בשנת תשע"ו מסרתי בביהכ"נ "היזדים" סידרת שיעורים שקראתי לה "הילולת הצדיקים". בכל שבוע הוקדש שיעור לדמותו של צדיק מעם ישראל, ומתוך דמותו הייחודית עלה נושא ללימוד.
כשהתקרב מועד הירצייט של אבי עלה בדעתי להקדיש שיעור
לדמותו היקרה לי כל כך. מסרתי את השיעור והוא הוקלט וניתן לשמיעה ב"קול הלשון"
– וכעת אני מעבירה אותו לכתב, ממש כשם שנמסר.
ערב טוב לנשים היקרות
ברוכות הבאות להילולת אבי, מרדכי הכהן בן חיה וזאב
הי"ד.
(נפטר בכ"ח באדר תשס"ב, בגיל 79).
זהו השיעור ה-26 בסידרה "הילולת הצדיקים".
26 כמניין הויה, ואכן השיעור הזה יעסוק בנושא אבהותו של הקב"ה, וכיצד יצר על פני
האדמה את מושג האב והבן – כדי שנצליח להתקרב להבנת יחסינו עמו.
זהו שיעור חיזוק באמונה – לקראת חודש ניסן ופסח –
חג האמונה. יהי רצון שנזכה לקחת את המסרים העולים ממנו לחיינו – ולחזק את יחסינו עם
אבינו שבשמים.
אם בימי חיותו של אבא הייתי אומרת לו שאני מתכוונת
לכתוב שיעור עליו ל"הילולת הצדיקים" – הוא היה פורץ בצחוק גדול ואומר:
"הבת שלי ירדה מהפסים... אפשר להגיד עלי הכל חוץ מצדיק. הרי לא שמרתי תורה ומצוות
וניתקתי כל קשר עם ה' אחרי השואה"
אז מה פתאום אני כותבת שיעור על אבא?
ה' עצמו אומר: "ועמך כולם צדיקים" – בכל
יהודי, גם אם הוא רחוק, יש ניצוץ צדיקות, יש יהלום מכוסה, יש מידות טובות, וכאלו היו
לאבא בשפע.
אבא לא היה צדיק במובן של שמירת תורה ומצוות, אבל
המידה המרכזית שלו היתה ישרות. גם על קברו כתבנו רק את המילים "איש ישר"
– ובפסוק על ה' מופיעות שתי המילים בצמוד:
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין
עול צדיק וישר הוא" [דברים פרק לב' פסוק ד'] ועוד פסוק:
"רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה" [תהילים
פרק לג' פסוק א'] – ואבא היה ישר עם חותמת. בעבודתו במשטרה שימש כראש מחלק מירמה.
אבא היה ניצול שואה, וככזה יש לו מעמד מיוחד אצל ה'.
אמרה לי אחת ממכירותי: על ניצולי שואה אפשר להגיד, גם אם נפטרו בשיבה טובה, ה' ייקום
דמם.
השיעור הזה הוא גם לעילוי נשמת כל קרובי משפחתי שניספו
בשואה, והם כן היו שומרי תורה ומצוות.
אבא מרדכי הביא לעולם את מוסרת השיעור הזה – אז יש
לו פרוטקציה...
אבא עצמו ביקש שאעשה את השיעור. איך? ביום ג', כ"ח
באדר א', מסרתי שיעור על הצדיקים וחזרתי הביתה. ישבתי עם עצמי ועלו בי מחשבות להכין
שיעור על אבא. לא ידעתי אם זה מתאים, אבל לקחתי מחברת והתחלתי לרשום זכרונות – והייתי
איתו זמן ממושך. למחרת אמרתי לעצמי: בעצם, מה היה התאריך אתמול? וגיליתי שהיה בדיוק
מוצאי הירצייט. (במודעות שלי הירציט הוא חודש אחרי – באדר ב', אבל כ"ח באדר הוא
אכן יום הירצייט). התרגשתי. ממש ראיתי בחוש שנשמתו של אבא הגיעה והזכירה את עצמה. יש
לי הרגשה שבאמצעות השיעור הזה הנשמה שלו מבקשת לעשות תיקון, ואולי באמצעותי לבקש מחילה
מבוראה. עוד טלפטיה משפחתית מדהימה היתה כשאמרתי לאחי שאני רוצה להכין שיעור, והוא
אמר: "תני לי לנחש – שיעור על אבא"...
במשך כל החודש רשמתי ורשמתי זכרונות ורעיונות, והשיעור
קרם עור וגידים. זה שיעור על אהבה. אהבת אב לבן, אהבה שאינה תלויה בדבר, ונמשכת גם
כשהבן כועס, מפנה עורף ומנתק קשר.
בואו נתחבר לדמותו של איש ישר – אבא מרדכי.
קורות חייו: אבא נולד בי"ט באב 1923 לאביו וולף
ולאמו חיה, בעיירה ברקסאס שבצ'כיה-גבול הונגריה. למחוז קראו בורוכובו, ומכאן הגיע שם
משפחתנו – ברקוביץ. המשפחה היתה אמידה, שומרת תורה ומצוות. לסבא היה מפעל לעיבוד עורות.
היו לאבא שתי אחיות צעירות ממנו. חנה, ששרדה את אושוויץ ועלתה לארץ, ומריקה, שנפטרה
במחנה, ממחלה, על ברכי אחותה.
אבא אהב לספר סיפורים. אולי ממנו ירשתי את העניין
הזה. על מה שקרה בזמן השואה הוא לא דיבר מעולם, אף לא מילה, אבל כן על החיים שלפני
ואחרי.
הוא סיפר לי על הסבא החרדי, שהתפרנס ממכירת גלנטריה,
נודד בין כפרים עם סוס ועגלה, וכשהיה מגיע אליהם לברקסאס, לא היה אוכל דבר בביתם, אלא
מביא את קומקום התה והלחם שלו, למרות שהורי אבא כן שמרו שבת וכשרות, אבל היו
"מודרניים" מדי לטעמו, ובתו, סבתי, כבר הלכה ללא כיסוי ראש. אבא זוכר את
אביו מחכה במוצ"ש לראות שלושה כוכבים, ואז מדליק את הסיגר.
עוד זיכרון מהסבא: בקיץ כל הנכדים היו נוסעים לכפר
לשהות אצל סבא וסבתא. אצל השכנים גדל עץ עם אגסים טובים ומתוקים, והם נהגו לטפס על
העץ בחשאי ולגנוב אגסים – ילדים שובבים – ורק אחרי שנים התגלה לאבא שלסבא היה הסכם
עם השכן – והוא שילם לו טבין ותקילין על כל אגס ואגס...
על אביו הוא נהג לספר את הסיפור הבא: כשהיה אבא בן
14 תפסו אותו בתיכון מעשן סיגריה, והרחיקו אותו מביה"ס באזהרה שאם ייתפס שוב ייזרק.
אבא שלו, כששמע מהעניין, לא כעס, לא צעק, רק אמר לו: "יפה, אני רואה שאתה כבר
גבר" – הוליך אותו לחדר העישון, הושיב אותו על כורסא, תקע לו סיגר בפיו, הדליק
ואמר לו: "בכבוד, תעשן". ואבא עישן שלוש סחיבות, השתעל והקיא את הנשמה –
ומאז לא נגע יותר בסיגריה כל חייו...
את דרך החינוך המיוחדת הזו הוא יישם גם איתי. הייתי
בת שמונה – נהגנו לנסוע לבריכת שורש, שם היה יושב עם החבר'ה ומשחק קלפים – ואני הצקתי
לו שילמד אותי לשחות. הוא הלך איתי לבריכה, זרק אותי למים העמוקים, חיכה לראות איך
אני צפה ומדשדשת ככלבלב רטוב ומבוהל במים – ואמר לי: זהו, את יודעת לשחות...
בילדותו המוקדמת אבא למד ב"חיידר", אבל
אח"כ הלך לבי"ס כללי. הוא סיפר לי זיכרון ילדות קדום, שאביו נסע איתו לאדמו"ר
– והוא לא אהב את הצפיפות שם ואת ההתנפלות על שיירי הצדיק...
אבא הצטיין בלימודים, בעיקר במתימטיקה. סיפר שפעם
נשיא צ'כיה הגיע לביה"ס, והוא היחיד שהיה לו אומץ לעמוד לפניו ולפתור תרגילים
במתימטיקה על הלוח.
אח"כ החלו הגבלות על היהודים, ורוב היהודים בכיתתו
סולקו מביה"ס. נשארו שני מצטיינים, הוא ועוד אחד, אבל שניהם עזבו מרצונם, לאות
הזדהות עם חבריהם. ואבא עבד, בגיל 17-16, כמנהל עבודה בחטיבת עצים ביער.
ואז פרצה המלחמה. מהמשפחה הקטנה שלו הוא איבד את אבא
ואימא ואחותו הקטנה מריקה. הוא וחנה אחותו ניצלו ועלו לארץ אחרי הקמת המדינה.
בשנות העשרים המוקדמות שלו אבא היה במחנה כפייה. מעולם
הוא לא דיבר על מה שהיה שם בפנים. אני רק יודעת שהוא יצא משם במשקל 38 ק"ג. על
יום השיחרור הוא סיפר. פתאום היה שפע של אוכל, ממחסני אוכל שנפתחו, והרבה ניצולים מצאו
את מותם באכילה לא מבוקרת שאכלו. אבא גם אכל, והתעלף, ומצא את עצמו כשהתעורר בבית חולים,
שוכב במיטה על סדינים לבנים. הוא דיבר עם רופא אמריקאי יהודי שהיה שם ואמר לו: תן לי
לאכול, והרופא אמר: לאט לאט, קודם קצת טוסט ותה.
אחרי השואה אבא איבד את האמונה. הוא כל כך כעס שלא
רצה לשמוע מה' ומיהדות. כשאחי רצה לעלות לתורה בבר-מצווה אמר לו: ה' לא נמצא בבית הכנסת,
אבל כן זכר להגיד לו שהוא כהן.
מכל המצוות הוא שמר רק את ליל הסדר – וגם אותו רק
כהזדמנות למפגש משפחתי. בין ניצולי השואה יש שהתרחקו מה', ויש להיפך, שהתקרבו. סיפרה
לי חברה שאביה היה חסיד, ונהג לעשות גימטריות עם המספר שעל ידו... סבתי חנה, אימה של
אמי, התחתנה אחרי השואה עם איש חרדי וחיה איתו בבני-ברק עד יום מותה.
המלחמה הסתיימה. אבא הצטרף לתנועת נוער ציונית, ובגיל
24 התחתן עם אימא שהיתה רק בת 16 וחצי. הם עלו ארצה ונשלחו לקיבוץ כפר גלעדי – שם אבא
היה חצרן. הם חיו שם תקופה קצרה ואז עזבו והגיעו לירושלים.
על עזיבת הקיבוץ סיפר אבא שני סיפורים. הראשון הוא
סיפור השוקולד. כשהגיעו לארץ קיבל כל עולה חמש לירות, שאותן התבקש להפקיד בקופת הקיבוץ.
אימא היתה בתקופה שלפני לידה, והתחשק לה שוקולד, מצרך שלא היה בנמצא בימי הצנע שהיו
אז, ואבא ניגש למזכירות וביקש לירה אחת מכספו כדי לרכוש לה חבילת שוקולד, וכשאמרו לו
שהכסף הפך להיות רכוש הקיבוץ ואינו כספו הפרטי – עלתה חמתו להשחית.
הסיפור השני, שהביא לעזיבתו, התרחש עם הווטרינר, היתה
בעיה עם הפרות והווטרינר המליץ לעשות חיסון יקר, וכשלא קיבלו את הצעתו איים שיעזוב.
אמרו לו: בבקשה, הדלת פתוחה, והוא אכן קם והלך באותו הרגע, ואבא הבחין שהמכנסיים שלו
קרועות... ואמר לחברים שיעצרו אותו, איך נותנים לבן אדם ללכת כך, וכשאמרו לו שככה זה
והוא הולך אמר לאימא: "בואי, גם אנחנו לא נשארים במקום כזה".
אבא ואימא עזבו את הקיבוץ עם תינוק, זאב אחי, וללא
פרוטה בכיס, והגיעו לירושלים, שם אחותו שכרה דירה בשכונת מקור-חיים, בבית עם גג רעפים
ומוקף עצים גבוהים, ליד פסי הרכבת – ובבית הזה הוא חי עד יום מותו, חמישים וחמש שנים.
זוג צעיר, עם עבר חרוך, מתחילים מכלום את חייהם בארץ
ישראל, בעיר הקודש. אימא עבדה בעבודות מזדמנות, ואבא עבד בסולל-בונה וסלל כבישים, עד
ש"במקרה" פגש מכר מהונגריה שאמר לו: מה אתה עושה כאן בכביש עם הראש שלך
– מחפשים לגייס אנשים למשטרה – לך – ואבא הלך – ועבר את המבחן בהצלחה כי ידע לקרוא
עיתון בעברית...(זה היה מבחן הקבלה), אבל כמעט לא התקבל כי חסרו לו שני סנטימטרים למטר
שבעים... מה שבכל זאת גרם לקבלתו היתה העובדה שדיבר אידיש – והיה השוטר היחיד במרחב
ירושלים שדיבר בשפה הזו, והפך להיות איש הקשר של המשטרה בהפגנות הסוערות שהיו בכל שבת.
כך שלאבא היה קשר הדוק למדי עם רבני השכונה, ואולי מכאן הזכות שלי להגיע ולחיות בשכונה
הקדושה הזו...
אני נולדתי בתש"ך, במרחק של 12 שנה מאחי הבכור,
כבר לתוך המציאות של המדינה הצעירה, ואבא שוטר. ילדות חילוניות גדלות עם סיפורי עמי
ותמי וכיפה אדומה, אבל אני גדלתי על סיפורי שוטרים וגנבים... מתוכם עולה דמותו של אדם
ישר מאד, וחכם. היתה לו דרך משלו להשיג את מה שרצה – בתחכום.
סיפורי משטרה
אבא סיפר, שאחרי מלחמת ששת הימים, נוספו שטחים רבים
לארץ, ואנשי המשטרה עבדו ללא חשבון שעות, ביום ובלילה, כדי להצליח להשתלט על המצב החדש.
אבא היה מותש מעומס העבודה, וכשהציעו לו ללכת לקורס ערבית, כי נוצר צורך גדול בחוקרים
יודעי ערבית, שמח להצעה שחשב שתקל קצת על חייו. הוא טעה בגדול, הסתבר שהלימודים בקורס
נמשכו מזריחת החמה עד צאת הנשמה – המורים התחלפו והתלמידים לא. אבא ניסה לבקש שיחרור
מהקורס, והסתבר לו שאין דבר כזה. הקורס עלה הון תועפות ואין שום אפשרות להשתחרר ממנו.
כאן אבא התחיל להפעיל את "שיטת ברקוביץ" לטיפול במצבים מסובכים: הוא פשוט
הפסיק לגמרי להקשיב בשיעורים, והיה קורא ספרי מתח מתחת לשולחן. כשנבחן כמובן שקיבל
תמיד אפס מצלצל. האחראים קראו לו לשיחה ושאלו איך יכול להיות שהוא עם הראש שלו לא מצליח
במבחנים, ואבא ענה בתמימות מעושה שהשפה הזו פשוט לא נכנסת לו בראש... אז סידרו לו מורה
פרטי שילמד איתו בשבתות, ואבא הגיע אליו ואמר לו שאין לו שום כוונה ללמוד ערבית, ומכיוון
שמשלמים לו הוא מציע שישחקו שח... וכך עשו. כשהממונים על הקורס ראו שאין לאבא תקנה
שחררו אותו משם.
אבא לא רדף אחרי דרגות. הוא הסתפק בדרגת סמל, למרות
שבפועל מילא תפקיד של קצין, ואימא שיכנעה אותו לעשות קורס קצינים רק כדי שבנו לא יתבייש
בגימנסיה בין כל הבנים של... שאבא שלו שוטר פשוט...
אבא סיפר שבתקופה מסויימת הגיע נציב חדש אנטיפת, שירד
לחייו, ורשם אותו לעבודה בכל שבת. אבא שתק, ולאחר תקופה הגיע אליו עם רשימת השבתות,
והודיע לו שהצטברו חודשיים ימי חופשה – ואותם בילה בגינת ביתנו, קורא ספרי בלשים.
אחד הסיפורים המשעשעים הוא על יומו הראשון במשטרה.
אבא קיבל רובה, שלא היו בו כדורים, וגם אם כן היו זה לא היה עוזר, כי הוא לא ידע לירות...
ויצא לסיור עם עוד שוטר, והנה לפניהם מבריח ידוע ממשפחת פשע, סוחב על גבו הברחות מבית
צפאפה. השוטר השני הכיר אותו היטב ולא רצה להתעסק איתו, ועשה עצמו מתעלם, אבל אבא אמר
לו: "אנחנו שוטרים או ארנבות?" כיוון את הרובה אל העבריין ולקח אותו למעצר.
הסיפור על אלוף הריצה היה אחד הסיפורים האהובים עליו,
וגם עלי. וכך סיפר: הגיע אליו לחקירה בחור, שהסתבך גם בפלילים וגם בעבירות צבאיות.
הבחור היה חסון מאד, אלוף צה"ל בריצה. אבא חקר אותו וחוקרי מצ"ח היו אמורים
לבוא ולהחזיר אותו לכלא הצבאי. הבחור אמר לאבא: יש עוד זמן עד שיבואו לקחת אותי, אולי
אתה מוכן לעשות לי טובה? יש לי חברה שגרה ברחוב יפו, תלווה אותי ואני אלך אליה להצטייד
בכסף וסיגריות, שיהיה לי לתקופת המעצר. אבא הסתכל עליו בחיוך ואמר לו: תראה איך שאני
נראה לעומתך. אתה תוך שנייה נעלם לי. הבחור הבטיח בהן צדק שהוא לא יברח, ואבא המתוק
הלך איתו וחזרו בשלום, בדיוק כשהגיעו ממצ"ח שני בריונים שאחזו בבחור משני צידיו
ולקחו אותו לג'יפ הצבאי. אבא בדיוק סיים את המשמרת שלו, והוא עושה את דרכו במורד הרחוב
ממגרש הרוסים, ולפניו נוסע הג'יפ הצבאי. פתאום נפתחו דלתות הג'יפ ומתוכו התגלגל לרצפה
הבחור, אזוק בשתי ידיו, התרומם ונעלם בריצה מהירה...
אבא סיפר שלאחר זמן מה הצליחו לתפוש אותו, והוא ישב
במעצר, ואז פרצה מלחמת ששת הימים והוא שאל את שוביו: "מה עדיף לכם, שאני אשב פה
או שאצא להילחם?", והוא שוחרר כדי להשתתף במלחמה. ולאחר סיום המלחמה נערך מצעד
ניצחון. אבא מספר שעמד שם ברחוב יפו וצפה במצעד, והנה את מי הוא רואה צועד בגאון עם
רובה על שכמו? את מיודענו שחזר בשלום מהקרב.
עוד סיפור של אנושיות נוגעת ללב של אבא: המשטרה חיפשה
אחרי אישה שנחשדה בהרעלת בעלה... והנה אבא עולה במעלה רחוב בן יהודה ורואה אותה לפניו.
הוא ניגש אליה ומודיע לה שהיא עצורה, שם לה אזיקים על הידים ואומר לה שהולכים למגרש
הרוסים. האישה, שהיתה דמות ידועה בעיר, מתחננת לפניו שיסכים שהיא תשים את הג'קט שלה
על האזיקים, כדי שלא יראו אותה במצב המשפיל הזה ברחובה של עיר, ואבא מסכים! בזמן ההוא
בדיוק הותקן טלפון בביתנו, ואימא מקבלת טלפון מ"נשמה טובה" שמדווחת לה:
"ראו את בעלך הולך יד ביד עם אישה יפיפיה ברחוב יפו"...
אבא חקר אדם עיוור שנחשד בעבירות מרמה. החקירה הסתיימה
והעיוור ביקש מאבא שעד שיבואו לקחת אותו למעצר, אם הוא יכול לשבת במסדרון הפתוח, להתחמם
קצת בשמש. אבא ריחם עליו והסכים, והנה כשהוא יוצא מחדרו לאחר מספר דקות הוא מגלה שהעיוור
נעלם מהשטח... אבא חשב רגע, ואז לקח ניידת ונסע לטרמפיאדה שליד התחנה המרכזית, ושם
הוא רואה את המבוקש מרים יד לעצור טרמפ. אבא עצר לו ולקח אותו ישר למעצר...
אבא סיפר שיום אחד הוא לקח אסיר להארכת מעצר אצל השופט
קוקיא. זהו תהליך שגרתי והשופט תמיד חותם ללא שהיות. הפעם הוא קיבל את שניהם במאור
פנים, כיבד אותם בבורקס, וכשאבא ביקש הארכת מעצר השופט אמר בחיוך לאסיר: "אתה
יכול ללכת, אתה משוחרר". האסיר לא האמין למשמע אזניו, אבל מיהר לנצל את ההזדמנות,
אמר שלום ונעלם. ואז אבא מסתכל על השופט בתמיהה, מה קרה כאן, והשופט אומר לו בחיוך:
"יש לי היום יום הולדת".
כשהגיעו אבא ואימא לגור במקור חיים, לא היה להם כמעט
כלום. שתי צלחות וקצת סכו"ם ישן. במשכורת הראשונה שאבא קיבל מהמשטרה קנו סרוויס.
פעם אימא הייתה מאד עייפה וביקשה מאבא שישטוף כלים, והוא, כך סיפר לי בסוד, שבר את
כולו בשיטתיות, צלחת אחרי צלחת, עד שאימא שמעה את קולות הנפץ ונכנסה למטבח, ואז הוא
שמע את הצעקה המיוחלת: "תצא מהמטבח שלי, ואני לא רוצה לראות אותך כאן יותר"...
כשאימא היתה חולה בבית חולים, אכלנו בבית עד שנגמרו הצלחות, ואז הלכנו לאכול במסעדה...
אבא לא הסכים לקבל פיצויים מגרמניה. הוא אמר שהוא
לא מוכן לתת להם את ההרגשה שיכולים לכפר על מה שעשו. תמיד הערכתי את זה. הוא לא אהב
להישאר חייב. כשהגיעו לירושלים ללא פרוטה לקח הלוואה של חמש לירות מדודו, והחזיר אותה
מייד במשכורת הראשונה, כשזו בעצם היתה כל משכורתו.
הוא לא אהב להיעזר, אבל עזר לכל מי שפנה אליו: לשכן
להגיש בקשת פיצויים, לחברים שביקשו שיבטל להם דוחות חנייה. הוא לא אמר להם: "מה,
המשטרה זה עסק של אבא שלי?" אלא שילם בעצמו והחזיר להם דוח משולם.
התחביב שלו היה לשחק קלפים עם החבר'ה ההונגרים. הם
היו שוקעים במשחק סוער ושוכחים מכל העולם. כשהיה מנצח פתאום היתה יוצאת לו שירה מהפה,
גירסא ד'ינקותא – "ויאמר משה לבני ישראל לאמור"...
כך התנהלו חייו של אבא, בין המשטרה לקלפים, ובגיל
65 הוא יצא לפנסיה, הישר אל תוך צרות בריאותיות. התקפי לב, סוכר, ארועים מוחיים. וכך
היה חולה במשך 13 שנים. ואז, מדי פעם כשכאב, היה נאנח: "יויי אישטנם", שזה
בעברית: אוי אלוקים... אבל הוא מיעט להתלונן ואמר לי: "אנשים לא אוהבים בכיינים".
מדי פעם היה אומר לי: "עדיף להיות צעיר ובריא מאשר זקן וחולה"... הוא שנא
להיות תלוי באנשים, ליפול למעמסה על אימא, אבל אמר לאחי שהוא נשאר בחיים רק בגללה,
כי היא כל כך חסרת אונים בענייני העולם הזה, סידורים, בנקים וחשבונות.
כשאבא היה בן 74 הופעתי לו עם חתן ספרדי-דתי, ממש
לא הכיוון שלו, אבל הוא שתק – העיקר שהיא סוף סוף מתחתנת. וכשהגעתי בפעם הראשונה הביתה
עם כיסוי ראש, הם התבוננו בי בתדהמה, ואז אימא הפתיעה, רצה לחדר הביאה מטפחת, להראות
לי איך סבתא היתה קושרת את המטפחת שלה... וכך ישבנו שתינו לפניו מכוסות ראש, ואז אמר
לי: "לך אני לא יכול להגיד כלום", פנה לאימא ואמר: "תורידי מהר את הסמרטוט
הזה מהראש..."
אבא הגיע לבית החולים בפעם האחרונה. אני הייתי לצידו
כשהבחנתי שנשימותיו כבדות והוא לא מתעורר, קראתי לרופאים שקבעו אחרי מספר דקות את מותו.
ישבתי מחוץ לחדר ובכיתי ובכיתי.
דרישות שלום מעולם האמת
לאחר פטירתו של אבא קיבלנו ממנו מספר דרישות שלום.
לאחר השבעה הייתי בביתו של אחי ודיברנו על הכיתוב
שעל המציבה. תמונה של אבא, שעמדה על השידה שעונה אחורה, נפלה קדימה, ואין אפשרות שתיפול
כך אלא אם כן נדחפה. שנינו היינו המומים, מרגישים שאבא נוכח ומודיע לנו שהוא כאן.
חלמתי עם אבא חלום אמת. בתקופה שאחרי קריסת המסעדה
של בעלי ושלי הייתי מוטרדת מאד מכל הנושים והבנקים שרדפו אחרינו. והנה אני חולמת שאני
רצה במסדרון ואנשים מאיימים רודפים אחרי. אני פותחת דלת ורואה חדר וגברים יושבים ליד
שולחן, ובראשם אבא, שנראה במיטבו, חזק ועוצמתי. הוא מורה לי להתחבא מאחורי הדלת, וכשהרודפים
נכנסים הם לא רואים אותי במחבואי ויוצאים. התעוררתי נפעמת בהרגשה שאבא מוסר לי:
"אל תדאגי, אני שומר עלייך".
בירצייט העשירי של אבא הדלקתי נר וביקשתי שימסור לי
דרישת שלום. בזמן ההוא טיפלתי בתינוקת, ושלא כהרגלי נסעתי איתה באוטובוס לכיוון הגן
הבוטני, שם קבענו להיפגש עם חברה. והנה עולה אדם מבוגר, מסתכל בי ואומר: "סליחה,
את הבת של ברקוביץ?", פתאום זיהיתי שזהו ליוש, חברו הטוב. אמרתי לו: "אתה
יודע, היום הירצייט של אבא וביקשתי ממנו שימסור ד"ש, ואתה הד"ש", ודמעתי
כל הדרך לגן.
כל זיכוי הרבים שלי ממומן מכסף שאבא השאיר. יש לי
הרגשה שהוא מעורב בדרך הפלאית שבה התגלגל הדבר שאיני צריכה לעבוד יותר כמטפלת, ואני
פנוייה להכין שיעורי תורה ולמסור אותם. ידוע שהזכויות היחידות העומדות לאדם אחרי מותו
הן זכויות של תורה וגמילות חסדים, ויש לי הרגשה שכך אבא סידר זכויות לאימא ולאחי, וגם
לעצמו כמובן – כי כל שיעורי הם לעילוי נשמתו.
בימי חיותו אבא לא היה מאושר כל כך מהחתן שהבאתי לו,
אבל לאחר מותו החתן המרוקאי הוא שמזכה את נשמתו בקדישים ובאשכבות. בשבת הירצייט הוא
קנה את המפטיר של פרשת "פרה", ובה נאמר: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי
אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם על אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם
ומכל גילוליכם אטהר אתכם".
הזוהר הקדוש אומר לנו, שכל מה שברא הקב"ה בעולמו
הוא כדי שנלמד ממנו חכמה עילאה.
יחסי אב-בן הם משל ליחסו של הקב"ה אלינו. כשיש
לאדם אב – הוא יכול להבין מה יחסו של הקב"ה כלפיו. אביו אוהבו ללא תנאי – וכך
גם ה'. אביו דואג לכל צרכיו – וכך גם ה'. אביו רוצה בטובתו ומייסרו כדי לחנכו – וכך
גם ה'.
וכשיש לאדם בן – אז הוא יכול להרגיש מהי אהבתו של
ה' – כי אין דבר שיותר יקר לו בעולם מבנו.
חכמינו משתמשים הרבה במשל האב והבן כדי להסביר את
יחסינו עם בוראנו. כמה דוגמאות:
שמעתי מהרב סופר שליט"א את המשל הבא, שאני משתמשת
בו בשיעורים על צניעות. אבא הלך עם בנו ברחוב, והקטן פתאום התחיל לבכות שהוא רוצה שוקולד.
"למה אתה בוכה, בוא ואקנה לך" – והילד מקבל חפיסת שוקולד שלמה, וכשאביו מבקש
ממנו קוביה הוא מושך בכתפיו ומסרב: "זה השוקולד שלי". וכך אנחנו, ה' נתן
לנו הכל, וכשהוא מבקש משהו קטן כל כך, הרי ממילא הכל שלו, אנחנו מתעקשים שלא לתת
"משלנו".
כשמדובר בתורה על מלחמת עמלק, שקרתה כשעם ישראל חנו
ברפידים, ומפרשים כשרפו ידיהם מן התורה, ושאלו: "היש ה' בקרבנו אם אין",
מביאים חכמים את המשל הידוע על בן שרוכב על כתפי אביו, וכשעוברים לידם אנשים הוא שואל:
"ראיתם את אבא שלי? איפה הוא?", ואז האב בכעסו על השוטה הזה משליך אותו מכתפיו,
ובא הכלב ונושך אותו...
משל מהבעש"ט שמסביר את עניין הסתר הפנים. על
הפסוק בדברים ל"א: "והסתרתי פני מהם והיה לאכול".
משל למלך שבנו סרח עליו ורצה ליסרו, וציוה לאחד מעבדיו
להכותו, והוא עמד מן הצד וראה כיצד מענישים את בנו. העבד, למרות שקיבל פקודה, מכל מקום
כשהמלך עומד שם, נמנע מלהכות את הבן מכה אכזרית, מפני שמתבייש לייסר את בנו בפניו.
מה עושה המלך? כשהוא רוצה שבנו יתייסר כדבעי, הוא מסתיר את עצמו כדי שלא יראה את בנו,
ואז העבד מכה ומיייסר את בן המלך עד שמצטעק מרה וחוזר בתשובה.
וזהו שאמרה התורה שיבוא יום, ח"ו, "והסתרתי
פני מהם והיה לאכול" – משום שרצונו של הקב"ה שנקבל ייסורים כדי שנחזור בתשובה,
ומשום כך הוא מסתיר פניו כביכול. כי בשעה שפני המקום עלינו אין בעלי הדין יכולים לייסר
אותנו, אולם לאחר שבא הסתר פנים, מייד מייסרים אותנו ומכים מכה נמרצת, עד שאנחנו צועקים
מרה לאבינו שבשמים וחוזרים בתשובה.
עוד משל ידוע, לבן שהלך עם אביו ביער, ואביו הזהירו
שלא יעזוב את ידו, והבן שראה איילה וקיפוד ועצי פרי שמט את יד אביו ורץ. הערב ירד,
קולות של זאבים החלו להישמע, והילד חרד עד מאד, ופתאום חטף סטירה, הסתובב וראה את אביו
וזינק עליו בהרגשת הקלה גדולה. משל לדעת שהייסורים העוברים עלינו הם מה' – ולטובתינו,
כי התרחקנו והלכנו לאיבוד.
משהו אישי לסיום. עוד משותף בין ה' לבין אבי – שלשניהם
אני קוראת אבאל'ה.
אחי סיפר לי לפני כמה ימים חלום מדהים: הוא חלם שרואה
את אבא בחניון תת קרקעי, מניח ידיו על עיניו וקורא בזיע וברטט: "שמע ישראל, ה'
אלוקינו ה' אחד", במבטא של לשון הקודש, גירסא דינקותא. התרגשתי עד דמעות, באמת?
אבא קורא קריאת שמע? ואחי אמר בחיוך: "בחיי חיותו הוא לא הסכים להכיר בה' אחרי
מה שעבר בשואה, כנראה שאחרי שעלה למעלה הדברים נראים אחרת".
בתורה, בספר דברים, בפרק י"ד בפסוק א' נאמר בפירוש:
"בנים אתם לה' אלוקיכם". בתפילה מזכירים כל הזמן: "אבינו מלכנו"
"אב הרחמן". ה' קורא לבני ישראל "בני בכרי ישראל" [שמות פרק ד'
פסוק כב'] ועוד פסוק:
"כי את אשר יאהב יהוה יוכיח וכאב את בן ירצה"
[משלי פרק ג' פסוק יב']
יהי רצון שנזכה להבין באמצעות משל האב את הנמשל –
את אהבתו האין סופית של אבינו שבשמים כלפינו, שנזכה להרגיש אותה, לחיות מתוכה, ולהשיב
אהבה. שנזכה לעשות לאבא נחת רוח גדולה – ולהחיש הגאולה, אמן.
שלושה פירושים מעלפים למעולפת ספירים...
"מעיו עשת שן מעולפת ספירים" – מהו? אלא
זהו המקום המיוחד במשכן, לפנים מן הפרוכת, קודש הקודשים, שהוא מקום פנימי ונעלם כמו
המעיים שבתוך הגוף. ודימה אותו לעשת שן שהוא לבן וצח מאד, וגם הוא חזק ואמיץ כאשר נודע
טבע שן הפיל. ואמר "מעולפת ספירים" על שני הכרובים הנמצאים שם, שהם זכים
ומאירים ובהירים, וגם תקיפים וחזקים כספיר, כן היה זכותם רב מאד, והיו מחזקים ומקיימים
טובתם של ישראל. (רבי אלישע גאליקו)
"מעולפת ספירים" – ומהו? ואמרו מעולפת מלשון
עילפון, חלישות ותשישות. וספירים הם קשים וחזקים ביותר. וזו היא סגולת התורה שהיא מעלפת
כוחם של בני אדם, ואפילו גבורה שהיא קשה כספיר הזה גם מותשת מעסק התורה, וזהו שבחה,
שהיא כה עמוקה ורחבה עד שהיא מייגעת כל גיבור בעוסקו בה. (שיר השירים רבה ה' – י"ד).
מעולפת מלשון כיסוי, כמו: "ותתכס בצעיף ותתעלף"
(בראשית ל"ח, י"ד). כך התורה מכוסה בחוכמות רבות, ואין סוף לשבח חוכמת התורה.
ונמשלו טעמי התורה כספירים, שכן נכבדים הם מאד בעיני הצדיקים, שנאמר: "יקרה היא
מפנינים" (משלי ג, ט"ו), ונאמר: "לא תסולה בכתם אופיר, בשוהם יקר וספיר"
(איוב כ"ח, ט"ז).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה