אל הקדושה ביום אחד, אלא זו עבודה איטית, שלב אחרי שלב, בהדרגה ובנחת. כאשר
האדם לא מודע לכך שתשובה אורכת זמן, אז ההמתנה וחוסר ההתקדמות מייאשים ומתסכלים, כי
רוצה כבר להגיע, וזה צער גדול כמו אדם שנוסע בדרך ונתקע בפקק ארוך. אך כאשר האדם מודע
לכך שהדרך ארוכה וצריך הרבה סבלנות, אז הוא מכין עצמו לכך ואז יכול ליהנות מהדרך, גם
שהיא ארוכה. עוד אמר רבנו שיש כמה דברים שגורמים לכך שהתשובה תהיה ארוכה:
על ידי שהתשובה מתעכבת ואין האדם מצליח ברגע אחד לשנות
את מנהגיו והרגליו אלא קם ונופל כמה פעמים, קונה את מידת הענווה וההכנעה, משום שמרגיש
שאין הוא יכול להצליח ולהשתנות בלי סיעתא דשמיא, והכל בחסדי ה'.
המניעות והקושי לדברים שבקדושה מעוררות באדם חשק ורצון.
כאשר מקבלים דבר בלי בעיה, אין כל חשק וסיפוק ממנו, הוא בא בקלות. אך כאשר עובדים ומתייגעים
על משהו, הוא אהוב, חשוב ויקר בעיני האדם. כך הקדושה שלא באה בקלות יוצרת חשק ורצון
כלפיה, ואז כשהאדם זוכה הוא מעריך ומחשיב אותה, כי התאמץ למענה.
פעמים שאין האדם מוכן נפשית לקבל את אור הקדושה, והצער
שיש לו בהמתנה ובציפייה להגיע אליה, יוצרות בנפשו כלים, זיכוך פנימי והכנה רוחנית שיוכל
להכיל בתוכו את הקדושה.
לכן עלינו לדעת שדרך התשובה היא ארוכה ויכולה להיות
נעימה ומהנה כאשר לא נאשים ונרדוף את עצמנו על כל נפילה וכשלון, אלא לדעת שזו הדרך,
לפעמים היא ארוכה ולפעמים נופלים אך העיקר שממשיכים. ואז, כשהקב"ה רואה שהאדם
ממשיך בדרך בלב שלם וברצון טוב, אז הוא מסייע לאדם להצליח ושולח לו שליחים טובים לעזרתו,
כמו שכתוב בזוהר הקדוש שכשאדם הולך בדרכי קונו, הרבה מסייעים אותו: נשמתו מסייעת אותו,
מלאכי השרת, שכינתו של מקום, ורבי נתן אומר: גם נשמתם של צדיקים מסייעת אותו. וכולם
מכריזים לפניו ואומרים: "בלכתך בדרך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל" (זוהר
חדש נב, כא).
הבנתי, נרגעתי, נפשי חזרה לרעות במרחבי הסבלנות וההודיה.
בינתיים, בעצת אחי, התחלתי לכתוב סיפורי השגחה, ועם כל סיפור שאני שומעת התפעלותי גדלה,
איזו דרך מסתורית ויפה. תודה.
הגילוי של כיסוי הראש
כבר סיפרתי לכן על הדרך הפלאית שבה התחלתי לכסות את
ראשי, ואיך כשהגעתי לעבודה בנווה שלום עם מטפחת ראיתי את מבטי השנאה, והבנתי שאין לי
מה לחפש שם יותר.
אחר כך פתחנו את המסעדה, ואני כבר עם מטפחת, עוד לא
יודעת איך להתארגן איתה שלא תחליק, עוד לא לגמרי נוח לי איתה. עדיין לא הבנתי שצריך
שתי מטפחות כדי לייצב את הכיסוי. לאחר שנתיים, כשהמסעדה קרסה, מצאתי עבודה בגן רפורמי
בירושלים, ועברתי לחבוש קסקט.
הייתי כל כך תמימה. לא ידעתי ממש מה זה רפורמי, מהו
דתי לאומי, מהו חרדי. בשבילי כולם יהודים. במהלך שנת עבודתי בגן הזה, שנקלעתי אליו
פשוט כי חיפשתי עבודה, הבנתי שיש כזה זרם משונה ומשובש, שנוהג בניגוד גמור לדעת ההלכה
היהודית. הגן שכן במבנה אבן יפיפה מוקף בגן קסום, בשכונת רחביה היוקרתית. בשבתות שימש
המבנה כבית תפילה, ובאולם ביהכ"נ השתמשו במשך השבוע לפעילויות הגן. ארון הקודש
בביהכ"נ הזה בכלל לא פנה לכיוון המקדש... וכמה סימלי שהמבנה הצמוד לבניין היה
כנסייה... במהלך השנה נחשפתי לדרך המוטעית הזו, וחידדתי את הזהות שלי כאישה יהודיה
חרדה לדבר ה'. הגננות שעבדו בגן היו נשים מסורתיות נחמדות, ואיתן הסתדרתי יפה, אבל
עם ההנהלה, ובעיקר עם "הרבה" של המקום, אישה שאפילו כיסוי ראש לא היה לה,
היה לי קצר נשמתי. פשוט לא סבלתי אותם.
בכל אופן, חבשתי קסקט, היו לי בכמה צבעים. גרנו בשואבה,
וכשהייתי חוזרת מהעבודה, מייד בכניסה לבית, הייתי מסירה את הקסקט, מעיפה אותו כמו צלחת
מעופפת... ומשחררת את רעמת שיערי הכלואה. הודעתי לעצמי שבבית אני לא חייבת כיסוי ראש.
בעלי לא אמר דבר, אבל כשרציתי לברך, ומאד אהבתי לברך, עדכן אותי שאישה נשואה לא יכולה
לברך בלי כיסוי ראש. אז חבשתי שוב את הקסקט, והורדתי, וחבשתי ל"אשר יצר"
והורדתי, ושוב חבשתי ל"בורא פרי העץ" והורדתי... ואז אמרתי לעצמי: זה לא
יכול להימשך כך. תשימי אותו באופן קבוע וזהו.
כשעברנו לגור בקטמון זנחתי את הקסקטים וחזרתי למטפחת.
היו לי קצת קישוטים, כמה מטפחות מבריקות, המבחר הלך וגדל. מתי שהוא הגיע הבובו. ראיתי
אותו בכל מקום והמראה המוגבה שהוא יצר מצא חן בעיניי, היה בו משהו אצילי. קניתי לי
אחד, לא מאד בולט, ואפילו שכנעתי את חברתי לקנות. הרגשתי נוח עם הבובו, המטפחות ישבו
יפה, מישהי סיפרה לי שיש דבר כזה שנקרא סרט קטיפה ומונע החלקה, ומאז כיסוי הראש הפך
להיות מוקפד יותר.
כשהשתתפתי בקורס של הרבנית רות שמש, התבוננתי באופן
שבו היא מכסה את ראשה, והבחנתי ששום שערה אינה נראית. זה מצא חן בעיני. איך עושים?
פשוט מגלחים מאחור את החלק שיוצא מחוץ למטפחת, ואת הפיאות.
זמן מה לאחר שהגעתי לגור בשכונת הבוכרים לקחו אותי
חברות לסדנא של הרבנית יעל זיידנר שעוסקת בצניעות. לסדנא הראשונה הגעתי עם הבובו...
ואז ראיתי על השולחן דף צבעוני, מאמר של הרבנית בעניין הבובו. קראתי אותו ואמרתי לעצמי:
היא צודקת. המשפט החריף ביותר בו היה: הבובו קורא למבט הגברי: בוא, בוא... לא עלה בדעתי
כלל לחשוב כך, אבל המאמר האיר את עיניי, והעיר אותי לנושא, אבל אני עדיין איתו, צמוד
לראשי. התבוננתי בכיסוי הראש של נשות השכונה. בלי בובו הראש נראה הרבה יותר צנוע, לא
בולט, משדר רכות. לסדנא הבאה כמובן שהגעתי בלעדיו, הרי לא אכנס ללוע הארי איתו... בדרך
לביתה של הרבנית, ליד ישיבת זוועהיל, פתאום נחה עלי רוח טהרה. אמרתי: לעילוי נשמת הבבא
סאלי אני מקבלת על עצמי להסיר את הבובו באופן תמידי, ומבקשת מנשמת הצדיק שיסייע לי
בזיכוי הרבים. זהו. הבובו הושלך לפח.
למחרת התקיים השיעור של הילולת הצדיקים בביהכ"נ
"היזדים", ובסיומו ניגשה אלי אחת הנשים ואמרה לי: "הבאתי לך מתנה קטנה".
פתחתי את העטיפה ושלפתי תמונה קטנה, תלת ממדית ויפיפיה של... הבבא סאלי. כמעט התעלפתי.
הרגשתי שהצדיק אומר לי: המתנה שלך התקבלה ברצון, וגם את מקבלת מתנה. צדיקים לא נשארים
חייבים. ומאז תמונת הבבא סאלי נמצאת אצלי בסלון. לסיפור הזה אני קוראת ביני לביני:
הבבא והבובו...
עוד מקרה מעניין מאד קרה עם הבובו. זמן קצר לאחר שהסרתי
אותו, היו לי קצת געגועים אליו, בכל זאת התרגלתי ללכת איתו מספר שנים, והרהרתי: אולי
ככה, בכל זאת, להחזיר אותו. הייתי בדרכי לתת שיעור בקטמון, ובאותו רגע שההרהור חלף
במוחי עברתי מתחת לעץ. ענף נתפס בכיסוי הראש שלי ומשך אותו. התעוררתי. המסר היה ברור:
אל תעיזי אפילו לחשוב על זה...
ועוד הבנתי שגם בלי בובו, כיסוי הראש צריך להיות כמה
שיותר צנוע. המטרה שלו היא לא למשוך תשומת לב, אלא להיפך. ולכן הוא צריך להיות פשוט,
לא מבריק, בצבעים שקטים, ולא נחמדים מדי, כמו וורוד או בורדו. ראיתי נשים צנועות שבמתיקות
לובשות את מטפחת הראש המבריקה על הצד השני, הפשוט, כדי לא להיות יפות מדי. התבוננתי
בכיסוי הראש השחור והצנוע של נשות תולדות אהרון, הן לא עושות לעצמן שום הנחה, וזה כל
כך מעורר הערכה.
בבית הספר של השם לומדים איך להתקרב אליו, לאט לאט,
עוד שלב ועוד שלב, עוד הבנה ועוד אחת, עוד שליחים טובים ועוד חומרים כתובים שמגיעים
בדרך פלא, ברגע שאת מוכנה לעבור לשלב חדש. יהי רצון שנזכה תמיד ללמוד וללמד, לשמור,
לעשות ולקיים את כל דברי תורתנו הקדושה, להתחדש ולהתקדש.
מצווה גוררת מצווה
הקשר שלי עם הרבנית כוכבה ע"ה היה חזק וברוך.
ספגתי וספגתי תורה, השקפה, הלכות, היא הייתה מעיין צלול ונובע, ושתיתי לרוויה. אבל
כשהייתי מלווה אותה לביתה אחרי השיעורים, דווקא אני הייתי זו שדיברה: משתפת אותה בהתלהבות
בסיפורי השגחה שחוויתי, שקראתי, בחידושי תורה ששמעתי, ובכל פעם הייתה אומרת לי:
"את צריכה לתת שיעורים, אולי תנסי? תחליפי אותי כשאצטרך?" התשובה שלי תמיד
הייתה אחת: "אני? השתגעת? בשום פנים ואופן לא, אל תחשבי על זה אפילו".
רבות מחשבות בלב אישה – ועצת ה' היא תקום. ריבון העולמים
חשב אחרת, והטמין לי מלכודת מתוחכמת. כשבועיים לפני סוכות הרבנית נפלה ושברה את ידה.
בחול המועד סוכות הלכתי להתפלל מנחה וערבית, ומשום מה לא לקחתי את המסלול הקבוע, ומצאתי
עצמי עוברת ליד ביתה של הרבנית ואומרת בליבי שרק אכנס להגיד חג שמח ולראות בשלומה.
היא שמחה מאוד, והושיבה אותי בסוכתה הענקית, מוקפת במאות תמונות צדיקים, מתבוננים בי
במבט חמור... ושיתפה אותי במצוקתה. אחיה הזמין אותה לשבת חוה"מ והיא כבר חנוקה
בבית, עם הגבס והכאבים, ורוצה לצאת קצת להתאוורר, אבל אין מי שתחליף אותה בשיעור בשבת.
היא שוחחה לתומה, לא ביקשה ממני דבר כי שמעה כבר אלף פעם לא – וירדה מן העניין. הלב
שלי יצא אליה, היא נראתה כל כך חלשה וחיוורת ופגיעה, ומצאתי עצמי אומרת: "אני
אתן את השיעור בשבת, ומקסימום יירדמו – זה דווקא טוב לישון בשיעור תורה..." היא
הייתה מופתעת ושמחה והודתה לי בהתרגשות. חזרתי הביתה לכתוב את השיעור. "ספר התודעה"
סיפק לי חומרים יפים בשפע, ובדיוק שוחרר משביו גלעד שליט, ביום האושפיזין של יוסף הצדיק,
וראיתי כל כך הרבה הקבלות שמימיות ביניהם: יוסף הורד בשיירת בשמים מן הגלעד, ויוסף
הוא השליט, הישיבה בבור ללא ידיעה מתי זה ייגמר, והאחווה שכולנו הרגשנו כשגלעד ישב
שם בשבי. קץ שם לחושך. היה שיעור טוב, נרגש, כשבתחילתו אמרתי לעצמי בשקט: "ה'
שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", ומצאתי את עצמי מסיימת אותו, באופן פלאי, ולגמרי
לא מתוכנן, במזמור של סוכות: "סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו יישאו תהילה".
כשיצאתי מן השיעור ופסעתי בדרכי לתפילה, הרגשתי התרוממות
רוח וקירבת ה' שמעולם לא חוויתי כמוה. הרמתי עיניי כלפי שמיא והודיתי, והוא השיב לי
בקריצת חיבה שובבית: "צאי לדרך".
ומאז כבר כמעט שש שנים שאני נותנת שיעורי תורה ומספרת
תהילתו, ואין לי בעולם טוב גדול מכך. באתי לקיים מצוות ביקור חולים ויצאתי עם מצוות
זיכוי הרבים.
על העיקרון של מצווה גוררת מצווה סיפרה לי פעם הרבנית
ע"ה סיפור מתוק. משפחתה הייתה מסורתית, ולפני כעשרים שנה התחזקו כולם, ואביה הלך
לקנות טלית קטנה, ומיד לאחר מכן הגיע לברית מילה של קרובים. הסתבר ששכחו להביא טלית
גדולה לסנדק, והרב שאל: למי יש כאן טלית? ואביה, שממש כמה דקות לפני כן עטה על גופו
אחת כזו אמר: לי יש, וזכה לקבל סנדקאות... גדול!
סיעתא דכוכביא
הרבנית האהובה שלי, כוכבה ע"ה, עזבה את עולמנו
זה בחטף בכ"ב בכסלו. היא הייתה כוכב של ה' בשמי חיינו, האירה את דרכנו שנים רבות
בשיעורי תורה מחיי נפשות ומחזקים. הרב יהודה צדקה זצ"ל אמר על עם ישראל שנמשלו
לכוכבים כי מכאן הם נראים קטנים, אך למעשה עצומים הם, וכך הרגשתי כלפיה – אישה קטנה
עם נשמה ענקית, מאירה.
כוכבה תמכה בי לאורך כל הדרך, ועודדה אותי כשהתחלתי
לתת שיעורי תורה, מידי פעם הייתי מחליפה אותה בשיעור הקבוע שלה ביום א' בבית הכנסת
"אליהו הנביא".
קיבלתי על עצמי לתמוך בשיעור התורה הזה, ובמשך עשר
שנים הייתי מגיעה אליו בכל מצב, עייפה, חולה קצת או סתם עצלה, ולאחריו הייתי מלווה
אותה לביתה והיינו משוחחות שיחות נפש ארוכות. היא נפטרה ביום א', ובאותו יום קיבלנו
את השיעור בלוויה. אין אדם יודע את זמנו, או, כפי שהייתה נוהגת לומר, מתי נרד מהאוטובוס.
יום א' שלאחריו היה סוף השבעה. היה לי ברור שאעשה
שיעור לעילוי נשמתה, מאימא שלה קיבלתי את מפתח בית הכנסת ואת ספר התהילים המחולק שלה.
מתוך האפלה הקפואה הופיעו שש נשים עצובות, וקיימנו שיעור על הארת פנים, שיעור חנוכה
לנשמה המאירה שחזרה אל מקומה בשמי מרומים.
למחרת, נר שביעי של חנוכה, ניגשתי לגבאים בסוף ערבית
להודיע להם שאני ממשיכה את שיעורה של הרבנית. הם ישבו ומנו כספי עליות, ובפנים חתומות
הודיעו לי שהחליטו להפסיק את השיעור. למה? ככה. אבל יש עוד גבאי וצריך לשאול גם אותו,
תבואי מחר.
בכל אותו יום הייתי על קוצים, עצבנית, השיעור הזה
חייב להמשיך. נזכרתי שהרבנית סיפרה לי שנהגה מידי פעם לתת לגבאים סכום כסף קטן על הוצאות
החשמל, בתפילת מנחה וערבית בכיתי ובכיתי לה' שיעזור לי, שלפתי 100 ₪ ופסעתי אל בית
הכנסת, חדורת רוח קרב. "תנסי בדרכי שלום", אמרתי לעצמי, אבל אם לא כבר ראיתי
את עצמי צועקת: "מה זה פה, יוון? לא נותנים ללמוד תורה?"
התפילה הסתיימה, הגברים יצאו מבית הכנסת, הבחנתי בדמות
גבוהה, עם שיער לבן, ולמרות שמעולם לא ראיתי אותו לפני כן, ידעתי שזה אח של הרבנית
כוכבה, שהגיע להדליק עם אימה הזקנה נר שמיני של חנוכה. פניתי אליו, אכן הוא אחיה, וביקשתי
את עזרתו. "למה הם לא מסכימים" שאל. "אני לא יודעת", עניתי.
הוא נכנס איתי לבית הכנסת. ניגשנו אל הגבאים:
"למה אתם לא נותנים לעשות שיעור לעילוי נשמת אחותי?" הם נרתעו, "הנה
הגבאי השלישי, תשאלו אותו". נופפתי בשטר. תוך שניות כבר רשם לי קבלה: "התקבלו
מאה שקלים לשיעור תורה". שלום על ישראל.
יצאתי משם להדליק נר שמיני של חנוכה, הודיתי לה' על
הסיעתא דשמיא, ולרבנית על סיעתא דכוכביא. בעומק ליבי ידעתי שנשמתה הייתה שם ופעלה למעני.
התפעמתי מאיך שה' משלם: תמכתי בשיעור התורה הזה ולבסוף קיבלתי אותו כירושה.
דברים לעילוי
נשמת כוכבה ע"ה שנכתבו בשלושים
כוכבה היתה כוכב של ה' בשמי חיינו, ונעלמה מהם כמו
כוכב נופל. כוכבה בגימטריה 53, שאלו היו שנות חייה. כל כך היתה מחוברת אל ה', שכאשר
שאלתי אותה ביום הולדתה האחרון: "נו, תגידי בת כמה את?" – ענתה לי בחיוך:
"פעמיים 26" (גימטריה של שם ה'). ואחרי מותה ראיתי שניתן לראות בשמה את שקרה
איתה: כ"ו – (ה') כבה. ה' כנראה היה צריך אותה אצלו, והיא עלתה מוקפת ברבבות מלאכים
שנוצרו מזכויותיה, וכולם מוחאים לה כנפיים.
בימי קדם הולכי מדבריות היו מכוונים דרכם לפי הכוכבים,
וגם אנחנו, נשות השיעור שלה, היינו מכוונות לאור כוכבה את דרכנו בחיים. לדעת מה רצונו
של ה', ואיך ניתן ללכת בדרכיו. ולכך היתה כוכבה דוגמא חיה וממשית: במאור פניה, באהבת
ישראל ואהבת התורה, בעין טובה. כמה שמחה בשמחת כל אחת מאיתנו, וכמה השתתפה בצער, ומעבר
לכל ביראת השמיים שלה, וההקפדה על צניעות וכשרות ושמירה מדוקדקת של כל המצוות.
בכל אחת מאיתנו, תלמידותיה, יש חלק מנשמת כוכבה. ספגנו
אלפי שעות של תורה מחכימה ומעודדת, מעוררת ומשמחת. תמיד היתה אומרת לי: יש לי חומרים
לשיעור, אבל אני לא יודעת בדיוק מה אומר, ומבקשת מה' שיסדר לי את השיעור, והוא אכן
היה מסדר, ואפשר היה לראות בחוש את הס"ד שקיבלה. פעמים רבות ניגשו אליה נשים בסוף
השיעור ואמרו לה: את דיברת בדיוק על עניין שמטריד אותי וקיבלתי דרכך תשובות.
באופן אישי אני ממש חייבת לרבנית כוכבה את חיי הרוחניים.
היא היתה דמות מרכזית בחיי. נפשי נקשרה בנפשה, והתייעצתי בה בכל דבר ועניין. ההכרות
איתה למעשה ביססה את אחיזתי ביהדות. הגעתי אליה די בורה, וספגתי המון ידע והשקפה תורנית
אליבא ד'אמת. היא עודדה אותי להתחיל ללמד, וכשהתחלתי הייתי אומרת לה: "כוכבהל'ה,
מונה הזכויות שלך עובד בלי שתעשי דבר", והיא היתה מחייכת.
כוכבה היתה נשמה מיוחדת. נראה לי שהיא היתה צדיקת
הדור. התזמון של פטירתה, יומיים לפני חנוכה, כשכל עם ישראל מדליק נרות, כמו לעילוי
נשמתה, גם הוא היה מיוחד. מאירה בחייה ומאירה אחרי מותה, אני מרגישה את נשמתה תומכת
ומסייעת ואיכפתית, עכשיו משוחררת ממגבלות הגוף. זכיתי להמשיך את השיעור שלה לעילוי
נשמתה, ואני מרגישה שכל מה שאעשה עדיין אהיה רחוקה מלהשיב לה על כל הטוב שגמלה איתי.
היא חסרה לי מאד. אני מודה לה' שנתן לי את הזכות להכיר כזו צדיקה שלו.
בספר דניאל מדובר על אחרית הימים. בפרק י"ב פסוק
ג' נאמר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".
סבתא חנה, הרבנית קנייבסקי ואני...
סבתא חנה ניצלה בנס. ממש לקראת סוף המלחמה הוציאו
הנאצים ימ"ש את הנשים לצעדת מוות, בכיוון הגבול, שם יעלו אותן על רכבות ולמחנות.
סבתא, שהייתה חולה מאוד וחלשה, לא החזיקה מעמד זמן רב בהליכה הקפואה בשלג, ואמרה שאין
לה כוח להמשיך, שישאירו אותה שם למות. אחד החיילים אמר למנהיג השיירה: תמשיכו, אני
כבר אסתדר איתה (וכוונתו שייתן לה כדור בראש) אבל הוא העמיס אותה על כתפו והניח אותה
בבית החולים היהודי שהיה מחוץ לגטו. הסתבר שהוא היה שכן שלה, גרו דלת מול דלת בבודפשט,
הגרמנים גייסו הונגרים לצבא, וכשראה את סבתי התעוררו רחמיו. אמי, שהייתה אז בת ארבע
עשרה, ובכל זמן המלחמה שמרה בגטו על שלושת אחיה הקטנים, הלכה עם תום המלחמה לבית החולים
לפגוש את אימה. אמרו לה שם: ילד קטן חמוד כבר לקח אותה (אחיה), והיא מצאה אותם בבית
הורי אימה, שהמדרגות אליו היו הרוסות לחלוטין מהפצצות, אבל אפשר היה להגיע לדירה במדרגות
החירום האחוריות. בחוץ היה קפוא, אבל הדירה הייתה חמה ונעימה. התברר שסבתא לקחה גרזן
ושברה את הרהיטים בבית, ובהם הסיקה את התנור... העיר הפכה לעיי חורבות, הגשרים אליה
מופצצים, לא היה אוכל בכלל. הרוסים, כך אימא מספרת, פתחו את חנויות הכלבו ונתנו לניצולים
המורעבים לקחת מה שירצו. גם אימא ואחיה הלכו. "אחי לקח ספרים... ואני מצאתי קופסאות
ובתוכן מאות כפתורים וזה מה שלקחתי. לא ידעתי בדיוק מה אפשר לעשות איתם, אבל הייתי
ילדה עדיין, חשבתי אולי למשחק...". סבתא חנה הבינה שבבודפשט לא יוכלו לחיות, היא
השיגה קצת כסף וקנתה כרטיסים לרכבת, ואמרה לילדים: אנחנו נוסעים לכפר, שם האיכרים מגדלים
בעלי חיים וירקות, ושם בוודאי יש אוכל. הם נסעו עד התחנה האחרונה של הרכבת, וירדו בעיירה
לא מוכרת, חסרי פרוטה. סבתא ניסתה לראות מה אפשר למכור מחפציהם ולקנות קצת מזון. הסתבר
שהסחורה המבוקשת ביותר בעיירה היא... כפתורים. פשוט לא היו שם כאלו. סבתא מכרה אותם
בהון כסף, שבאמצעותו הם שכרו דירה והתפרנסו ממנו עוד זמן מה, עד שסבתא מצאה עבודה כטבחית
בג'וינט.
עד כאן בעניין ההשגחה הנפלאה על סבתא, איך ה' הציל
את חייה, ואז פרנס אותה בכפתורים.
סבתא חנה, שאיבדה במלחמה את סבא ישראל, ואיבדה את
שמואל הקטן בן השנתיים שנלקח מהגטו ונעלם, ואיבדה את בנה בן האחת עשרה שברח עם קצין
אמריקאי לארה"ב ולא יצר קשר עשרות שנים, ואחר כך כשעלתה לארץ איבדה את בנה בן
ציון שהתגייס לצבא ונהרג בקרב לטרון, לא איבדה את האמונה, והתחתנה אחרי המלחמה עם סבא
יעקב, שהיה אדם חרדי.
השם היה איתם, ובשנתיים שבהן עבדו בירושלים במוסד
לנערות במצוקה, סבתא כטבחית וסבא כשומר לילה, הצליחו לחסוך סכום כסף שאיפשר להם לקנות
דירה קטנה בבני-ברק, ושם לחיות עד סוף ימיהם בשלווה, חרדים נטולי חרדה, סוף סוף.
כשהייתי ילדה, אימא היתה לוקחת אותי לפעמים לבקר את
סבתא חנה בבני-ברק. אני זוכרת את החמימות שבה קיבלה אותנו, את מאור הפנים, את טעם עוגות
השמרים מקקאו, שלהפתעתי לא היא אפתה אלא סבא. בבית היה ריח של מרק עוף, ועל כל הקירות
היו גובלנים שסבתא רקמה בשקידה. אני, ילדה ירושלמית חילונית בת עשר, הרגשתי בבני-ברק
כמו בארץ זרה, תמהתי למה כולם לבושים בבגדים כל כך חמים בקיץ המהביל? הכל היה שונה,
מחניק ולא ברור. כשגדלתי קצת מרדתי, וכבר לא רציתי לנסוע עם אימא.
סבתא נפטרה כשהייתי בת שש עשרה. מאמי קיבלתי את פמוט
הנחושת הגדול והיפה שלה שהפך למנורה, ולא זכור לי איך הגיע לידיי סידור התפילה שלה.
מסידור התפילה הזה החלה דרכי לתשובה. חייתי בקיבוץ
בדרום הארץ במשך שבע שנים. בשנה האחרונה שימשתי כסדרנית עבודה. בכל יום חמישי בלילה,
לקראת סידור העבודה ליום שישי, הייתי מחפשת איזה שיר, או דבר חכמה, שאותם הכנסתי לריבוע
שהתפנה במרכז הדף. מעט רוחניות.
לילה אחד, חיפשתי בספריי ולא מצאתי משהו מתאים. פתחתי
את הסידור של סבתא, בדיוק ב"נשמת כל חי" ועיני קראו בהשתאות את המילים הנפלאות:
"ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע,
ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו
מספיקין להודות לך השם אלוקינו". הרגשתי שאני עפה מהיופי של המילים. "נשמת
כל חי" העיר לי את הנשמה.
זמן קצר לאחר מכן קצתי בחיי השיממון הרוחני בקיבוץ,
ועליתי חזרה לירושלים. שם מצאתי במהירות את דרכי לתשובה.
גם לאחר שחזרתי בתשובה, לא ממש הבנתי את המשמעות של
יארצייט. לאבא ז"ל, כמובן, הייתי מדליקה נר ביום האזכרה, ואומרת תהילים, ובעלי
היה אומר קדיש ועורך לו השכבה, אבל לכל שאר בני המשפחה לא התייחסתי ביארצייט שלהם.
לפני כשנתיים פתאום מצאתי את עצמי שואלת את אימא: "מה תאריך הפטירה של סבתא?"
והיא חיפשה ומצאה את תעודת הפטירה שלה שבה כתוב היה התאריך: י"ז בתשרי, כלומר,
בסוכות.
בסוכות לפני שש שנים התחלתי לתת שיעורי תורה. צירוף
מקרים אחד שהיה מוזר בעיניי התרחש בתאריך נתינת השיעור: באותה שעת צהריים בה נתתי את
השיעור הראשון בחיי, נפטרה הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה, וכך נוצר אצלי קשר נפשי
עם הצדיקה הזו, בעקבות העובדה התמוהה שבדיוק בזמן שבו היא נפטרה, נולדתי אני כנותנת
שיעורי תורה, שעבורי זו היא מתנת החיים הנפלאה ביותר שקיבלתי מבוראי...
לפני כשנתיים וחצי עברנו לגור בשכונת הבוכרים, והתחלתי
לתת שיעורי תורה לנשים בביהכ"נ היזדים. סדרת השיעורים הראשונה נקראה "הילולת
הצדיקים", בכל שבוע הכנתי שיעור על צדיק שיום פטירתו חל באותו שבוע, ובנושא שעולה
לאור דמותו. השנה הסתיימה, והתלבטתי אם להמשיך עוד שנה את הנושא, חשבתי שאם אמשיך בשיעור
על הצדיקים, אכתוב שיעור על הרבנית קנייבסקי. חיפשתי מה היה תאריך פטירתה, וגיליתי
שהוא – י"ז בתשרי.
כלומר, התחלתי לתת שיעורי תורה ביארצייט של סבתא חנה,
בלי לדעת שזהו היארצייט שלה.
כשראיתי פתאום איך סבתא היתה נוכחת איתי בשיעור התורה
הראשון בשבת חוה"מ סוכות לא ידעתי את נפשי, הסתובבתי בבית ובמרפסת דומעת, נרגשת.
תמיד חשבתי שבוודאי יש לה חלק בחזרה שלי בתשובה, וכמה סמלי שקיבלתי בירושה את הפמוט
דווקא – ששימש אצלה להדלקת נרות שבת קודש, ועכשיו מאיר לי, ועוד יותר את סידור התפילה
שלה. תמיד אמרתי בליבי שבוודאי היא התפללה עלי, והתפילות שלה עזרו לי בתהליך התשובה,
אבל עכשיו הרגשתי שהיא ממש מוסרת לי דרישת שלום משמים: הייתי אתך, נכדתי, לאורך כל
הדרך, וגם עכשיו אני אתך.
סבתא חנה, מלמדת אותנו שאין בעולם ייאוש כלל. שניתן
להתחיל מחדש גם אחרי חורבן והרס. שניתן לחיות עם השם בנועם ובמאור פנים. כאשר הנשמה
שלה שטה בעולם ביום פטירתה היא מצאה את נכדתה מדליקה נר של תורה. אני מקווה שנחה דעתה
של סבתא חנה.
לאחרונה קראתי את הספר "בית אמי" שכתבה
בתה של הרבנית קנייבסקי, ובו היא מתארת כמה הרבנית עשתה הכל במסירות נפש, לעזור לכל
פונה. דמיינתי את סבתא חנה פונה אל הרבנית בהיכל צדיקות בני-ברק שבשמים ומבקשת ממנה
לעזור לנכדתה לדעת שהייתה אתה. הרבנית נענית בחפץ לב ושתיהן צופות מעל ענן בהתרגשות
ברגע הגילוי.
הרב עובדיה עוזר לי לעבור דירה
גרנו במושב שואבה כשנתיים, ובכל מוצאי שבת בעלי נהג
לשמוע ברדיו את שיעורו השבועי של הרב עובדיה זצ"ל. אני, בשנותי הראשונות בתשובה,
לא הצלחתי להבין מילה מהשיעור, קולו של הרב היה מבוגר ולא ברור, ובזמן השיעור עסקתי
בענייני. ואז ה' החזיר אותנו לירושלים, וגרנו בשכונת קטמון, בסמוך לבית אמי, בדיוק
עשר שנים.
באורח פלא, בירושלים הצלחתי להבין את שיעוריו של הרב.
נהניתי מהבהירות שבה הרב העביר הלכות, מהחן והעממיות שלו בחלק של פרשת השבוע.
"אווירא ד'ירושלים מחכים". בעלי היה כל כך מחובר אליו, ותמיד היה אומר לי:
עכשיו הרב יאמר כך, ועכשיו כך, ותמיד קלע. במקביל הגיעו הספרים. את "ענף עץ אבות"
על פרקי אבות קראתי בהתלהבות והשתמשתי בו רבות בשיעוריי. והיתה לי "הגדה של פסח"
שהרב ליקט בה משלים מחכמי ספרד, וגם בה נעזרתי רבות. לעולם ההלכה לא ממש התחברתי: תגידו
לי מה עושים וזהו. בעלי הדריך אותי בענייני הלכה, ונהגנו לפי פסקיו. הרב עובדיה היה
הרב שלנו, ואהבנו אותו אהבת נפש.
היו עשר שנים טובות בקטמון. התחזקתי, התחברתי לחיי
בית הכנסת, הכרתי את הרבנית שלי כוכבה חוג'ה ע"ה, והתמדתי בהליכה לשיעוריה. נוצרו
בינינו קשרי נשמה חזקים. שתיתי ממי תורתה המחכימים, מחיי הנפשות, ספגתי מיראת השמיים
שלה, ומחרדת הקודש שבה התייחסה לשיעורי תורה. שיתפתי אותה, בשיחות נפש ארוכות, בחידושי
התורה ששמעתי, והיא סייעה לי ודחפה אותי לתת שיעורי תורה. לאישה הקטנה הזו היתה נשמה
ענקית, וזכיתי לרוות ממנה עוד ועוד. ה' נתן לי מתנה גדולה.
בשנים האחרונות בקטמון ה' התחיל לרקום את ההכרות שלי
עם שכונת הבוכרים. בעזרת הנשים פגשתי את גברת לרזה, שהגיעה מאפגניסטן בהיותה ילדה קטנה
וגדלה בשכונת הבוכרים. היא סיפרה לי בגעגועים על השכונה, על בתי הכנסת העתיקים בכל
פינה, ובעיקר על בית הכנסת "מוסאיוף", ושיעורי התורה שמתקיימים בו בכל יום
לציבור הרחב. התחלתי לנסוע מדי פעם לשכונה, לשמוע שיעורים. גיליתי את חנויות הספרים
בשכונת גאולה, ובכל פעם שהייתי צריכה ספר לשיעוריי נסעתי לשם. במהלך עבודתי כמטפלת
בתינוקת פגשתי בגן סן-סימון את שרית חברתי, שנשואה לאברך בישיבת "אור החיים"
של הרב אלבז, ביקרתי בביתה, ורגליי כבר החלו לטייל בשכונה הקדושה הזו. אחר כך השתתפתי
בקורס של הרבנית שמש בביהכ"נ היזדים, וקורס מרצים בסנהדריה, והחשק שלי לגור בשכונה
הלך וגבר. הרגשתי שהנשמה שלי זקוקה למקום הזה. אמנם אני מחוברת לה' ולתורתו, אבל מעולם
לא גרתי במקום חרדי, ואני רוצה, מאד מאד.
אבל היה קשה לזוז מדירתנו הקטנה, פינת חמד ובה גינת
עצי בשמים, שקט, שמש, ונוף של שמיים. ועיקר הקושי היה לעזוב את שיעור התורה לנשים שנתתי
בשבתות. השיעור פרח ושגשג, איך אוכל לעזוב את הנשים?
ניסינו למצוא דירה באזור החרדי, אבל באותו מחיר של
הדירה שלנו ראינו ב"שומרי אמונים" דירונת בגודל קופסת גפרורים. כשחזרנו ממנה
הרגשתי רווחה עצומה בדירתנו הקטנה, שיחסית לה הייתה מרווחת כארמון... בקיצור, אני רוצה
לזוז, אבל לא מסוגלת.
ואז הגיע הס"ד. לגן העדן שלנו חדר נחש, בדמות
שכן פרא – אדם, שערך מסיבות שתייה פרועות, עשן המנגל שלו חדר אל ביתנו. הוא שמע מוזיקה
מזעזעת בווליומים אדירים, וגם קנה לעצמו קריוקי, והיה מזמר בקולו העורבני ופורט על
עצביי שהלכו ונמתחו.
יום שישי אחד, הייתי עייפה כי חזרנו הביתה מאוחר ממסיבת
אירוסין, והלכתי לנוח. הקריוקי בצהרי יום פצח בשירתו המרגיזה. קפצתי מהמיטה כועסת,
רוצה ללכת ולהשתיק אותו, אבל בעלי לא נתן לי, לא רצה להיגרר לריב. הכנתי קפה, יצאתי
מהבית וישבתי בגינה ציבורית, ואמרתי בליבי: זהו!!! עוברים דירה. עד כאן!
למחרת, שבת, העברתי שיעור תורה לנשים והלכתי להתפלל
מנחה בבית הכנסת. דיברתי עם בוראי ואמרתי לו כך:
רבונו של עולם, אם זה רצונך שאעבור דירה, אז בפרק
תהילים שאפתח אמצא את המילה "בית". ופתחתי, במזמור ס"ח. בו מוזכרת המילה
המבוקשת פעמיים...: "אלוקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות". ובפעם
השנייה: "ונוות בית תחלק שלל". הרגשתי שהפסוקים מדברים ישר אלי. מושיב יחידים
ביתה מכוון לבעלי, ששנותיו הראשונות בתשובה היו בשכונה החרדית, והפסוק בו נוות בית
תחלק שלל, הרגשתי שהשם אומר לי: שם תוכלי לגדול בזיכוי הרבים.
ביום ראשון בבוקר קמתי, לקחתי את התיק, בעלי שאל:
לאן את הולכת? אמרתי: לחפש דירה. הגעתי לסוכנות "ישא ברכה" והוצאתי רשימת
דירות. הצעה אחת מצאה חן בעיני, ונכתב בה "מרפסת גדולה" – זה בדיוק מה שאני
צריכה.
ביום שני, בהולכי ברחוב, עצרו אותי שני פעילי ש"ס.
אמרתי להם: זה בסדר, אני בוחרת ש"ס, והם ציידו אותי בנר עם תמונתו של הרב עובדיה,
ותפילה לזכות בהצלחה בזכות הבחירה, לעילוי נשמת הרב. ביום שלישי הדלקתי את הנר, אמרתי
את התפילה, ויצאנו לבחור. מחוץ לקלפי היה דוכן של ש"ס, ושם נתנו לנו מעין כרטיסי
ביקור, כשבצד אחד תמונה של הרב עובדיה, וכתוב בשמו: "מי שבוחר ש"ס – ישר
לגן-עדן". בעלי התבדח: מי שבוחר ש"ס – עולה ישר למעלה להיות עם הרב... ומצדו
השני של הכרטיס ציור מוזהב של מפתח.
מיד אחרי ההצבעה עלינו לשכונת הבוכרים לראות את הדירה.
בעלת הבית הגיעה תוך שתי דקות. שאלתי אותה: את גרה בקרבת מקום? והיא הצביעה על בית
סמוך, שעל מרפסתו היה תלוי פלקט ענק עם תמונה של... הרב עובדיה. נכנסנו לדירה קטנטונת,
נחמדה, עם מרפסת שצופה לחורשה, ובמיקום נהדר: במרחק חמישים מטר מביכ"נ היזדים,
שבו הרב עובדיה נתן שיעורי תורה במשך חמישים שנה. שכרנו את הדירה. הרגשתי בצורה חזקה
וברורה שהרב עובדיה סייע במעבר הזה, והנחית אותנו קרוב קרוב אליו, גם לציונו בבית העלמין
בסנהדריה, וגם לביהכ"נ שבו דרש, וכמו שנכתב בכרטיס: ישר לגן עדן של תורה.
כחצי שנה לאחר שהגענו לשכונת הבוכרים, התחלתי לתת
בביהכ"נ היזדים את השיעור "הילולת הצדיקים". השיעור השני היה על הרב
עובדיה זצ"ל. הלכתי לציון וביקשתי את עזרתו, וישבתי במרפסת לכתוב את השיעור. בדיוק
כשהתחלתי לכתוב התחיל לעבוד קונגו רועש, והריכוז אבד לי. בעלי הציע שאלך ואתפוס לי
פינה שקטה ביזדים, ואכתוב שם. ארזתי את הספרים בתרמיל ויצאתי. עליתי במעלית לקומה
3, לאולם שבו הרב עובדיה נתן את שיעוריו. התמקמתי מול הפרוכת על ארון הקודש שנושאת
את שמו ושמות ספריו. ישבתי בשקט וכתבתי. זה היה קשה, עדיין לא הייתי מתורגלת בשחייה
בים של חומרים כתובים, ובעיבודם לשיעור. בכל פעם שהקושי הציף אותי ניגשתי לפרוכת, השענתי
את ראשי עליה, וביקשתי מהרב שיעזור לי. והוא עזר. יצא שיעור יפה ומחזק בנושא זיכוי
הרבים.
כשסיימתי לכתוב ארזתי את חפציי ולחצתי על כפתור המעלית
– היא לא פועלת... ניסיתי את הדלתות – הן נעולות.. הבנתי שאני סגורה באולם של הרב עובדיה
עם שיעורו... בס"ד היה איתי טלפון והתקשרתי לבעלי: אני נעולה כאן – והוא הגיע
לשחרר אותי. כשירדנו מהמעלית חיכו בפתחה שני הגבאים וצפו בי בהשתאות יוצאת ממנה עם
התרמיל. מה עשית שם? ואני חייכתי לעצמי: הביקור היה כל כך מיוחד, שהרב לא נתן לי ללכת
משם...
השנה, בג' חשוון, יום ההילולה, הגעתי לציונו של הרב
ובכיתי. ביקשתי שיעזור לי בזיכוי הרבים. ביציאה מהציון ראיתי לפתע את אחת הנשים מהשיעור
בקטמון. שמחנו לפגישה ונתתי לה דפים של הפרסום לשיעוריי ב"קול הלשון" – שתחלק
לנשים.
"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" –
נשמת הצדיק פועלת ומסייעת, ויהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו ולעשות נחת רוח לבוראנו.
שכונה עם שכינה
נולדתי גדלתי וחייתי בדרומה של ירושלים. נולדתי בביה"ח
"משגב לדך" בשכונת קטמון, וגדלתי בשכונת מקור חיים, שהיתה שכונה כפרית שלווה
ונידחת, מקבילה לפסי הרכבת. למדתי בבי"ס יסודי בשכונת בקעה, ותיכון בגימנסיה רחביה.
אחרי הצבא גרתי בנחלאות שתים עשרה שנה. הגבול של העיר עבר עבורי ברחוב הנביאים בואכה
שטראוס. מעולם לא חציתי אותו, מעולם לא הגעתי לכיכר השבת. כל השכונות החרדיות היו בשבילי
פשוט מחוץ לתחום, ולא ביקרתי בהן – נקודה.
אל הכותל המערבי התחלתי להגיע רק אחרי שפגשתי את בעלי,
שקירב אותי ליהדות ולימד אותי כל מה שלא ידעתי. בתחילה הייתי מגיעה אליו ולא יודעת
מה עושים פה. מה, עומדים ומדברים אל הקיר? לאט לאט נכנסתי אל עולמה של התפילה, ואז
הפך הכותל עבורי למקום של התייחדות עם השם, דיבור אליו מעומק הנשמה.
כשגרנו בקטמון נוצר הקשר שלי עם השכונות החרדיות שמעבר
לגבול שטראוס. בעזרת הנשים בביהכ"נ פגשתי אישה זקנה, שסיפרה לי שגדלה בשכונת הבוכרים,
וסיפרה לי על השכונה, ועל ביהכ"נ "מוסאיוף" שבו מתקיימים שיעורי תורה
פתוחים לקהל הרחב מדי יום. מדי פעם נסעתי בימי חמישי לשמוע את השיעורים של הרב מוצאפי.
במקביל, בעבודתי כמטפלת, פגשתי את שרית, אשת אברך מ"אור החיים", והתיידדנו.
דרכה העמיקה ההכרות שלי עם השכונה. נרשמתי לקורס של הרבנית רות שמש על מצוות הטהרה,
ובמשך שנה נסעתי בכל יום שני לשיעור שהתקיים בביהכ"נ "היזדים". מדי
פעם הייתי נכנסת בדרכי החוצה בסיום השיעור לאולם שבו הרב עובדיה זצ"ל נתן את שיעוריו
מדי מוצאי שבת, מתבוננת, מרגישה את קדושת המקום. כשפסעתי בדרך לתחנת האוטובוס, ברחוב
אדוניהו הכהן, לא ידעתי שבעוד זמן לא רב אגור בו ואלך בדרך הזו בכל יום. (בדרך אל הי"ם
– הרחוב מחבר את שני בתי הכנסת המרכזיים – היזדים ומוסאיוף, וכך עונה בן המקום כשנשאל
איפה היית בשבת? הייתי בי"ם)...
בקטמון התחלתי למסור שיעורי תורה, ורגלי החלו לשוטט
בין חנויות הספרים בגאולה. קונה וקונה ספרי קודש: חפץ חיים על התורה, חומש המגידים,
ספרי הרב גלינסקי, ועוד ועוד.
חברתי סיפרה לי על קורס מרצים שנפתח, ועודדה אותי
ללכת ולהירשם. הקורס המרתק, שהתקיים בביכ"נ בשכונת סנהדריה, הוסיף לי ידע רב ותרם
לי רבות. הוא הסתיים מאוחר בלילה, וכשיצאתי אל הרחוב החרדי לתדהמתי הוא נראה כמו בצהרי
יום, שוקק חיים. אמרתי לעצמי: "האקשן הוא כאן, לא בשכונת הפיג'מות שאני חיה בה".
החשק לעבור לגור בשכונה חרדית הלך וגבר. הרגשתי שהנשמה
שלי זקוקה לשינוי האוירה הזה, וכן תהיה לי אפשרות לגדול בזיכוי הרבים. דיברנו על כך,
פעמיים אפילו הלכנו לראות דירות, שהיו קטנטנות ויקרות להחריד. העניין התעכב והתעכב,
אבל ברגע שה' החליט שזה הזמן אז: "ויריצוהו מן הבור"... תוך שלושה ימים מצאנו
את עצמנו גרים בשכונת הבוכרים.
כבר בתקופה שהגעתי לגיחות הללו לשכונה, הרגשתי במוחש
איך האויר משתנה כשעוברים את קו שטראוס. בשכונה החרדית האויר כבד יותר, דחוס בקדושה.
הגענו לשכונה עם שכינה. מכל עבר מוקפים בחיי תורה: עשרות בתי כנסת, מאות תלמודי תורה
וישיבות, מכל המקומות נשמע קול התורה. כל חיי חשבתי שאני גרה בירושלים, אבל כאן הרגשתי
שירושלים האמיתית היא דווקא פה: בשקט המופלא ששורר ביום שבת, כשאין שום רכב נוסע, וכולם
מטיילים בבגדי שבת באמצע רחוב יחזקאל ההומה, החסידים עם השטריימלים, אימהות מוקפות
בזאטוטים. שבת אחת ראיתי אימא שדוחפת עגלת תאומים ובה שני קטנטנים בני כשנה וחצי, ובתה
הגדולה דוחפת עוד עגלת תאומים ובה שני תינוקות, ועוד חמישה ילדים בגילאים שונים. הסתכלתי
על האם הצעירה בהערצה. בגן השעשועים ליד ביתי משחקים מאות ילדים בשקט מופתי, מתיקות
טהורה נשקפת מפניהם, פאות מסתלסלות ויידיש שוטפת. כשאני יוצאת לתפילה בצהריים נשמעת
ברחוב שירת הבקשות של הילדים מביכ"נ היזדים. הרחובות מלאים ילדים משחקים, בנות
קופצות בחבל. אחיות לבושות באותם הבגדים החגיגיים, ואני, שאין לי אף אחות סופרת בהשתאות
חמש בנות מתוקות בגדלים שונים. אמרתי לבעלי: "הרחובות כאן אמנם צפופים וחסרי חן,
אבל הנוף של המקום הוא הפנים היפות של הילדים". הרחוב כאן הוא רק מעבר, לא רחובות
ירוקים ומושקעים כמו בדרום העיר, אבל בפנים, בתוך בתי הכנסת יש משהו שלא ניתן לקנותו
בעד שום הון שבעולם, וקוראים לו קדושה.
באחד הימים, ליד ביהכ"נ "בורוכוב",
ראיתי תהלוכת ילדים, אפריון קטן, ספר תורה קטן, מלווים על ידי מלמד עם אקורדיון, רוקדים
ושרים: "ולעשות נחת רוח, ולעשות נחת רוח", ומרוב נחת רוח כמעט שנמסתי על
מקומי, והודיתי לבוראי מעומק הלב שזימן לי לראות מחזה שכזה. "אשרי תקרב ישכון
חצריך".
צדיקי משפחת אבוחצירא מסייעים לי להצטנע
סיפרתי לכן איך הצדיק הבבא סאלי, כשהקדשתי קבלה בצניעות
לעילוי נשמתו, ענה לי במיידיות למחרת במתנת תמונתו, אך על הפלאיות של הצדיק עמדתי כבר
כמה שנים לפני כן. רכשתי אז את הספר על המשפחה שנקרא "אביר יעקב", ואהבתי
לקרוא בו, כי תמיד היתה לי הרגשה שאני קוראת בו בפעם הראשונה, תמיד הוא התחדש לי. הרגשתי
חיבור חזק לצדיקי המשפחה.
לפני כשלוש שנים עבדתי כמטפלת בשכונת בית הכרם. את
הספר לקחתי איתי והשארתי אותו בביתה של התינוקת, שיהיה לי מה לקרוא בזמן שהיא ישנה.
בערב ההילולה של הבבא סאלי רציתי לקרוא בו, והצטערתי שהוא לא איתי. למחרת נסעתי לעבודה,
ובדרך אמרתי לצדיק: אני לא רוצה לעבוד היום... אני רוצה להיות איתך. לקחת את הספר ולנסוע
לכותל. הגעתי לבית התינוקת, היא חולה, אבל ממש, עם חום גבוה. אימה לא התקשרה לבטל כי
חשבה שאולי בכל זאת המצב לא כל כך חמור, אבל הצרחות שלה הבהירו שלא כך, והיא חייבת
אימא. קיבלתי את התשלום המלא על יום עבודה, לקחתי את הספר ונסעתי לכותל, ביום נהדר
של שמש חורפית, ושם ישבתי כשעתיים וקראתי על הצדיק.
כשהכנתי את השיעור על הבבא סאלי במסגרת הסידרה על
הצדיקים, הנושא של השיעור, שלרוב לא היה פשוט למצוא אותו, כאן היה ברור לחלוטין. בסוף
חודש כסליו, כחודש לפני ההילולה, התקיימה אזכרה לרבנית שלי, כוכבה ע"ה, והבנות
שאירגנו אותה הזמינו את בתו של הצדיק, הרבנית הראל, שסיפרה שאביה אמר לה שאם היא מדברת
עם נשים, שתדבר על אחד משני הנושאים: או טהרת המשפחה או צניעות. היא תיארה את הנהגות
הצניעות במשפחה, איך אימה לא היתה גורבת את הגרביים אלא מתחת לשמיכה, איך הנשים היו
נחבאות כשגברים נמצאו באיזור.
הכנתי את השיעור על הצדיק ובו עסקתי, כמובן, בנושא
הצניעות. למחרת קיבלתי טלפון ממארגנת שיעורים בקטמון ששואלת אם אוכל בהתראה קצרה כזו
לתת שיעור בערב. הסכמתי, באמתחתי שיעור מוכן על הבבא סאלי וצניעות. למחרת, יום חמישי,
התקשרה רבנית ממדרשיה: את יכולה לתת שיעור הערב? ושוב נתתי את אותו השיעור. ביום ראשון
מסרתי אותו בשיעור הקבוע בקטמון, וביום שני, שוב בהתראה קצרה, באולפנה בקריית משה.
נדהמתי. מעולם לא קרה לי כך, קצב מהיר כזה של הזמנת שיעורים מהיום להיום. אמרתי לליבי:
הצדיק אהב את השיעור על צניעות, אז הוא סידר לי עוד כמה וכמה שיעורים...
עם סידרת השיעורים הזו על צניעות החל גם המהפך בחיי
בנוגע למצווה המרכזית והחשובה הזו. בעקבות המפגש עם הרבנית יעל זיידנר וקריאת הספר
המעורר שלה "תבורך מנשים", הבנתי, למרבה המבוכה, שלא הבנתי עד כה כמעט כלום...
גרנו בקטמון עשר שנים, ושם, יחסית לאוכלוסייה, הרגשתי שאני צנועה לגמרי עם הבגדים הרחבים
והארוכים. אבל בקיץ הייתי הופכת לפרפר צבעוני בסגול וורוד. ממש לא הבנתי את עומק המשמעות
של המצווה, שהרעיון הוא להיות כמה שפחות נחמדה לעין הגברית. פשוט לא לבלוט.
וכשהבנתי השתדלתי ליישם. וכשהיה לי קשה עם הצבעים
הצנועים; אפור, שחור, כחול כהה וחום – קניתי הרבה עציצים עם פרחים צבעוניים.
ה' שלח לי את שליחותיו הטובות כדי לחדד אותי במצוות
הצניעות. אחת הנשים שהשתתפה בשיעור שלי ליוותה אותי לביתי, ובחן ובעדינות העירה לי:
הבגד שלך אמנם בצבע שחור צנוע, אבל יש עליו פאייטים מבריקים, ולכן הוא בולט כי הוא
מהודר מדי. בפעם אחרת היא ממש זעקה: הצוואר שלך חשוף, לפחות תשימי צעיף... אישה אחרת
העירה לי על חצאית שחורה שבתחתית שלה יש רצועת תחרה שלוכדת את העין. זרקתי את החצאית.
כשראתה אותי עם ג'קט אפור צנוע על חולצת בסיס שאלה: החולצה הזאת צמודה לך לגוף? וכשעניתי
שכן אמרה בתדהמה: אבל חולצה שצמודה לגוף זו גופיה. איך את יכולה לצאת עם גופיה לרחוב?
ההערות האלו העירו אותי. הרגשתי צורך חזק להצטנע.
זמן קצר לפני פסח, באחת השבתות, פסעתי לשיעור עם צדיקה מהשכונה, אישה צעירה יפיפיה
שהולכת בצניעות מירבית, עטופה בשאל. שאלתי אותה איך הגיעה לצניעות היפה הזו, וענתה
שבחייה הקודמים שמה דגש גדול על היופי החיצוני – וכעת היא עושה תשובת המשקל. ועוד סיפרה
שכאשר נשים יהודיות התחילו ללכת עם שאל, הגיעה אחת מהן לעיר העתיקה, וניגשה אליה אישה
ערבייה ואמרה לה: אם היהודיות התחילו ללכת ככה – אז רחת עלינה (הלך עלינו...).
נחה עלי רוח טהרה ורכשתי לי שאל, והלכתי איתו כל הקיץ,
מרגישה מוגנת ורגועה באוהלי הפרטי. איה שרה? הנה היא באוהל... גם את השאל קיבלתי על
עצמי בלי נדר לעילוי נשמת הבבא סאלי, וביקשתי את סיועו בזיכוי הרבים, ובאותו יום עצמו,
כשעמדתי במטבח והכנתי ארוחת בוקר וחשבתי מי יהיה הצדיק הבא שאכין עליו שיעור ל"הילולת
הצדיקים" – פתאום התבהר לי שאכין שיעור על הבבא מאיר, ונושא השיעור יהיה
"קדושה".
הרגשתי שהצדיק אומר לי: תפני לבני להמשך סיוע... וכשנכנסתי
לסלון התנגן ברדיו השיר של משפחת אבוחצירא: "אעופה אשכונה".
עברו מספר חודשים שבהם מסרתי ללא הרף שיעורים על קדושה
וצניעות. פשוט לא יכולתי לדבר על שום נושא אחר, עד שאחת ממארגנות השיעורים בשבתות אמרה
לי: "בבקשה, רק אל תדברי על צניעות. כל אחת והצניעות שלה"...
הבנתי שזה הנושא המרכזי שאישה אמורה להתחזק בו, ולכן
כל כך קשה לשמוע ולקבל, ולכן דווקא בו יש מניעות גדולות (למשל אצלי: בחורף לא היה לי
נוח עם השאל- ובקיץ הבא כבר לא הייתה לי אותה עזות ד'קדושה. אבל עדיין כשאני רואה אישה
עם שאל אני מתמלאת הערכה כלפיה, היא נראית לי כל כך אצילית).
בחודש תמוז תיכננתי למסור שיעור על הרב אלישיב זצ"ל,
ואז הגיע טלפון מאישה שמבקשת שאכין שיעור על רבי אלעזר אבוחצירא לאזכרה שנערכת בבית
בשכונה, ותגיע אליה גם הרבנית יהודאיוף, בתו של הבבא סאלי. מלכתחילה לא רציתי להכין
שיעור עליו, כי כל כך כאב לי סיפור מותו, אבל הצדיק פשוט הזמין שיעור, וגם שלח סיוע
במציאת החומרים לו, ואז כבר נתתי את השיעור גם ב"הילולת הצדיקים" – והרגשתי
שהפכתי להיות "רבנית הבית" של משפחת אבוחצירא... השיעור על רבי אלעזר היה
בנושא שמירת העיניים.
כשהגעתי השנה לנתיבות ביום ההילולה, הדמעות פרצו מאליהן,
נשענתי על הציון וביקשתי מבבא סאלי שימשיך לסייע לי להמשיך על עצמי קדושה וטהרה, ולזכות
נשים בהבנת מצוות הצניעות ובהתחזקות בה. כשיצאנו מהציון זכינו בצלחת קוסקוס ובקולולו
מרוקאי שמח. השלכנו נרות אל המדורה הענקית, וצפינו בהשתאות בנהירת ההמונים הבאים להתברך
מנשמת הצדיק.
קבלת עול מלכות שמים
גדלתי במשפחה חילונית. ההורים שלי הם ניצולי שואה
ואבי כל כך כעס על הקב"ה שניתק את הקשרים איתו. לאחר שאבא נפטר, אימא, שטיפלה
בו במסירות במשך שלוש עשרה השנים שהיה חולה ומרותק לבית, התקשתה מאד לשאת את הבדידות,
וכששמואל, חברו הטוב של אבא, הציע לה שיזדקנו יחד, כי גם הוא התאלמן לאחרונה, ומרגיש
שלבד הוא "מעלה חלודה" – נענתה להצעה ומאז הם יחד.
שמואל גם הוא אינו שומר תורה ומצוות, אבל הוא כן שומר
על קשר ייחודי עם הקב"ה.
פעם נכחתי שם בשעת צהריים. שמוליק היה עייף ונכנס
לישון. ואז שמעתי אותו בקול אדיר מקבל עול מלכות שמים: "השם הוא האלוקים, השם
מלך, השם מלך, השם ימלוך לעולם ועד..." זה היה מרטיט, מרגש עד דמעות. בזכותו אימא
מדליקה נרות שבת. היא אומרת לי: כמה מצחיק איך שהוא מתפלל, הוא אומר "מודה אני"
בלילה...
בכל אופן, שמוליק מתפלל בדרכו, הוא התפלל על בת אחי
שתזכה בעבודה שרצתה בה מאד, ואכן קיבלה אותה. אחי, ששמע על כך, ביקש משמוליק בשבת,
כשביקר אצלם, שיתפלל גם עליו. הוא הוציא לאור ספר שירה, ורוצה שעיתונאי יכתוב על הספר.
ביום ראשון התקשר אליו עיתונאי שרוצה לכתוב כתבה. התפילה נענתה מיידית... אמרתי לשמוליק:
טוב לדעת שיש לנו צדיק נסתר במשפחה, שתפילותיו נענות...
כשהתחלתי את דרכי בזיכוי הרבים אמר לי אחי: אני מתפלל
להצלחתך במרפסת. תדעי לך שתפילת חילוני נשמעת בשמים. כל כך מופתעים שם מכך שהוא מתפלל
שאומרים: תנו לו מיד את כל מה שהוא מבקש...
לאחרונה שומעים שקורים הרבה אסונות טבע משונים ומחרידים
בעולם. הגעתי לבקר את אימא והיא אומרת לי: "שמוליק ואני דיברנו ואמרנו שהשם מעניש
את הגויים על כל מה שהם עשו לעם ישראל..." חשבתי לעצמי: יהודי, כמה שהתרחק, בסופו
של דבר נשמתו מדברת, ומראה לו את השגחת השם.
הצדיקים משתתפים בהילולה
כשהגענו לגור בשכונת הבוכרים, עלה בדעתי לייסד כאן
שיעור לנשים, ומאחר שמזה שנים חלמתי למסור שיעור בביהכ"נ "היזדים"
– והנה אני מוצאת את עצמי מתגוררת במרחק חמישים מטר ממנו, ושם אנחנו מתפללים בשבת
– ביקשתי מבעלי שיבדוק עם הגבאי את אפשרות מסירת השיעור שם, והתשובה הייתה חיובית.
בתמימותי חשבתי שאם אני מגיעה לזכות את הרבים ללא תשלום – גם המקום יינתן לי ללא תשלום.
כשדיברתי עם הגבאי הודיע לי שהדבר כרוך בתשלום. כמה? 400. טוב, ניחמתי את עצמי שזיכוי
הרבים שווה הרבה יותר, וזה תשלום שאוכל לעמוד בו – אך כשהגעתי עם התשלום הראשון הסתבר
שהייתה אי הבנה גדולה – הגבאי התכוון לתשלום הזה לפעם אחת – ואני הייתי בטוחה שמדובר
בתשלום חודשי. עם דמעות בעיניים אמרתי לגבאי שזה שיעור ללא תשלום, והייתי בטוחה שהסכום
הוא עבור חודש – והצדיק הזה אמר לי: "את יודעת מה? בסדר. לחודש". הרגשתי
במוחש את הסיוע משמים לקיום השיעור.
הנושא לשיעור החל לתסוס בי מזה מספר חודשים. רציתי
לתת שיעור על הצדיקים של עם ישראל, על כל צדיק בשבוע של הירצייט. ביקשתי מה' שייתן
לי סימן אם היוזמה נראית לו, וכך ביקשתי: "ה', אם ברצונך שאעשה שיעור על הצדיקים
הסימן יהיה שכשאפתח ספר תהילים תופיע במזמור המילה "צדיק". ופתחתי את התהילים
בפרק ס"ד, פסוק יא': "ישמח צדיק בה', ויתהללו כל ישרי לב". התרגשתי,
והרגשתי שקיבלתי אישור ברור: גם מדובר בפסוק על צדיק, וגם על הילול, צאי לדרך ל"הילולת
הצדיקים".
והשיעור יצא לדרך. בסוכות תשע"ו מצאתי את עצמי
שקועה עד צוואר בדמותו של הצדיק הראשון, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ובאורח פלא באותו יום
שהחלטתי לכתוב עליו שיעור, הגיעו אלי ארבעה סיפורים נפלאים עליו. הרגשתי שהצדיק אומר:
בבקשה, הנה החומרים שלך.
פרסמתי כמה מודעות בבתי הכנסת בשכונה, ובחרדה ציפיתי
לראות אם מישהי תגיע... הגיעו שבע-עשרה נשים, כמניין טו"ב – וב"ה השיעור
התחיל לרוץ.
זו הייתה השנה המיוחדת בחיי. בכל שבוע הייתי עם דמות
של צדיק אחר – סופגת את הקדושה מדמותו המאירה. בשיעור עצמו הדלקנו נר לעילוי נשמת הצדיק,
קראנו פרק תהילים, סיפרנו עליו ופתחנו נושא שעולה מדמותו. כולנו הרגשנו בשיעורים קדושה
חזקה.
העובדה המדהימה הייתה שמכל צדיק, בזמן הכנת השיעור,
קיבלתי דרישת שלום. ממש הרגשתי שהצדיק משתתף ומסייע בהכנת השיעור. חשבתי שאספר כמה
מההשגחות שראיתי – להתחזק ולהבין שנשמות הצדיקים חיות ופועלות.
כשהכנתי את השיעור על רבי שלומק'ה מזוויל זצ"ל,
לא הצלחתי למצוא את הספר עליו בחנויות הספרים. מאיפה אשיג חומרים? ירדתי מכיוון שכונת
בית ישראל לרחוב שמואל הנביא, ופתאום הרגשתי שסוחבים לי את הראש למעלה ושמאלה, ואני
מבחינה בשלט שמעולם לא ראיתי: "מוסדות זוויל". נכנסתי, ראיתי שם אברך, סיפרתי
שאני כותבת שיעור על הרב, ואם יש אפשרות לקבל חומרים עליו, והוא אמר: "בוודאי"
– לקח כרטיס ביקור של אחי עם כתובת המייל שלו, ושלח לשם חומרים נפלאים מהם הכנתי את
השיעור.
הספר על הרב סלמן מוצפי זצ"ל אזל מכל החנויות
בשכונת גאולה. ירדתי לצומת בר אילן לחנות הספרים שם, ושאלתי את המוכר לגבי הספר. הוא
אמר שהספר אזל גם אצלו. לא מבינה איך, צעדתי לכיוון מדף מסויים, ופשוט שלפתי משם את
הספר "עולמו של צדיק". הוא ממש קפץ לי ליד, לא חיפשתי בכלל. ניגשתי למוכר
המופתע ושילמתי.
רציתי להכין שיעור על הרב יעקב יוסף זצ"ל. לא
היו לי חומרים בכלל. ניגשתי לביהכ"נ "בורוכוב" ושאלתי את הגבאי אם יש
ספר על הרב. הוא נתן לי את הטלפון של בנו, יונתן, שאמר לי שהספר עומד לצאת לאור...
ביום הירצייט, שהיה ביום ב' – והשיעור שלי ביום ג'... רכשתי את הספר באזכרה וקראתי
בו כל הלילה – ולמחרת השיעור היה מוכן.
הכנתי שיעור על שלושה צדיקים ממשפחת אבוחצירא. על
בבא סאלי זצ"ל, בנו רבי מאיר זצ"ל, ועל "אביר יעקב". הצדיק הרביעי,
רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל, כבר הזמין שיעור. לא תכננתי להכין עליו שיעור, כי הדרך
בה מצא את מותו כל כך הכאיבה לי, אבל קיבלתי טלפון מאישה שמלמדת באחד ממוסדותיו – ומבקשת
שאדבר עליו באזכרה שתיערך בבית בשכונה – ואז מסרתי את השיעור גם ב"הילולת הצדיקים".
החיפוש אחר החומרים היה ממש עבודת בלשות – כי ספר אין. נזכרתי שמדי פעם קראתי עליו
בעלון "עקבתא ד'משיחא". בעלי הצליח ליצור קשר עם כותב העלון, שאמר שיש ספר
שהוא קובץ של העלונים, אולי ניתן למצוא אותו ב"מאה שערים". הלכתי לחנות,
והמוכר אמר לי: "יש לי כאן שני עותקים, שהובאו לפני שעה – יש לך מזל".
לעצמי חשבתי: זה לא כל כך מזל כמו סיעתא ד'צדיקיא...
כשכתבתי שיעור על הרבי מלובביץ' זצ"ל, בבוקר
הכתיבה הלכתי להתפלל בביהכ"נ "מוסאיוף" – והנה על המדף שלצד הכסאות
מונח לו כרטיס ביקור של חב"ד, ומתוכו מחייכת אלי דמותו של הרב. באותו ערב נסעתי
למסור שיעור בקטמון, ובכל פעם שהרמתי את עיני להסתכל מחלון האוטובוס – התגלתה דמותו
של הרבי, שמודבקת מאחורי שלטי תחבורה, מנופף לי בידו. הייתי אחוזת השתאות.
כשכתבתי את השיעור על רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל,
הלכתי בשכונת בית ישראל, ולפתע הורמו עיני לעבר בניין שעליו מתנוססת באותיות מתכת ענקיות
ה"סיסמא" של הרב: "אין עוד מלבדו"...
בחירת הנושא של השיעור הייתה גם היא מיוחדת. כשכתבתי
שיעור על רבי חיים זוננפלד זצ"ל – עלתה בבירור מדמותו מידת הזריזות למצוות – ועל
כך כתבתי. והנה, בסיום הכתיבה, הגיע אלי עוד סיפור, שכאשר קראתי אותו הרגשתי שהצדיק
חותם על בחירת הנושא שלי: הרב הזדרז ביום פורים אחר התפילה וקריאת המגילה להביא לרבו
המהרי"ל דיסקין זצ"ל משלוח מנות, והיה זה בעת שאחרים הלכו רק להתפלל. נהנה
מכך המהרי"ל והעיר לתלמידו "זריזין מקדימין"... נענה רבי יוסף חיים
ואמר: "הרי הרב הוא שעשה אותי זריז". שכן כאשר חלה רבי חיים זוננפלד הוסיף
לו מהרי"ל דיסקין את השם "יוסף". וכשנקרא "יוסף חיים" נהפך
ל"זריז", כי יוסף חיים בגימטריה 224 כמניין "זריז"...
הצדיק הידידותי ביותר היה הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
אחת הנשים בשיעור שאלה האם אני צריכה ספרים על הרב, וכשעניתי בחיוב הזמינה אותי לביתה
וציידה אותי בארבעה ספרים, שבהם שלל סיפורים נהדרים. רק תבחרי.
היו עוד הרבה השגחות – לא אכתוב את כולן. על רבי מאיר
בעל הנס לא תכננתי לכתוב שיעור כלל – אבל זה לא עזר לי... וכך קרה: (מתוך השיעור הכתוב)
"כש'הודיע' לי רבי מאיר שאני מכינה עליו שיעור,
באמצעות אישה שמגיעה מידי פעם לשיעור שלי בקטמון, והזמינה את כולנו להילולה שהיא עורכת
עבורו כבר שנים, וכמובן שלא יעלה על הדעת להגיע בלי שיעור – הייתי במבוכה. בדרך כלל,
על כל צדיק, אני מחפשת חומרים לא מוכרים, לחדש ולהאיר זוויות חדשות, ולא לספר שוב את
הסיפורים שכולן מכירות. אבל כאן – כל הסיפורים מוכרים. ואני אנה אני באה?
ואז הרגשתי שרבי מאיר מאיר לי: הרי גם את סיפורי התורה
אנחנו מכירות בע"פ, ובכל זאת חוזרים עליהם מדי שנה. הסיפור הוא אותו סיפור – אבל
אנחנו השתנינו, רמת ההבנה שלנו גדלה, אנחנו מגלות טעמים חדשים בכל סיפור, ובכל שנה
הוא מתחדש. וכך עלה בדעתי לספר את הסיפורים המוכרים – ולחפש בהם את המסר העכשווי עבורנו.
ואז הבריק לי הרעיון שהחוט המקשר בין כל הסיפורים הוא נושא התושייה – היכולת להיחלץ
ממצבים לא רצויים עם שכל, שזהו אחד הקניינים שנמנים במשנה: "ונהנין ממנו עצה ותושייה"
– כי אכן מכל סיפורי התושייה הללו נהנים ביותר, ומוסיפים חכמה. והרגשתי שזה המסר שאותו
הצדיק רוצה להעביר לנו: אישה יקרה, תתבונני, תתייחסי, ותמצאי את הדרך המקורית – התושייתית
לפתרון הבעיה. לסדרת הסיפורים מצטרפת העזר כנגדו, ברוריה, וביחד הם זוג מאיר וברור...".
אומר רבי נחמן מברסלב: "על ידי סיפורי מעשיות
של צדיקים ממשיכים אורו של משיח בעולם, ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם".
האדמו"ר רבי שלום מבעלז מפרש את הפסוק:
"אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע": לא כתוב אז דיברו, אלא אז
נדברו, יראי ה' הצדיקים נדברים ע"י איש אל רעהו – בשבחים שמספרים אודות מעשיהם,
ואז – : "ויקשב ה' וישמע" – את מה? את שפתותיהם המדובבות בקבר. פירוש מדהים.
הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "לספר במעשי הצדיקים
מעלה גדולה וחשובה היא. ולספר בגדולת מעשיהם של צדיקים שחיו וגרו עימנו אין לך מעלה
גדולה הימנה. האדם יראה ויבין להיכן ילוד אישה יכול להגיע, להיות כמלאך ה' צבאות, ומזה
לומדים מוסר ויראת שמים, מחוץ למה שמצווה גדולה זו עושה רושם למעלה. כי כשמספרים מעשה
או סיפור אמתי על מעשיהם של הצדיקים – משבחים את הבורא יתברך שמו ויתעלה, שנתן לו את
הכוח לעשות נפלאות. "
אמר הרב עובדיה זצ"ל בשם גדולי החסידות: פסוק
אחד בתהילים אומר: "הללו עבדי ה' הללו את שם ה' " (קי"ג א'). ופסוק
אחר אומר להיפך: "הללו את שם ה', הללו עבדי ה'". (קל"ה א'). למה? לומר
לך שהמהלל את עבדי ה' כאילו הוא מהלל את שם ה'.
אני מודה לה' שזיכה אותי לתת שיעורים על הצדיקים המתוקים
שלו. כל השיעורים מוקלטים וניתנים לשמיעה בשלוחה 35 ב"קול הלשון". מומלץ
לשמוע שיעור על צדיק ביום ההילולה – להדליק לו נר ולבקש שיפעל עבורך – עכשיו אחרי ששמעת
עליו – הוא בודאי ישמח לשמוע את בקשותייך...
דירה נדירה באדר
כל כך רציתי לגור בשכונת הבוכרים שכאשר מצאנו דירה
קטנטונת, אבל עם מרפסת ענקית, הודעתי לבעלי שאנחנו עוברים. הבניין היה בשיגעון של שיפוץ
ובנייה. בעלת הבית ביררה ואמרה שכל הסיפור יימשך רק כמה שבועות, בפועל סבלנו כשנה וחצי
מיוזמות שונות ומשונות של דיירים שמנצלים כל אפשרות להרחיב.
דחסנו את עצמנו למרחב מחיה זעיר. אפילו מקום לפרוש
את השטיח לא היה, ארון הבגדים של בעלי מצא את מקומו רק במטבח, שבו לא היה חלון, ובמקלחת
לא היה כיור. לדלת הזכוכית הגדולה למרפסת לא הייתה רשת – ומדי ערב בעלי עם מגבת היה
יוצא למסע ציד יתושים – שהיו שם בכמויות אדירות, בקיץ וגם בחורף... הכניסה לבניין הייתה
המוזנחת ביותר שראיתי מימי. עלונים ועיתונים למיניהם התגוללו בעשרות על הרצפה המלוכלכת.
דירתנו הייתה במקור דירה אחת גדולה ששופצה וחולקה לשלוש דירות קטנות, וכך עברנו אליה
במסדרון אפלולי. בשכנות הצמודה הזו שמענו כל ריב של השכנים, כל בכי של התינוק, כל טריקת
דלת – וגם הם שמעו אותנו...
היתרון האדיר של הדירה היה המיקום שלה. על הדרך בין
ביהכ"נ "היזדים" לביהכ"נ "מוסאיוף" – ממש צמוד לשוק
הבוכרים, ואני שחיתי לי בחדווה בים הקודש הזה, שומעת ומוסרת שיעורים. בעלי, שהוא איש
של בית, סבל הרבה יותר ממני, ובעיקר שהיתושים אהבו דווקא את הדם המתוק שלו, וכשצינור
הביוב המאולתר היה מתפרק, הוא היה נחנק מהסירחון – בעוד שאני די תתרנית, ולא ממש מריחה.
הייתה לנו סוכה במרפסת, בסוכות הראשון התארחו בה בלילה
עכברושים... איכס. קטן אחד כמעט נכנס לי פעם הביתה. מעלינו גרה "משפחת גוררי"
– כך קראנו להם כי כל הזמן הם גררו רהיטים. לא יאומן.
סבלנו, בעיקר בעלי כאמור, אבל לא חשבנו לעבור כי ידענו
שלא נמצא משהו יותר טוב במחיר הזה, שגם הוא היה יקר למדי עבורנו. אבל בשלושת החודשים
האחרונים התפללתי במרץ, "אנא ה', תמצא לנו בית בשכונה הקדושה הזו" – לאחר
שחברתי סיפרה שהתפללה על בית ונענתה מכיוון לגמרי לא צפוי. כך עברו כמעט שלוש שנים.
המעבר משכונת קטמון הירוקה לשכונת הבוכרים האפרורית
היה לי קשה. מטבעי אני אוהבת טבע... וכאן לא היה. כשהמחנק היה גובר הייתי בורחת לפינה
שמצאתי. גינה קטנטונת ברחוב פישל השקט, מהגינה נפתח שער ירוק אל בית אבן, מוקף בעצי
פרי ושיחי וורדים – מעין שמורת טבע. הייתי מתבוננת בבית הזה בגעגוע – כזה בדיוק הייתי
רוצה.
בסוף חודש שבט בעלי הגיע עם בשורה. הוא שמע על דירה
שמתפנה. איפה? בבית האבן שאליו נכנסים מהגינה. מה??? מיהרנו לראות אותה, ובז' באדר,
יום הילולת משה רבנו, כבר לנו בה, לאחר אריזה זריזה והצטיידות מהירה בארונות, מכונת
כביסה וספרייה שהיו חסרים לנו.
בכל תהליך ההעברה הרגשנו שנינו שה' פשוט מעביר אותנו
דירה. שהוא ראה בעוניינו וריחם עלינו – ושלח לנו ישועה מהירה. וכשה' נותן מתנה – היא
פשוט מושלמת. החדרים מרווחים, שטופי אור ואוויר, יש דוד שמש, מתחת למרפסת החמודה עץ
לימון גדול בפריחה משכרת, ובכניסה מהגן מתחילים עצי התאנה, הרימון והתות להוציא עלים.
כשתיארתי לנשים את הרגשתי בעקבות המעבר אמרתי שהרגשתי
כמו שקית ניילון שדחסו אותה בין הידיים ואז שיחררו. מה קורה לה? היא מתרווחת בהקלה.
והשיעור המרכזי עבורי מכל העניין הוא עיקרון בשלום בית: לעולם לא לעשות צעד משמעותי
כשבעלך לא מרוצה ממנו. עכשיו אני שמחה שהוא שמח – והוא שמח שאני שמחה, ושנינו שמחים
בבוראנו שאחרי העינוי היה לנו לישועה...
ובעלי אמר שכך בדיוק יהיה בגאולה. פתאום החושך יהפוך
לאור, הבערות לבהירות, תוסר ההסתרה ונצא מן המצר אל מרחבי אהבתו של ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה