נפשי
יצאה בדברו – זמנים
ראש
השנה
בראש
השנה אנחנו ניצבים. מקבלים צו – קריאה ומתייצבים בפני בוראנו. למעשה אבא'לה מזמין אותנו
שלוש פעמים ביום אליו, וגם בשבתות, אבל לא תמיד אנחנו מגיעים... עכשיו כן. לובשים לבן
כמו מלאכים נקיים מחטא, אבל לא לבוא בבגדי משי ורקמה, שלא תזוח דעתנו עלינו ונפחית
מאימת היום. באים לשמוע קול שופר, שעון מעורר להקיצנו מן התרדמה, לקרוא לנו לשפר מעשינו
ולחזור בתשובה ולזכור את בוראנו.
ביקשנו
סליחה מהקב"ה, נבקש סליחה גם זה מזה. עדיף שנהיה מאלו שמבקשים מהם סליחה, ולא
מאלו שמבקשים סליחה... איך אפשר לסלוח? על המרורים שעשתה לי פלונית – לעולם לא אוכל
לסלוח... רק אם נדע שכל מאורעותינו הם מבורא עולם, והקב"ה מעביר אותנו כור – היתוך
באמצעות הבעל, הילדים, הבריאות והפרנסה וכו' – כדי לנסות אותנו, ואם אנחנו עומדות בניסיון,
אנחנו גדלות, רק אז נוכל לסלוח באמת. אם את עם ה', תראי שאף אחד לא אשם. הכל מאיתו,
לטובתי, לחנך אותי. ואז אולי אוכל לסלוח, ולשלוח את אהבתי לאדון – הסליחות.
הסליחות
מסודרות ע"פ הא' – ב'. גם את האיחולים לעצמנו לשנה החדשה חשבתי לסדר כך. תענו
אמן על כל ברכה?
שנזכה
כולנו לשנת אורה, ברכה, גאולה, דעת, הוד, וויתור, זכויות, חמלה וחסד, טובה, יראת ה',
כלכלה ברווח, ללמוד וללמד, מתיקות ומתינות, נעימות, סליחה, עין – טובה, פה – נכון,
צדיקות, קלילות, רננה, שירה ותהילה. מא' – ת', לא פחות, אבל אפשר יותר...
הסתיימו
הימים הקדושים, הנפלאים, של ראש השנה. יהי רצון שיתקבלו תפילותינו, וקול השופר יבקע
את כל המסכים ויגיע עד כסא הכבוד. שהקב"ה יחיש גאולתנו: "אז יתקע בשופר גדול".
כאשר
כבר חשבתי ששמעתי הכל על שופר (כולל ייכנס לי באוזן אחת ויצא בשניה...) הפתיע אותי
בעלי בשולחן החג: "את יודעת למה תוקעים בשופר בראש השנה?" התממתי:
"לא... למה?" "כי הקטיגור מתייצב לפני השופט והמסמכים בידיו, מתכונן
להרצות את דבריו, ואז תוקעים בשופר וכל הניירות עפים לו... מתחת לכיסאות, לשולחנות,
הוא דורך עליהם ורודף אחריהם ומנסה לסדר. ברגע שהצליח – שוב תקיעת שופר, ושוב הכל עף,
והשופט מאבד את סבלנותו. וכשזה קורה בפעם השלישית הוא אומר לו "תצא בחוץ יא עויין...
יש לך שנה לסדר את הבלגן...". צחקתי. הוא שמע את זה פעם באיזו דרשה. אין. אין
על היהודים. הנותן לשכוי בינה נתן גם לנו הרבה שכל – רק שנדע לחשוב בכיוון הנכון!
יום
כיפור
את
תפילת יום הכיפורים מתחילים הספרדים בפיוט הדבקות שלפני כל נדרי:
לך אלי
תשוקתי – בך חשקי ואהבתי
לך לבי
וכליותי – לך רוחי ונשמתי
לך אני
בעודי חי – ואף כי אחרי מותי
לך אודה
ואתוודה עלי חטאתי ורשעתי
לך אני
בעודי חי – ואף כי אחרי מותי
לך חסד
לך חמלה – חמול על כל תלאותי.
יהי
רצון שהקב"ה יכפר לנו על כל ריחוקנו, ויקרבנו. נקיים ורחוצים ניכנס לארמון המלך,
זו סוכתנו, והוא ימשיך ויסוכך עלינו מכל הצרים הקמים עלינו – אמן.
בסיומו
של יום כיפור, אחרי שעות ארוכות של תפילה (ולמדתי השנה שהמילה כיפור משמעותה כיסוי
– כמו הכפורת על ארון הקודש) הרגשתי באמת כמו כיסוי שעבר מכונת כביסה. נקייה, אבל מסוחררת
וסחוטה...26 פעם י"ג מידות רחמים, אינספור סליחות, ווידויים, עבודת הכהן הגדול
"אשרי עין ראתה כל אלה" ובסוף בסוף "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב
יינך – כי רצה האלוהים את מעשיך". איזו מתנה גדולה נתן לנו הקב"ה – ושיעור
בלפתוח דף חדש. כמה אנחנו זקוקות לזה לפעמים, לפתוח דף חדש ביחסים עכורים. פשוט (וזה
לא כל כך פשוט) להתחיל מהתחלה.
רגע
אחרי יום כיפור, כשאנו כה דבקות בקב"ה, ורגע לפני שנכנסים לסוכה, אומר לנו הקב"ה:
האזינו השמים. אומר הר' מקוצק – האזינו בהאזנה שמימית... שירה נפלאה שבאה לומר: אל
תגידו שלא הזהרתי אתכם... איפה נמצא עוד עם כזה שבוראו שר לו תוכחות, והוא שר לבוראו
סליחות? ממש מחזמר...
סיפרה
מרים בשיעור הנשים שבערב יום הכיפורים, פרץ ריב בין שתי בנותיה המתבגרות, היא ידעה
שתוכחת לא תעזור, ולכן ניגשה לאחת הבנות ואמרה לה: "את יודעת, יש לך מתנה"
– "כן, איפה?" שאלה בהתעניינות, ואימה הצביעה לשמים: "מכינים לך מתנה
גדולה בשמים אם תעמדי בניסיון הזה" – והריב הפסיק.
סוכות
סוכות
בא ללמדנו שלא צריך הרבה בשביל לשמוח, לא ארמונות פאר לא ג'קוזי ולא סוויטות. טוב סוכה
פשוטה ושלווה בה מבתי מידות ומידות רעות בם. סוכות הוא החג היחיד שנאמר בו ושמחת בחגך,
כי אנחנו חוסים בצל השכינה וכל החוסה בצילה אין לו מורא כלל אלא שמחה. משל לאדם המסתתר
בביתו מפחד ליסטים. כיוון שבא המלך ופמלייתו וקורא אליו לבוא, מיד פותח את ביתו ויוצא
בשמחה, שכל מקום שהמלך שם – אין הליסטים מצויים שם.
בשבוע
שעבר זימן לי השם ביקור בשכונת שערי חסד עם התינוק יוסף – יאיר בעגלה. יש שם ביכנ"ס
עתיק עם חלונות שפונים לרחבה מרוצפת אבן עם בורות מים של פעם. כשהגעתי לשם המתפללים
בדיוק התחילו בחזרת הש"ץ, התינוק נרדם לו לקול התפילה, ואני מבחוץ זכיתי בשלל:
קדושה, אבינו מלכנו, ספר תורה וקדיש עם לעילא ולעילא. הכל היה באשכנזית ואני שהמרתי
עדתי וכל מנהגי כמנהג הספרדים מנסה להתחבר ולהבין מה הם אומרים... בסוף התפילה עמד
רב עם זקן שחור עבות ומגבעת, מדבר בהתלהבות בקולי קולות, בתערובת שפות שמעולם לא שמעתי
של אנגלית, יידיש ועברית. הוא סיפר על הרב שלו שתמיד היה שמח, והיה אומר שלהיות יהודי
זה להיות שמח כל הזמן, כי יש לך את השם. אומרים חכמינו, אין שמחה כהתרת הספקות. לאחר
שהברקנו וצחצחנו את האמונה שלנו בה', וכל הספקות פסקו, עכשיו אפשר באמת לשמוח, עם הלולב:
לו – לב. לתת ליבנו לאבינו שבשמיים שאוהב אותנו מכל הלב.
בסוכה
ניתן להרגיש את מתיקותה של השנה החדשה. ריח הסכך, הקישוטים, תמונות הצדיקים. וורט ששמעתי:
היהודים אינם אוכלים שום דבר מחיה טמאה – חוץ מדבש – כי יש פה שיעור עבורנו: ללמוד
להפוך את העוקץ – המרירות, הסבל והקושי – לדבש של הבנה שהכלמבוראינו לטובתנו כדי שנלמד
ונגדל.
אני
זוכרת כאשר ראיתי בפעם הראשונה את נענועי ארבעת המינים בבית הכנסת בשעת אמירת ההלל,
ב"הודו לה' כי טוב" ו"אנא ה' הושיעה נא", ואת ההקפות סביב התיבה
– לא האמנתי למראה עיני. בית הכנסת הפך ליער, ועצי היער מרקדים בו... מה קורה? ואז
למדתי שמנענעים לשש קצוות העולם – למי שארבעת הרוחות שלו ושמיים וארץ, כנגד המקטרגים,
לעצור רוחות רעות (גם שבלב האדם) ולבקש מבורא עולם: כשם שאי אפשר לארבעת המינים האלו
בלי מים – כך אי אפשר לעולם בלי מים, ומבקשים שיבואו רק לברכה.
הסוכה
מאחדת, ארבעת המינים מאחדים, וכשהם רומזים לגופו של אדם – הם מייחדים אותו לאביו שבשמים:
הלולב דומה לעמוד השדרה, ההדס דומה לעין, הערבה לפה, והאתרוג – ללב.
ואם
נשמור את ארבעת אלו, נזכה שהקב"ה ישמור עלינו כעל בבת עינו. כמו אתרוג יקר בקופסא.
וינענע אותנו כמו תינוק בעריסה... ונחסה בצילו וננשא על כנפיו ויקויים בנו "אז
ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" אמן.
בערב
סוכות סיכך הקב"ה את השמים בעננים, ובעודנו תחת רושם פרשת "האזינו השמים"
בסיום הסעודה בסוכות, בערבו של אברהם אבינו, איש – החסד, הזמין אותנו ה' להופעה שמימית
אדירה של ברקים ורעמים. ברכתי בהתרגשות על הברק "עושה מעשה בראשית" ועל הרעם
"שכוחו וגבורתו מלא עולם", ונזכרתי שחכמינו אומרים שברקים ורעמים "מפשטים
עקמימות שבלב" – מיישרים את הלב. והלולב – כולו זקוף – גם הוא מרמז על ישרות הלב
אליו: לו – לב, בזמנים קדומים היה המנצח במלחמה יוצא מעם המלך וכידונו מורם, וכך גם
אנחנו יוצאים עם הלולב מורם – סמל לכך שזכינו בדין.
גם
הגשם שירד לא היה כ"שופך קיתון בפני עבדו", אלא ברכות ובעדינות – מים שהם
חסד כשכולם כבר סיימו לאכול. אין מה לומר – כניסה דרמטית ביותר לחג והפסוק אומר:
"ברוק ברק ותפיצם – שלח חיצך ותהומם", ישלח הקב"ה ברק אחד על אויבינו,
וישים שלום עלינו – אמן.
שמחת
תורה
ביום
שמחת תורה הלכתי להקפות בבית הכנסת ברחוב מקור חיים, הרחוב בו נולדתי וגדלתי.
רק
כשחזרתי ליהדות הבנתי שהשם הזה הוא מתוך הפסוק: "כי עמך מקור חיים, באורך נראה
אור", ומקור החיים זוהי התורה והאורה. ובמקרה או לא לאימא שלי שתחיה קוראים אורה.
כשעלתה לארץ מהונגריה רצתה לקרוא לעצמה לילה, כי הייתה שחרחורת, וכשהגיעה לכאן אמרו
לה שזה שם ערבי – אז אמרה, "טוב, שיהיה להיפך – אורה". כל כך היא מתאימה
לפרשת בראשית … "ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה"…
אומרים
רז"ל שהקב"ה גנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא – ואכן הם רואים מקצה העולם
ועד סופו. מספרים על הגאון מווילנה שמהאות בי"ת של "בראשית" שירטט את
מפת אמריקה!
אני
מרגישה איזה תיקון בהליכה שלי לשם, לבית הכנסת הישן, שבילדותי היה נראה לי כמקום הכי
משעמם, ועכשיו נפשי קשורה בחיי בית הכנסת: איך אפשר בלי התפילות, ספר התורה, השירה,
השלווה והנחמה שיש בבית כנסת? כשהגעתי לשכונה וראיתי בכמה בתי כנסת אני מוקפת הרגשתי
כ"כ עשירה…
היו
הקפות שמחות. שבעת הרועים שליוו אותנו כאושפיזין מרקדים איתנו עכשיו, ובזכותם אנחנו
מבקשים שנה של קירבת ה'. בסיומן יצאו המתפללים עם הספרים לרחוב, שישה ספרי תורה יפיפיים,
והשמחה אחזה בכל הנמצאים. הערב ירד, אבל בנשמות היה הרבה אור – אור שמח.
מי
ייתן שילווה אותנו גם במקומות הפחות מוארים שתזמן השנה הזו.
סיימנו
את התורה ב"וזאת הברכה" – ומתחילים מבראשית. התורה מתחילה בב' – של ברכה
(ולא בא' – של ארור, והחזיר הקב"ה לא' את כבודה כשהתחיל את עשרת הדברות באנכי).
גם
מכאן יש לנו ללמוד, לברך כשנפגשים וכשנפרדים. זה לא עולה כסף, וכל כך מחמם את הלב.
שה' יברך אותך, שתהיו בריאים, שלא יחסר לכם כלום, שתזכו לראות פני משיח… מי שתרגיל
את עצמה בברכות – תתברך.
כשהגעתי
אל הדת ולמדתי את עניין הברכות, תורה שלמה, ברכה לפני, ברכה אחרי, סדר קדימה בברכות
(מג"ע א"ש – מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל) אלפי הלכות הקשורות בהן – התפעמתי.
כשאת
מגיעה לבית של חברה, והיא מגישה לך ארוחת מלכים, הרי את מודה מקרב – לב, וגם כאן, ההכרה
בכך שהכלמאיתו יתברך מביאה את הצורך להודות.
בהמשך,
כשהבנתי שאסור לאישה נשואה לברך בלי כיסוי ראש – הן גם גרמו לי לכסות את ראשי…
כשאת
מבינה ש"בראשית ברא אלוהים" – לא מפץ ולא נעליים, פשוט לחשוב בהיגיון: הרי
כל יצירה מעידה על יוצרה: השולחן על הנגר, הבגד על החייט והעולם על בוראו, פשוט מאוד.
האם
יעלה על הדעת שמחשב נברא מעצמו? והנה אנחנו, עם מערכות משוכללות מדהימות בתוכנו – איזו
מן שטות זו להגיד שלא נבראנו?
בברכת
המזון אומרים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הזן אותנו ואת העולם כולו בטובו
בחן". הרי יכול היה להגיש את מאכלינו בקוביות אפורות, אבל לא. כמה חן יש בדובדבן,
באפרסק, בענבים, יש אין סוף טעמים, צורות וצבעים, לא להודות על כך?
יש
לי חברה שבעלה חזר בתשובה מתפוז … הוא הלך בפרדס והרהר בפלאיות התפוז: כשהוא מוכן הוא
הופך מירוק לכתום ומכריז: אני בשל. צבעו כשמש מאירה בחורף, פלחיו מסודרים להגשה, ובתוך
כל פלח בקבוקוני – מיץ זעירים, והוא מספק ויטמין C, שחסר
בחורף.
ההתבוננות
הזו הביאה אותו להכרה שיש בורא לעולם, והוא נכנס ללמוד ב"אור – החיים", והתחתן
עם חברתי.
התבוננות
זה הסתכלות עם בינה, לא לבהות – להתבונן ולהבין.
תחילת
שנה
בראשית
– נח. קודם כל להרגיש בנוח עם קיומנו בעולמו היפה של הקב"ה.
בראשית
– אותיות אשרי בת. אשרינו שאנחנו זוכות להיות בנות מלך.
הלכתי
השבוע לבקר את חברתי בשכונת הבוכרים. היא ילדה בשעה טובה בת לפני חודש, ביום בריאת
העולם – כ"ה באלול – תאריך נחמד לבריאת בת. היא קראה לילדה נעמה, והנה בפרשת בראשית
מוזכרת נעמה, אחות תובל – קין, כי היא שרדה מדור המבול כיוון שהתחתנה עם נח. והתמזגו
בשמותיהם התכונות שהיינו רוצות לראות בכל אדם סביבנו, ורצוי שנהיה גם אנחנו כאלה: נעימות
ונוחות לבריות.
התרגשתי
עד דמעות לראות את הפלא הקטנטן הזה. איזו יצירה מושלמת. "בעצב תלדי בנים"
נאמר לחוה, וזה שיעור לכולנו, על הפירות הטובים של הקושי. סיפרה לי חברה שבהיותה בחדר
לידה שמעה מישהי צועקת צעקות שבר נוראיות וחשבה לעצמה "למה היא לא מתאפקת"
ואז קלטה פתאום שהצעקות באות ממנה…
=
הסתיים
חודש תשרי, על חגיו הנפלאים. תחנת תדלוק רוחנית – כך קוראת הרבנית שלי כוכבה לחגים.
ועם מצברים מלאים ביראת שמים ואהבת השם מתחיל לו חודש חשוון. יהיה רצון שנחשוב בו על
בוראנו – לא רק מה נח לנו, אלא כיצד אנחנו יכולות לגרום לו נחת רוח.
אומרים
רז"ל: כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו.
יהי
רצון שהקב"ה יחשיב את תפילותינו ויחשוב עלינו לטובה ולברכה.
תמיד
כאשר מגיעים אל פרשת לך-לך יש איזו אנחת רווחה. הגענו הביתה. כל כך צער יש בפרשות בראשית
ונח, כל כך לא נוח עם הקלקול והשיבוש והמידות הרעות, שמתחשק לצעוק: "אבאל'ה, הצילו",
ואז אבאל'ה שבשמיים שולח את אב–רם, אבינו הנישא והטוב, ובוקע מעיין החסד, שממנו שתו,
שותים ויישתו העדרים – כי אנחנו עמך וצאן מרעיתך. בזכותו קיים העולם ובזכותו יתקיים.
עולם חסד ייבנה.
חנוכה
סיפרה
לי אימא שביום בו הגיעו לארץ, נסעו מהנמל באוטובוס צפונה. זה היה מיד לאחר הכרזת המדינה,
ופרצה מלחמת השחרור, והנה מטוס אויב על ראשם מטיל פצצות. הנהג עצר את האוטובוס וכולם
ירדו ורצו לחפש מחסה. אימא, בת 17, הרה, רצה והתחבאה מאחורי שיח סברס, היא לא ידעה
מה זה, בהונגריה לא צומחים סברסים... שבועות זה לקח עד שיצאו כל הקוצים. כך גם אנחנו
בסיפור יוסף ואחיו: וישב יעקב – על שיח סברס – והקוצים האלה מכוונים להקיץ אותנו מתרדמתנו
– איפה אנחנו ביחסים עם אחינו – מתי נשים קץ לקנאה, לשנאה ולפירוד? הפרשה הבאה, פרשת
"מקץ", מקשרים אותה רבותינו לחנוכה בפסוק "קץ שם לחושך", והאור
של החנוכייה, שבכל כסלו מגיע בזכות האחדות שהייתה במשפחה אחת, משפחת חשמונאי, מי ייתן
ויאיר את המבואות האפלים בחדרי ליבנו. נמשלו ישראל לזית, שמוציא את שמנו בכתישה, כך
גם אנחנו, הייסורים והקושי, אם נלמד מהם, נפיק את שמן הלקח, ונאיר ונפרסם את הניסים
שבתוך הניסיונות.
הספינג'
עגול, הסופגנייה עגולה וכך גם הלביבה, וגם אנחנו קצת יותר עגולות אחרי החג המשמין הזה….
אח של נעמה, שהוא קצת עגלגל, ברך את אחותו לחנוכה: "יהי רצון שנהיה לנר ולא לסופגנייה…"
תמיד
פרשת "מקץ" יוצאת בימי החנוכה. "ויהי מקץ שנתיים ימים". מצאו חכמינו
רמז במילה שנתים: שמאל נר תדליק, ימין מזוזה. ה' שם קץ לחושך של יוסף הצדיק, והוא מוסיף
ועולה, מוסיף ועולה, וגם בחנוכייה אנחנו מוסיפים ועולים – עוד ועוד אור שיגרש את החושך
מהנשמה – אותיות – השמן.
השמן
רומז לחוכמה, והיוונים טימאו את השמנים. לא אכפת להם שתלמדי פסיכולוגיה, סוציולוגיה,
קרימינולוגיה, פילוסופיה – אפשר גם "מחשבת ישראל" כמחקר אקדמי – העיקר שלא
תלמדי את מה שהנשמה שלך כל כך זקוקה לו, תורת ה'. ובכל יהודיה ישנו פך שמן טהור, חתום
בחותמו של כהן גדול, ורק צריך למצוא אותו ולהדליק…
סיפרה
לי חברה שעברה תקופה מאוד לחוצה ועמוסה, שחלמה בלילה והנה היא שטה בספינה באיים הקריביים,
שקט ושלווה, וכשהיא פותחת את דלת התא, למול עיניה מופיעה כל המשפחה של בעלה: אימא שלו,
ואחיותיו וכל הילדים... אנחנו לא לבד פה, כל המשפחה איתנו, משפחה שכזו... והקב"ה,
אבא של כולנו, מנווט את חיינו בסערות החיים, מחנך ומלמד אותנו, מפגיש אותנו עם אבותינו
ואמותינו, שמהם נינק את היסודות החשובים. כל עוד תינוק יונק – הוא מקבל מהחלב חיסון
נגד מחלות וכך גם אנחנו, כל עוד נהיה מחוברים אל המידות של האבות והאימהות – נהיה מחוסנים
ממחלות הנפש של העולם. מי ייתן וחסדו של אברהם, גבורת יצחק ותפארת יעקב, צניעותה של
שרה, חסדה של רבקה, ויתורה של רחל, תפילת לאה, מחילתו של יוסף והודאתו של יהודה ילוו
אותנו במסע ויאירו את דרכנו.
חודש
טבת
קשה
הצניחה מאיגרא רמא של מלכות יוסף לבירא עמיקתא של עבדות בזויה, אבל הנה מתוך החשיכה
החלו להאיר כוכבים, וכוכבות. הפרשה מחברת אותנו אל הכוח הנשי המחייה, המעודד, המנחם,
המחכים והאמיץ: שפרה ופועה המיילדות, מרים הנביאה הקטנה, בת פרעה שהיא בת – יה, ציפורה
שרצה כציפור לבשר למשה על שחרורו מכלא יתרו, והצילה אותו ממוות, כשבג'דאיות מופלאה
לקחה את הצור ומלה את בנה, והמון המון נשות ישראל האמיצות, שבזכות המראות הצובאות שלהן
ילדו את צבאות ה'.
ה'
ממש פונה אלינו בפרשה הזו ואומר לנו: נשים יקרות, בזכותכן נגאלו ישראל ממצרים ובזכותכן
תבוא הגאולה. קוראים לכן "העם החלש" אבל אני ואתן יודעים שבזמנים של קושי,
בזמנים של מצוקה, רק לכן יש את הכוח והאומץ לשאת, ולצאת מתוך האפלה. ויהי רצון שבזכות
הלימוד הזה, נתחבר לכוחות הנפש האדירים שנתן בנו ה', ונזכה להיוושע ולהושיע, אמן.
"ואלה שמות בני
ישראל הבאים מצרימה" – ראשי תיבות – שביה, וסופי תיבות – תהלים. כשאת נמצאת בשביה,
ואת רוצה לשוב אל ה' – כוח התהילים יכול להחזיר אותך. מצרימה גימטריה שכינה, וכשאת
נמצאת במיצר, במשבר, לא לדאוג, ה' שם איתך.
בפרשת
"בא" הגאולה ממשמשת ובאה. עוד שלוש מכות, כמניין בא, ונצא מהמיצר, מהמקום
הצר, מההפרעות וההתפרעויות של היצר אל מרחבי החירות: "איזהו בן – חורין – העוסק
בתורה". ה' אומר למשה בא, והרי היה צריך לומר לו "לך" – אלא בוא ביחד
איתי, נלך יחד לדרוש את חירותנו. ולכל אחת מאיתנו ה' אומר: בואי, תני לי יד ונלך –
אל תשאלי אותי לאן, וכמה זמן, פשוט שימי ידך בידי כי אני שלך ואת שלי...
ט"ו
בשבט
האדם
– עץ השדה. באיזה בחינות אנחנו דומות לעץ, ואילו עצות אנחנו יכולות לקבל מהעץ?
דבר
ראשון – השורשים, ככל שהם יותר עמוקים – העץ חזק יותר, וכך גם אנחנו, ככל שנהיה מחוברות
יותר לשורשים שלנו, לאבותינו ואמותינו הקדושים, לצדיקים שנטע ה' בכל דור ודור שיצלו
לנו ויאכילו אותנו מפירות תורתם המתוקה, כך נהיה חזקות יותר, זמנים קשים לא יפחידו
אותנו, כשם שלעץ יש זמנים שהוא עירום, ונראה כמי שאינו חי אפילו, וברגע הנכון מתחיל
לבלוב.
אני
זוכרת את התקופה הארוכה שחייתי בלי חיבור לשורשים, לפני שזיכה אותי ה' לשוב אליו, הייתי
כמו עלה נידף ברוח, נתונה להשפעות שונות ומשונות, למצבי רוח ודיכאונות. היניקה הזו
מן השורשים מעניקה בריאות נפשית, חוסן, יכולת להתמודד עם מצבים ולחיות עם שמחה.
הדבר
השני שניתן ללמוד מעץ זו סבלנות. לוקח לו שנים לגדול, גם לנו לוקח לפעמים שנים להבין
משהו, לעבוד על מידה כלשהי, סבלנות למשל, לפעמים מחכים שנים שתפילות ייענו – סבלנות
לא קונים בשום חנות, אבל רק תסתכלי על עץ ותראי איך הוא מייעץ לא לרוץ ולא להתייאש
– ובסוף הכל מסתדר ומתחדש. ופתגם עממי אומר: הסבלנות – מרה אך פירותיה מתוקים.
מעניין,
חשבתי על הרעיון הזה של ללמוד מהעץ, והנה זימן לי ה' קטע מהזוהר. תשמעו: אמר ר' עקיבא:
כל מה דעבד קודשא ברוך הוא – למילף מינה חכמתה סגיאה דכתיב: כל פעל ה' למענהו. תרגום:
כל מה שעשה הקב"ה – אפשר ללמוד ממנו חכמה עליונה.
הפיסטוק
למשל, כשהוא מוכן, הוא נפתח, לא צריך להתאמץ יותר מידי, וכן רוב הפירות מודיעים בשינוי
הצבע: אנחנו מוכנים, אפשר לקטוף. כל פרי הוא חגיגה של צבע, טעם וצורה. כמה צריך להודות
לאמן שעשה דובדבן, לגאון שהמציא את המלון, לעוסק ביצירת האפרסק. אנחנו חייבים המון
למי שעשה לנו רימון.
ועוד
אפשר ללמוד מהשפע. לא פרי שניים על עץ – אלא עשרות ומאות פירות בלי קמצנות. שנלמד שכך
תהיה גם הנתינה שלנו, בלי שום טמעות – לתת ולתת. מי שנותנת מושכת שפע. המילה נתן נקראת
ישר והפוך – את נותנת וה' מחזיר – בכפל כפליים. העץ כולו חסד – וה' כולו חסד. הוא נותן
בשפע, באהבה. כמו שאימא רוצה לתת הכל לילדים – כך ה' רוצה לתת, ואם נזכה להרגיש את
החסד הזה, לא מה שחסר לי, אלא מה שיש לי, נוכל לממש את יכולת הנתינה שלנו.
פורים
פורים
הוא זמן אדיר לתפילה, כל השאר רק פרפראות … אל תחמיצי את ההזדמנות להתפלל על הילד שיהיה
כהן גדול … או על בעלך שיהיה צדיק גדול, ועל עצמך שה' ייתן לך סבלנות … וכמובן על עם
ישראל.
שנזכה
לדעת שה' איתנו, שוכן בתוכנו, מגולל את מגילת חיינו, ובמהרה יתגלה ויגאלנו.
טעמם
של אזני המן – נקמה מתוקה – עדיין בפינו, אל מול העיניים עדיין מרצדות תחפושות צבעוניות,
וורטים מהמגילה כבר פורשים כנפיים להיעלם: כשמגלגלים את המילה מגילה נמצא את כל מצוות
הפורים: מגילה, לגימה, גלימה (תחפושת) גמילה (משלוח – מנות) ומילגה (מתנות לאביונים...)
סיפרה
לי חברה שבעלה אברך, איך ראתה עין בעין את "ונהפוך הוא" – בערב החג היו בארנקה
20 ₪... לכסף לזכר למחצית השקל לא היה זכר – וכבר חשבה לתת חצי שקל וזהו, ואורחים מתקשרים
ומודיעים שהם באים לסעודה – והבית שורק... וממש לפני החג מופיע בעלה עם שקיות עמוסות
בבשר ויין וכל טוב הארץ, ה' הפגיש אותו עם חבר שחזר מחו"ל ותרם, ובשניות הפך החוסר
לשפע, הדוחק לרווח – השבח לאל. ואותי ה' שימח בשתי אורחות יקרות וחמודות, נערות תל
אביביות בנות שמונה עשרה, ושתיהן נקראות עדן. באלול הן ביקרו ונסענו יחד לקבר רחל ולכותל,
ועכשיו הן מבשרות לי שהן לומדות במדרשיה ומתחזקות. בחצאיות ארוכות וחולצות צנועות ראיתי
את המלכה המסתתרת בהן, את איילת השחר שמתחילה להאיר, ומבשרת על יום שכולו תורה. כמה
צריך להודות לשם. השבוע עמד אל מול עיניי הפסוק בתהילים: "זובח תודה יכבדנני,
ושם דרך אראנו בישע ה'". לפעמים אנחנו עושות ועושות, ורק מחכות למילה הקטנה הזו,
רק שיגידו תודה והכל אז שווה, וכך גם ה', אם רק נלך בדרכה של תודה – נראה ישועות.
אסתר
התגלי נא
מתוך
ההסתרה
לווי
בריח ההדס
את
נשמתנו היתירה
גלי
נא לבנותייך
איך
לגלות את המלכה
שמסתתרת
בתוכך
כמה
שתיקה
ראש
חודש ניסן
כשמזג
האוויר משתגע, ואת רגע עטופה ורגע קלופה, הולכת לך ברחוב ומריחה ריחות מבושמים כי הכל
פה – ריח, וכל פיסת שדה אומרת לך בפה – רך שהיה חורף מבורך, ובכל הסופרים והמכולות
את נושאת עיניים אל הרי חומרי הניקיון – זה סימן שהאביב כבר כאן. אביב – אב י"ב,
ראש ומלך החודשים, כי בו יצאנו מעבדות לחירות. ובשבת הזו קוראים את "פרשת החודש"
– החודש הזה לכם ראש חודשים – לכם אותיות מלך.
לפני
נישואיי ולפני שובי לדת גרתי בנחלאות בדירת חדר קטנה ומקומרת, ולה גינה קטנטנה עם ארבעת
המינים: עץ לימון, דקל קטן, הדס וערבה. בגינת השכנים ממול היה עץ רימון ענק. בוקר אחד
התעוררתי בשעה מוקדמת לקול המולה, הצצתי מהחלון ולא האמנתי למראה עיניי: קהל עצום של
מתפללים בטליתות עומד בשביל בין שתי החצרות וכולם מברכים: "אילנות טובות, בריות
טובות" – מה קורה כאן? יצאתי לברר, ורב ביהכנ"ס סיפר לי שישנה ברכה כזו על
"אילני דמלבלבי" בא' – בניסן. התפעלתי מעומק הלב, שנים שגרתי בנחלאות, מוקפת
בבתי כנסת, שירת התפילה בשבתות הייתה מגיעה אל תוך חדרי, ואפילו נהגתי ללכת לשירת הבקשות
בביהכנ"ס עדס בשבת לפנות בוקר, אבל תמיד הייתה בתוכי חומת חילוניות – זה לא שייך
אליי.
ופתאום
הברכה הזו עשתה סדק בחומה, וחודשיים אח"כ, בסיוון, פגשתי את אישי ומצאתי את דרכי
הביתה, ליהדות. ה' היה צריך לשלוח לי עשרות מתפללים שיברכו אצלי בחצר על הלבלוב כדי
שהנשמה שלי תתחיל ללבלב... אילנות טובות, בריות טובות ו"טעמו וראו כי טוב ה'".
פסח
בעונה
בה כל השושנים בפריחה. לאן שתפני, בהליכה הפשוטה ביותר ברחובות עיר, הם פורחים מול
עינייך בצבעים שמחים, וה' רומז לנו דרכם: תשמחי, שושנהל'ה, כי אני פה – ריח (פורח)
בבושם טבעי משכר, והכל הולך להשתנות לטובה. תשמחי תקוהל'ה. כי יש תקוה לאחריתך. תשמחי
ברכהל'ה, עוד תראי בריכות של ברכות. "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות".
ראינו
כמה ה' מפרגן לנו. בזכות נשים צדקניות. כמה כח נתן לנו לצאת ממיצרים. לאישה יולדת קוראים
"יושבת על משבר", ואת התינוק היא מוציאה מתוך המיצר, מתוך הכאב, יולדת חיים
חדשים מתוך המשברים.
את
אחד הדברים המשמחים ששמעתי בימי חיי אומר לנו הבעש"ט הקדוש. תקשיבו: "היום
שבו נולדת הוא היום שהקב"ה החליט שהוא לא יכול יותר בלעדייך בעולמו". ה'
אוהב כל אחת מאיתנו אהבה עזה. אהבת אב לבת היא אהבה שונה מאשר לבן. כלפי בן יש ציפיות,
יש קשיחות, יש מתח מסויים. אבל אהבת אב לבת היא רכה ותומכת.
רעיון:
הגדלות של האישה היא בהסתרה שלה, בצניעות במובנה העמוק, של עשייה לשם שמיים ללא צורך
להתבלט. ועלה בדעתי שבכך למעשה היא מידמה לבוראה, שגם הוא נסתר, וכשם שהיא מתחזקת את
העולם סביבה באין ספור פעולות מאחורי הקלעים, כך גם ה' יתברך עושה לכל המעשים ואינו
נראה, ואולי לכן החיבה הגדולה של ה' לאישה. ואני נזכרת בוורט ששמעתי על המילה בראשית
שהיא ראשי תיבות של: בתי, רעייתי, אחותי, שכינתי, יונתי ותמתי. איזו אהבה.
בשיעור
הבאנו מדרשים על הפסוק "כשושנה בין החוחים". הכנתי את השיעור ביום ראשון,
וביום שני הלכתי כהרגלי לשיעור של הרב עמרמי בביהכ"נ מוסאיוף. למרבה הפתעתי הרב
החל לדבר על שיר השירים, השיר שמיישר את לב המתלוננים על ה', והביא את הפירוש על הפסוק...
תנחשו..."כשושנה בין החוחים"... רש"י: "שמנקבין אותה ותמיד היא
עומדת בנויה ובאדמימותה". כלומר, שאת נשארת שושנה למרות החוחים, למרות הצרות הסובבות,
ופורחת באמונתך. נפלא מאד. זו לא חכמה לפרוח כשהכל בסדר, וה' בוחן את האהבה שלנו כלפיו
באמצעות הצרות.
ועוד
סיפר שבא לרבי נחמן מברסלב חולה. אמר לו: קום השכם בבוקר ותאמר שיר השירים בשמחה –
ותחלים. כי כל המחלה היא בגלל שמתלוננים על ה', ואז הנשמה כבר לא מעוניינת להיות בגוף
והוא נחלה – ואם חוזרים לאהבת ה' – חוזרת הבריאות. בלי תרופות, בלי רופאים – פשוט להגיד
שיר השירים. היה שווה להגיע לשיעור ללקוט לכן את השושנה הזו.
אני
זוכרת, כשהייתי בת שש, את אבא, מסביר לי שמשאירים כוס לאליהו, אולי יגיע, והשכם בבוקר
רצתי אליה וראיתי ששתו ממנה, מיהרתי אליו וצעקתי: "אבא, אליהו היה פה, הוא שתה
מהכוס", והוא אמר לי בחיוך שזה הוא ששתה, כל כך התאכזבתי. וכשאנחנו מנקות ומסדרות
ומגיעות לכל פינה, ומשליכות את המיותר, נזכור שהכלמשל לסדר שעלינו לעשות בחדרי הלב,
דירת שני חדרים קטנטנה אבל עמוסה מאוד... לנקות, להבריק ולצחצח את הלב מספקות, ודאגות,
מתלונות, טענות ומענות, גאווה ותאווה, להיזהר מחמץ – שלא נחמיץ את העיקר. מכל אילן
מלבלב השם מדבר אלינו מלב אל לב – זכרי אותי ותראי איך שהכל יסתדר.
כוחות
של גאולה יורדים בלילה הזה. וכשאנחנו יושבים ומספרים בשבחיו של ה', האחדות הזו כשכמעט,
כמעט כולם סביב השולחן, מסוגלת להשפיע ולהחזיר רחוקים מקטמנדו, ונצואלה, לקרב נשמה
שנדמה לה שאין עונה לה.
אז
כשאנחנו מתכוננות לחתונה הזו שנקראת ליל הסדר, שנזכור את החתן ונכניס אותו לתמונה.
ריבונו של עולם, תעזור לי שלא תבוא תקלה על ידי, שלא אכעס, שאספיק הכל בזמן, ותן לי
כוח לא לשכוח שהכל בזכותך ולמענך.
נחזור
למסרים של הזמן הזה, בו אנחנו נמצאות, בו מנקים את החלונות והווילונות מחמץ... ומחפשים
פירורים בכיסים ובכובעים, במכוניות ובאופנועים. מה קרה? מה יום מיומיים? איך הופך הלחם
התמים לאויב מסוכן כל כך? העוגייה החמודה למפחידה? אומרים חכמינו שהחמץ רומז ליצר הרע,
ובדיקת החמץ וביעורו רומזים למלחמה כנגד יצר הרע. החמץ טעים יותר מן המצה, יפה ממנה
ומנופח ביותר. גם היצר הרע כך, מושך את האדם לתענוגות העולם, מייפהו בעיניו, מנפחו
שייראה גדול מכפי שהוא. אומר בעל "ספר התודעה" על הקשר בין חמץ ליציאת מצרים,
שחטאה של מצרים היה בגאוותה על רוב עושרה וחוזק שלטונה. מצרים היו עם של אדונים, וכל
שאר האומות עבדים להם, וגם בינם לבין עצמם, כל הגדול מחברו שליט עליו.
הצטווינו
לא להשאיר מן החמץ אפילו כלשהו, וכל אחת מוזמנת לבדוק איפה היא נותנת לחמץ להשתלט עליה:
את רק מציצה בכותרת העיתון וכבר נכנסת פנימה ואת בתוך הגועל נפש, רק מרשה לעצמך רכילות
קטנה על השכנה שהרגיזה אותך וכבר את בתוך נהר של לשון הרע, רק כעסת טיפונת וכבר נדלקו
להבות המריבה.
צל"ש
לכל אישה עייפה שמגיעה בשבת הזו לשמוע שיעור תורה. בבניית המשכן נאמר הפועל "עשה"
למעלה ממאתיים פעמים, ובהכנות לחג הגדול הזה למעלה ממיליון … ועשית את הגז, ועשית את
המקרר, ועשית את החלונות, הארונות, הספריות, המגרות, ועשית את הקניות, ועוד לא עשית
חרוסת….
כשאמרנו
במעמד הר סיני נעשה ונשמע, כנראה שחתמנו גם על החוזה הזה, ועד לרגע שמיעת ההגדה עוד
נעשה ונעשה, ויהי רצון שנזכה לויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו,
ומעשה ידינו כוננהו.
איזה
הבדל יש בין עוגה שאת אופה, לעוגה קנויה. בין מצה עבודת יד למצת מכונה, בין ניקיון
שטרחת עליו לניקיון של עוזרת. רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? אף את הקהי את
שיניו ותאמרי לו: בעבור זה עושה ה' לי בצאתי ממצרים. אני עובדת, נכון, אבל איזה הבדל
בין עבודת ה', עבודת הקודש הזו לבין להיות עובדת זרה במצרים.
כל
אחת מאיתנו יודעת מעצמה. כשאת שמחה – את עפה. שום דבר לא קשה. וכשהלב כבד, אפילו לשטוף
בלטה זה קשה (נזכרתי, כשאחי היה ילד אימא ביקשה ממנו שישטוף את הבית, והוא ביקש 5 גרוש
על כל בלטה … אז היא ויתרה על הרעיון). יש חיה שנקראת עצלן, כל תזוזה לוקחת עשר דקות,
יש גם זחל וצב, ודוב, אבל הכי טוב להיות איילות זריזות מקדימות, ואז גם לא תגיעי לסדר
מעוכה ושפוכה, ותוכלי בכיף לבקש: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך.
בדיחונת:
לכל דבר הקשור ביציאת מצרים יש לנו זכר בסדר של פסח. הזרוע היא זכר לקרבן פסח. המצה
– שלא הספיק בצקם להחמיץ. המרור – זכר לכך שמיררו את חייהם. למה לא קובעים זכר גם ל"ויצאו
ברכוש גדול?" – נו? – כי לרכוש גדול כבר מזמן לא נשאר זכר
…
הלילה
הקדוש – ליל הסדר – מאחורינו, יהי רצון שהסדר שבו, המסר הגדול שנמסר לנו, שהכל בסדר,
כי אנחנו בידיים הכי טובות, בידיו של אבינו – מלכנו, שדואג לנו ומסדר הכל, ילווה אותנו,
ירגיע, יחזק ויעודד בזמנים של קושי.
שמתן
לב כמה יפה מסודרים חייו הרוחניים של היהודי? באביב ובסתיו "תחנות תדלוק"
גדולות, פסח וסוכות, וביניהם אתנחתות יקרות: פורים, חנוכה, ט"ו בשבט, כל חג והמיוחדות
שלו, והשמחה שבו, ששונה מחג אחר, והמסר הרוחני שבו שמטעין את הנשמה לעוד זמן. ופסח,
שהוא חג האמונה, מטעין אותנו באמון. לתת אמון בשם יתברך, כשם שלהבדיל אני נותנת אמון
ברופא מפורסם, שלמרות שאינני מבינה מה הוא עושה, ולמרות שהטיפול לפעמים כואב, הרי בסופו
של דבר הוא מכוון לרפא אותי.
בשביעי
של פסח, בחצות לילה, בבית הכנסת השכונתי, בעת פתיחת ההיכל ואמירת שירת הים, התייצבה
חבורת בנות חמודה משיעור הנערות. עדכנתי אותן שזו שעת רצון, שעת קיבול תפילות, והן
הגיעו, מצוידות בבקשות. אחת שאלה את חברתה: "מה ביקשת?", ונענתה: "ביקשתי
על הזיווג". "אבל את רק בת שמונה עשרה". "תאמיני לי – על זיווג
צריך להתפלל מרגע הלידה... זה מפחיד..." למחרת, לקראת צאת החג, הגיע לביכ"נ
שכונתי אחר (ברוך ה' – אנחנו מוקפים) נכדו של האדמו"ר מערלוי, עם השטריימל, הקפוטה
והפאות, מצויד במצות מעשה ידו, שחילק בסוף השיעור, נכנס אל תוך הקהל הספרדי, ונתן שיעור
כל כך חביב, מעורר ובעיקר מצחיק. "בשמחה ובסילודין (מה זה?) מוציא עם ישראל את
החג הקדוש", ואמר שבני ישראל היו במצרים 210 שנה ולא 400, התקצר להם הזמן בגלל
קושי השעבוד. היה בעל שאחרי 10 שנים לנישואיו ערך חתונת זהב. אמרו לו חבריו וקרוביו:
למה הקדמת כל כך? ענה להם: קושי השעבוד קיצר את הזמן...(אפשר לחשוב... ממש מסכנים...
רחמונס(.
בפסח
הפה סח בנפלאותיו וישועותיו של ה' יתברך. ממצרים נגאלנו בזכות נשים צדקניות – ובזכותן
גם תבוא הגאולה האחרונה. ננסה להתחקות אחר המשמעות של "נשים צדקניות" – למה
לא כתוב "נשים צדיקות?" מהי הנו"ן הזו שנוספה? עלה בדעתי שזוהי הנו"ן
של בינה יתירה שניתנה באישה.
צדקנית
זו מהות – כמו להבדיל קמצנית... היא כזו. כל הזמן מצדיקה את ה', מבינה שהכל ממנו, אין
צדיק כה', ומקבלת את כל מאורעות חייה בהבנה שהכל מושגח, וה' הוא המגדל אותה. מתוך עומק
ההבנה הזו היא מסוגלת לפרוח גם במעמקים, גם כשחוחים מקיפים אותה, ולעשות את השליחות
שלה בחייה במסירות נפש.
ואת
זה באות ללמד אותנו נשות מצרים. והשמות שלהן נועדו ללמד אותנו עיקרים בעבודת ה' הנשית.
כשתהיי יוכבד – תכבדי את ה' ראשית לכל, אז תוכלי להיות שפרה – לשפר את סביבתך. כשתהיי
מרים – תתרוממי מן המרירות – תהפכי להיות נביעה, ותוכלי להשקות את הנשמות הצמאות בקרבתך
במים של עידוד ונחמה. כשתהיי פועה – תפעי להם מילים טובות – שיפסיקו לבכות... תכיני
את התוף – כי בסוף יהיה טוב.
וכשתהיי
בתיה, תחיי כל הזמן עם הידיעה שאת בת של ה', תטבלי להיטהר מגילולי הפה הרע (פרעה),
ומתוך כך תראי כי טוב הוא – ותטיבי, בלי לפחד, ה' איתך.
התורה
אומרת לך: תהיי ציפורה, תהיי גיבורה. תני לנפש שלך להצמיח כנפיים ולעוף אל קירבת ה'.
התפייטנו
קצת כדי להבין שה' מפרגן לנו, ובגדול. קוראים לנו "העם החלש", אבל ה' אומר
לנו; תדעו לכן שבזמנים של קושי, זמנים של מצוקה, רק לכן יש את הכח והאומץ לשאת – ולצאת
מתוך האפילה.
ל"ג
בעומר
ואמרתם
כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי. בשבת הזו אנחנו חוגגות יום הולדת שנה לשיעור השבת שלנו.
קיבלתי אתכן וקיבלתן אותי בשבוע של ל"ג בעומר לפני שנה. כמה מתאים לשיעור שמתקיים
ברחוב בר יוחאי. יהי רצון שזכות הצדיק תגן עלינו. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת
הדחק (כשצפוף שם במירון, או כשצפוף לך בנשמה).
בימים
האלו של ספירת העומר ה' מפגיש אותנו עם התנאים. עד ל"ג בעומר תקופת האבלות על
מותם של תלמידי רבי עקיבא, והנה אנחנו איתו: כלבא שבוע, רחל, ראתה שהוא מעולה וצנוע,
מתבן של קש, אליהו הנביא, שבא כעני לבקש קצת קש לאשתו שילדה, לשים למראשות התינוק.
ושואלים: הרי יכול היה לדאוג להם לדירת גן בגאולה – למה נשלח לבקש רק קצת קש? ומשיבים
שאם הייתה דירת גן – לא היה לנו רבי עקיבא. צדיקים צומחים מתוך הדחק.
מתן
בן ה-5 הגיע מהגן והוא שר: אמר רבי עקיבא, ואהבת לרעך, לרעך כמוך, זה כלל גדול, גדול
בתורה, זה כלל גדול בתורה. ושאל אותי: את יודעת שהוא למד שתים עשרה ימים (שנים – אני
מתקנת אותו, שתים עשרה שנים) ואז בא עם 12,000 תלמידים? על הילדים אפשר לראות איך הלב
הנקי שלהם סופג את סיפורי הצדיקים בשקיקה.
ועם
רבי עקיבא, הענק שבענקים, רבא ד'תלמודא – העקבי שבעקביים, ומשה רבנו, כשהראו לו אותו,
אמר שהוא זה שצריך היה לקבל את התורה. מגיעה אשתו רחל, שוויתרה על כל העולם הזה, וראתה
רק אותו (בעצם, גם אותו היא לא ראתה כיוון שלא היה בבית עשרים וארבע שנים – תארי לך).
יצא לכן פעם להיות בקברה? נראה לי שמכל הנשים הגדולות שהיו לנו, זכתה היא למקום הקבורה
היפה ביותר, צופה על הכנרת, מקום רחב ידיים, בקו אווירי עם מקום קבורתו של בעלה. כדאי
לבוא לשם ולהתפלל על הבעלים, על הילדים, על תורת עם ישראל, להדליק נר לצדיקה המופלאה
הזו, שבאה לקבל את פניו בסמרטוטים, וקיבלה ירושלים של זהב. כמה אנחנו חייבות לה.
והיא
מלמדת אותנו שלמסור נפש על התורה – לא שייך רק לגברים. והחוכמה המתוקה שלה: איך שכנעה
את בעלה שהתבייש ללכת ללמוד עם הילדים. השאילה חמור עם שקערורית בגב משכנתה, ושמה בשקערורית
אדמה וצמחים, וביקשה מבעלה שילווה אותה לשוק. עקיבא בא בעקבותיה, וכל השוק השתומם למראה
הגינה החמורית. למחרת הלכו שוב – כבר התפעלו פחות, וביום השלישי התרגלו. אתה רואה?
אמרה לו – אנשים מתרגלים לכל דבר, והחמור הזה הביא לנו את רבי עקיבא. ממש חמורו של
משיח...
כשהייתי
ילדה, בבית ספר חילוני, ל"ג בעומר היה מדורה עם תפוחי אדמה ובצל ודחליל (היטלר,
נאצר, המן – הצורר התורן) ששורפים גם אותו. אולי חץ וקשת גם זכור לי? (אח"כ הבנתי
שבימיו של רבי שמעון לא נראתה הקשת, שהיא סימן לשם להתפייס, כי הוא כועס, ובימיו לא
כעס, הצדיק הזה פייס אותו לגמרי), או שפעם היו מדליקים מדורות מראשי ההרים להעביר הודעות?
בכל מקרה, לא זוכרת שהיה קשר כלשהו לרבי שמעון בר יוחאי.
את
ההילולה הזו הילדים שומרים בחירוף נפש ממש. כבר חודש לפני אפשר לראות עגלות סופר שהפכו
למריצות נושאות כל דבר שבמקורו עשוי עץ: קרשי בנין, משטחים, ארגזים, רהיטים ישנים,
העיקר שיידלק ושתהיה מדורה ע – נ – ק – י – ת. מה עניינה של האש הזו? מה החגיגה הגדולה?
אלא
שרבי שמעון ציווה שיום פטירתו יהיה להילולה, שמחה גדולה ביום בו גילה את עיקר זוהר
תורתו, סודות נשגבים, שנשמרו ליום המיוחד הזה, ח"י באייר, והתאריך עצמו מספר על
כך שרבי שמעון חי וקיים – ואמרתם כה לחי – ועובדה שההילולה במירון גדלה מידי שנה, ומאות
אלפי יהודים מכל הזרמים זורמים אליה, וישועות וניסים לאין ספור. וביום שנפטר בו רבי
שמעון, אומר כך הזוהר: "כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא" (כל אותו היום
כשנסתלק רבי שמעון לא נפסק האש מן הבית, שסיבב אותו משעה שהתחיל רבי שמעון בגילוי הסודות),
ואולי לכן מדליקים מדורות? בכל מקרה, המדורה מסמלת את אש התורה, את זוהר התורה,
"כל דברי אש נאום ה' ".
תראו
איך הדברים נקשרים כל כך יפה. ביום ל"ג בעומר נתגלו סודות התורה, והפסוק אומר
לנו: "גל (בהיפוך אותיות ל"ג) עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
מושל'ה
שלנו נסע למירון לל"ג בעומר, הקים אוהל ביער עם חברים, והיה בכל העניינים. אבא
שלו התקשר ואמר לו: סכם במילה אחת איך היה, אז הוא ענה: אש. אריאל בן הארבע לומד בתלמוד
תורה. הוא בא לאביו ואמר לו (בעקבות שיעורי ל"ג בעומר): "אבא, כל התורה שלי
שלך".
שבועות
אחרי
חג השבועות קרא האב לבנו הקטן ואמר לו: חמודי, תגיד, מה נתן לנו ה' בחג השבועות? הילד
בלי להתבלבל ענה בביטחון: אבא, ה' נתן לנו עוגת גבינה... אז כשאנחנו כבר עם המתכונים
והפשטידות, הפאיים והקישים, העוגות והגלידות, שנזכור שהתורה מתוקה מכל, טהורה ולבנה
מכל, ואותה קיבלנו ברגל הנפלא הזה, שהוא הקצר מבין הרגלים, אבל בו תמצית הכל, דבש וחלב
תחת לשונך.
ושוב
נראה כמה יפה קשורים ענייני הזמן והפרשה. מתחילים את חומש במדבר, וחז"ל אומרים:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני. למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים: בשלושה דברים ניתנה התורה:
באש, במים ובמדבר. באש מנין? שנאמר (שמות יט') "והר סיני עשן כולו". ובמים
מנין? שנאמר (שופטים ה') "גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים". ובמדבר מנין?
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני". ולמה ניתנה התורה בשלושה דברים אלו? אלא מה
אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם, שנאמר (ישעיה נה') "הוי כל צמא
לכו למים". דבר אחר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני, אלא כל מי שאינו עושה
עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, ולכך נאמר במדבר סיני (מדרש רבה
ס"א).
מה
יש במדבר? יצא לך להיות פעם במדבר? אין בו הסחת דעת, רואים רחוק עד האופק, ויש שקט,
שקט נפלא שבו אפשר לשמוע את ה' מדבר. אומר הפסוק: "ימצאהו בארץ מדבר... יצרנהו
כאישון עינו" – מתי אדם זוכה לשמירה הזו של ה'? כשהוא מרגיש כאדם במדבר, שמבין
בבדידותו שאין לו על מי לסמוך כי אם רק על ה'. במדבר אין מותרות, דברים מיותרים, ורומז
לכך שרק מי שבורח מחיי מותרות יכול לרכוש תורה.
אחי
כתב שיר על המדבר והרי הוא לפניכן, מדבר בפני עצמו:
המדבר
הוא חופו של האין.
אין
עץ שמסתיר, שגונב את העין.
אין
רעש,
אין
טעם,
ואין
מה למשש.
רק
כך ניתן לשמוע מה שאלוהים דורש,
ולכן
מבראשית ויקרא במדבר שמות דברים.
שנים
ארוכות שהלכתי לבד במדבר רוחני. נחשים, עקרבים, חיות רעות וצמא נורא, עד שהנשמה שלי
צעקה, בשבועות לפני 15 שנה, וה' שלח לי את אישי הטוב, שאחז בידי ולקח אותי למים, ואז
ראיתי אותו מניח תפילין, זו הייתה פעם ראשונה שראיתי הנחת תפילין ושמעתי אותו אומר
את הפסוק החותם את ההפטרה שלנו: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד
וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'", והנשימה נעצרה לי, כמו לזיקוקי דינור
פתאומיים, באמת? זה מה שאומרים? וארשתיך לי לעולם – נאמנות אמיתית, שבלעדיה אין חיי
נישואין, ואין חיים עם התורה. ומי שנאמן לתורה, ה' מזכה אותו, כשם שזכתה רות המואביה
שאמרה בנאמנות: "כי אל אשר תלכי – אלך ובאשר תליני – אלין. עמך עמי ואלוהיך אלוהי,
באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך".
ונעמי: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה".
זה
לא פשוט להיות בת בתורה, זה מאמץ. קיץ וחם לך עם הבגדים הארוכים והגרביים – תזיעי...
גוש קטיף יקר פי חמש, שלא לדבר על כשרות מהודרת לעומת עוף בשקל – תשלמי. את הפה צריך
לנעול עם רב בריח ולהיזהר מרכילות עסיסית כמו מסיר לחץ מתפוצץ...? תסגרי. תתאמצי וה'
יאמר לך "חזקי ואמצי", כשאת נאמנה לה', הוא יעשה לך את הלא יאומן, תחיי ותראי,
הוא ייתן לך את המפתחות של הכספת... כך הוא עושה לצדיקים, וגם לצדיקות.
בדיוק
כשעוגת הגבינה שלי נכנסה לתנור, יום לפני החג ששבועות לפני כן כבר מתכננים מה נאפה
בו... נשמעו לפנות ערב צלילי הכנסת ספר תורה. רגליי נשאו אותי אל הצלילים, ומעל ביתי,
ברחוב אנטיגנוס, (שאמר בפרקי אבות: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,
אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס – ויהי מורא שמים עליכם) חיכתה
כל השכונה להוצאת הספר. וכשהוא הופיע ונישא בריקודים אל חופתו, אחזה התרגשות בכולם.
"תורת ה' תמימה, משיבת נפש, עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי". ליוויתי אותו,
והתפללתי שה' יזכה אותנו לחיות איתו ומתוכו, לדבוק בתורה הזו ולשמוח בה, ללמוד וללמד,
לשמור לעשות ולקיים – באהבה.
דיברנו
על כך ששבועות הוא יום הנישואין של הקב"ה וכנסת ישראל (ואולי גם לכן אוכלים מאכלי
חלב כי הוא לבן ושמלת כלולות לבנה...). הגיע אליי סיפור שידוכין מקסים שרואים בו את
ההשגחה, איך מה' אישה לאיש. אל השיעור של הרבנית כוכבה נכנסה מורן, שחיפשה וחיפשה את
הזיווג שלה, והנה כיסוי ראש מונח על ראשה – התחתנה במזל טוב. איך זה קרה? אני שואלת
והיא מספרת שהייתה איתו עוד בגן, ואח"כ כשהיה נער התפלל עם אביה באותו בית כנסת,
ואביה היה נוהג לומר לו: אתה תהיה החתן שלי. ואז נעלם לשנים והופיע והציע לה להתחתן.
אז היא רגועה, זה לא מישהו זר, היא מכירה אותו עוד מהגן...
ועוד
שמעתי בעניין שבועות, שחלב מלשון חל על הלב, שלימוד התורה יושב על ליבו של האדם, ולרבי
נחמן יש תורה שלמה בעניין החלב: לרוב בעלי החיים הדדים נמצאים בבטן, ותפקיד היניקה
להחזיר את הגוף למצבו הרגיל, ורק אצל האישה הדדים ליד הלב, כי יש קשר בין הלב לחלב.
עובדה שמשה רבנו לא רצה לינוק מנוכרייה, ולאישה שכועסת אסור להניק, זה משפיע על החלב.
תמיד לומדים דברים חדשים מתורתנו שנמשלה לחלב כי היא מזינה ומחייה, ולדבש כי היא מתוקה
.
.
תמוז
תמו"ז
– ר"ת זמני תשובה ממשמשים ובאים. לרגע לא שמנו לב וכבר כמעט חלפה שנה. ימינו כצל
עובר. אומרים חכמים – אפילו לא כצל של עץ או כותל, אלא כצילה של ציפור שעפה.
מה
שנשאר הוא רק מה ששמנו בקופת החיסכון הרוחנית: תורה, תפילות, צדקות וחסדים. כתוב בזוהר
הקדוש שימי חודש תמוז, וכן חודש אב שלאחריו, ימים של סכנה הם, והרעה שולטת בעולם באותם
ימים – "אשרי האיש שזוכה להינצל הימנה". אם את רוצה להישמר, יקירתי, תשמרי
על עצמך. בימים החמים האלו שכל כך מפתה להתקלף בהם – תתעטפי, הצניעות היא שכפ"ץ
כנגד פורענות.
בין
המיצרים
שלושת
השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים "ימי בין המיצרים", על שם
הכתוב באיכה: "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים". בימי הצרה האלו שולט שד מזיק
שנקרא קטב מרירי ושאר מזיקים, וצרות רבות ורעות מצאו את ישראל בכל הדורות בימים אלו,
וכן חרבו בתי המקדש, לכן ממעטים בימים אלו בשמחה. לא נישאים, לא שומעים קולות כלי זמר,
לא עושים טיולים וביקורים של תענוג, ולא מברכים ש"החיינו" על בגד או פרי
חדש אלא בשבת, וצריך להיזהר מכעס. ואומרים חכמינו, שבימים אלו ישנה אפשרות של התקרבות
מיוחדת לה', וקוראים את הפסוק כך: "כל רודפי – יה השיגוה" – דווקא בימים
האלו של מיצרים ומצור ומצוק – את יכולה להתקרב לקב"ה – כי הכאב מקרב.
יום
אחד פגשתי את דנה בגן השעשועים השכונתי עם ששת ילדיה החמודים, והיא סיפרה לי את סיפורה
המדהים, איך חזרה בתשובה. אביה נפטר לפני כארבע שנים, היא ואחותה היו קשורות אליו מאוד,
והוא הלך מהן טרם זמנו. צערן היה קשה מנשוא, הן היו חילוניות לחלוטין, ובשבעה השתעממו
שם בין הנשים, והתיישבו להן במטבח בטווח שמיעה של הדרשות ודברי התורה שנאמרו לגברים.
אומרת דנה: "כל דבר ששמעתי, אמרתי נכון. זה יפה, זה טוב, והדברים נכנסו לליבי.
בסוף השבעה הפכתי לאישה דתית, ובבת אחת התחלתי לשמור את כל המצוות: צניעות בלבוש וכיסוי
ראש, שבת, כשרות, טהרת המשפחה. הוצאתי את הילדים מבתי הספר והגנים החילוניים, ורשמתי
אותם בתלמודי תורה". בעלה היה בשוק, מה קרה לה לאישה? אבל ברוך ה' גם הוא בתהליכי
התקרבות, אחותה שהייתה נערה צעירה יפיפייה בלבוש חילוני, נישאה לאברך ונראית חרדית
לכל דבר ועניין, נולד לה כבר ילד ואחד בדרך. כמה זכויות הן הוסיפו לנשמתו של אביהן
שבלכתו החזיר אותן לאביהן שבשמים. כאב אותיות בך – א. אל"ף שמרמז על ה' נמצא בתוך
הכאב, כאב שלא עוזב את ילדתו, גם כשצר לה.
תשעה
באב
סיפרנו
בזמנו (בר"ח אדר שמשנכנס מרבין בו בשמחה) על רבי יונתן אייבשיץ שבילדותו השובבה,
כשנכנס אביו היה מתמתן משובבותו והסביר לאמו: משנכנס אב ממעטין בשמחה... ועלה בדעתי
שבסיפור החביב הזה מסתתרת אמת עמוקה, שחודש אב הוא חודש אבא, שמספר לנו איך נאלץ להחריב
את הבית, ומראה לנו בכל שנה איך לתקן, איך להגיד לו כן, איך נפסיק להתמסכן.
מר"ח
אב ממעטין בשמחה, כלומר יש שמחה, אבל מועטת. בכל זאת יהודיה תמיד שמחה שבכל מצב, בכל
עת, יש לה את אבא שינחם. לא אוכלים בשר ולא שותים יין, מי שיש לה דין עם גוי שתתרחק
ממנו בחודש זה, ולא לעשות שום דבר המביא לידי שמחה, כגון בית חתנות, או סיוד לדירה,
לא לנטוע אילנות לצל או לריח, לא לרקום, (גם לא לנקום) לא לתפור, לא לסרוג ולא לקנות
בגדים חדשים – אך לצורך מצווה מותר. "שמחו את ירושלים וגו' – שישו איתה משוש כל
המתאבלים עליה". מכאן אמרו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".
באמת
שאנחנו לא כל כך מבינות, לא כל כך מרגישות בחסרונו של בית המקדש. המקרר מלא, יש בעל
ו/או ילדים, יש פרנסה פחות או יותר, מה רע? אנחנו לא מסוגלות להבין מה זה שקורבן תמיד
של בין ערביים היה מכפר על עוונות היום, וקורבן תמיד של בוקר על עוונות הלילה, מהי
הרגשת הטהרה הזו, ועלתה בדעתי תמונה להמחשה: תארי לך שאת עובדת בסלילת כבישים, כמו
בקום המדינה, בזפת, בחום, מסקלת אבנים, מזיעה, מלוכלכת וצמאה, ואז נכנסת למקלחת ומתקרצפת
בסבון ריחני, שוטפת הכל. איזה הבדל! כשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו אמן, נבין אז
כמה היינו זקוקות לו, עד כמה נפשנו ייחלה להיות צחורה כיונה ולעוף אל שובכנו. ביהמ"ק
נקרא לבנון – שמלבין את העוונות. ועוד המשלה, אולי כך נבין: לילד שאמו מתה כשילדה אותו,
והוא לא יודע כמה היא חסרה לו, פשוט לא יודע. הפסוק אומר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח
– וכאב את בן ירצה, ואפשר גם לקרוא – ירצה – ינחם לאחר הצער.
עוד
קצת בענייני עולם החי –... מזלו של החודש אריה, אומרים שכאשר הייתה עבודתם של ישראל
רצויה, היה נראה על המזבח מעין אריה – אש שאוכל את הקורבנות, שבט יהודה המלכותי נמשל
לאריה: גור – אריה יהודה, וגם ה' נמשל לאריה ששואג. אריה אותיות "יראה"
– לא שנפחד מעונש, אלא שתהיה בנו יראת הרוממות, ונעדיף להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלות...
הפטרת
"דברים" מסתיימת בנחמה: "ואשיבה שופטייך כבראשונה, ויועצייך כבתחילה,
אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". יהי רצון
שתשעה באב יהפוך לנו לתשועה באב, ושהקב"ה ינחם את אותיות הא – ב שבהן נכתבה מגילת
איכה. כשהייתי ילדה היינו אומרים על פרצוף דכאוני, לא סימפטי, פרצוף איכה – ולא יודעים
מאיפה בא הביטוי... יהי רצון שאיכה יהפוך לשמחה ונזכה לראות בבנין ביהמ"ק במהרה
בימינו אמן.
תשעה
באב נקבע על בכיית חינם, מה שנקרא התבכיינות. כל אם יודעת להבדיל מתי הבן שלה בוכה
באמת, ומתי הוא מתבכיין ומתלונן ומקטר. לפני כמה ימים החזרתי את מתן בן החמש מהגן,
וכל הדרך הוא אומר לי: אוף, מתי נגיע, אוף חם לי, אוף, מתי אימא תבוא? אמרתי לו: תגיד,
אתה ילד אופניק? כמה אוף אפשר להגיד? אוף... ואז הוא העלה חיוך קטן בזווית הפה והפסיק.
אומרת לי הרבנית שלי כוכבה: את חייבת לדבר על זה, מסביב אני שומעת רק בכי ונרגנות ותלונות.
היא עובדת בעיריית ירושלים ועובדת איתה מישהי שלא חסר לה כלום, אבל היא רק מתלוננת
ומתלוננת. יום אחד עלה לכוכבה הסעיף, והיא, שתמיד נחמדה ועדינה, אמרה לה בזעף: תגידי,
את שומעת את עצמך? כמה אפשר להתלונן? את יודעת כמה אלפי נשים היו שמחות לתנאי העבודה
שלך? לכל מה שיש לך ואין להן – בית וילדים וכסף, תפסיקי לקטר, די!!! צחקתי ואמרתי לה:
נו, ומה היא אמרה? היא פשוט התייבשה – השיבה כוכבה, היא לא רגילה לראות אותי ככה.
הבנת
יקירתי? להפסיק מיד להתבכיין ולהתחיל להודות, כי רק כך ייבנה המקדש. בפרשת "מסעי"
נמנים המסעות של בני ישראל במדבר. כותב רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שהתורה
היא בכל אדם ובכל זמן, כל מה שמסופר בתנ"ך קורה לכל אחד. 42 המסעות שעברו ישראל
במדבר הם 42 מסעות שעוברת כל נשמה מישראל מירידתה לעולם עד תיקונה הנצחי. לדוגמא:
"מרה" – יש תקופות שבהן אדם מרגיש מרירות בחיים, בגשמיות או ברוחניות,
"מתקה" – יש זמנים שבהם האדם מרגיש מתיקות, "חרדה" – לפעמים האדם
מרגיש פחדים ולא מבין מדוע, "קדש" – פעמים שאדם מרגיש קדושה. אז הגיע הזמן
שתחני "ביטבתה" – במקום שרואים בו את הטוב (אפשר לשתות שם שוקו, יש להם בד"ץ...).
אומר הפסוק: "וראה בטוב ירושלים", כשה' יראה שאת רואה טוב הוא ישלים לך וישלם
לך וייתן לך שלום, וכשיש שלום יש הכל.
לפעמים
את רוצה לראות טוב אבל את עצובה וכועסת, מה עושים? קראתי משהו כל כך מתוק ואני חייבת
לשתף אתכן. אמר רבי ייבא מאוסטראה: לכרובים במקדש היו פנים של תינוק, וגם בשמים יש
כרובים, מלאכים שפניהם דומים לפני תינוק. כשאדם בכעס או בצער ייטול תינוק בידיו והשעשוע
איתו יביא אותו לידי שמחה. כך הקב"ה רוצה שלא לכעוס על העולם, והוא עצמו מתפלל:
"יהי רצון שיכבוש רחמי את כעסי" – ולכן ה' יתברך רוכב על כרובים ומשתעשע
בכרובים, ועל ידי זה נתמלא רחמים על העולם. תתפסי איזה תינוק ותדגדגי אותו, ותראי שעם
צחוקו המתגלגל תתגלגל ממך והלאה כל המועקה, אם גם ה' עושה כך – אז זה בטח רעיון מוצלח.
סוף
שנה
בעוד
אנחנו עסוקות בענייני הקיץ שלנו, כבר כמעט לקראת קיצה של שנה, מגיע משה רבנו ושולח
מסר של יקיצה, של התעוררות, היישר אל תוך זמננו. "והיה עקב תשמעון" – אומרים
חכמינו, "אין והיה אלא לשון שמחה" – איזו שמחה גדולה תהיה ברקיע אם
"עקב" – בסוף ימי הגלות, עכשיו, בעקבתא דמשיחא, כאשר יבואו עלינו ניסיונות
מרים וקשים, ובכל זאת "תשמעון" – נוסיף לשמוע בקול השם יתברך ולשמור את תורתו
– (אורח – לחיים(.
כשנפגשתי
בפירוש הזה התרגשתי. תורתנו הפלאית מדברת אלינו עכשיו, לכל אחת ואחת מאיתנו: נכון,
קשה מאוד להיות בת ישראל כשרה למהדרין בימינו המטורפים, אבל מי שזוכה ושומרת ונשמרת
– היא משמחת את ירושלים של מעלה, איזו מעלה. אומר האר"י הקדוש על תקופתנו, שכל
כך קשה בה, שכל מצווה קטנה שאת עושה נחשבת לענקית. החשבון עכשיו הוא אחר לגמרי. נזכרתי
במשל על המלכה, שכל מי שרצה גישה אל המלך היה מביא לה מתנות יקרות שתפעל בשבילו, המלך
כעס עליה והשליך אותה לכלא, ואחד משריו דאג לה למזרון, קצת פירות, מנורה וספר מעניין
שתוכל לקרוא, וכשהתפייס המלך והחזירה למלוכה, כמה הטיבה עם אותו שר, שטובותיו היו קטנות
– אבל חשובות מאוד והחיו את נפשה בבדידותה. גם את יקרה, אם הבאת לשכינה בזמן הזה ענב
– התנהגת בענווה, קצת סלט סלק – הסתלקת מלדבר לשון הרע, קצת בשר – בישרת לה בשורה טובה,
שקראת כמה פרקי תהילים בשבילה, ולקינוח פלח אבטיח – שאת מבטיחה שלא תשכחי אותה – גם
היא לא תשכח אותך, ותיטיב לך כשתחזור למלכותה.
עוד
פירוש מעשי מאוד מביא האדמו"ר מססוב זצ"ל: לפני כל צעד שאת עושה, עלייך לשמוע
תחילה היטב ולהתבונן, אם בצעד הזה תעשי את רצון ה' יתברך, ואם לא – אל תעשי.
"והיה עקב" – בכל צעד, "תשמעון" – אם הוא לרצון ה' או לא. העצה
הזו יכולה למנוע כל כך הרבה תקלות, במיוחד בזמני הקיץ, כשיש חשק להתאוורר, צריך להחזיק
ראש ולבדוק האם הנזק לא גדול מהתועלת. האם אין באוויר של הנופש חיידקים של פריצות וכפירה
שיזיקו לנפש.
אלול
ראה
– ראשי תיבות: ראי אלול הגיע. החודש המלכותי, החודש שאל – לו, והוא קורא לך, ואומר
לך כשם שאמר למשה: עלי ראש הפסגה (בראש חודש) ושאי עינייך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה
וראי בעינייך. כשיצאו המרגלים לתור את ארץ ישראל, אומר התרגום "ויאללון ית ארעא",
להתבונן ולחפש במרחבי הלב, לתקן ולשוב, הגיע זמן עונת התיירות הפנימית.
כשגרתי
בנחלאות לפני שנים, עדיין רחוקה מבוראי, היה שמש זקן עובר ברחובות השכונה בארבע לפנות
בוקר וצועק: סליחות, סליחות, משה לקום, יעקב לקום, סליחות, ואז הייתי שומעת את שער
הברזל של החצר חורק. זכריה השכן מלמעלה, אולי בן מאה, יוצא לבית הכנסת. כשהלכתי לעבודה,
הייתי רואה אותו חוזר, מדדה לאיטו, והבעה של נחת רוח על פניו. איפה הקב"ה ימצא
עוד עם ששר לו כך: אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות – חטאנו לפניך,
רחם עלינו, וממשיך לשבחו לאורך כל הא"ב: הדור בנפלאות, ותיק בנחמות, זוכר ברית
אבות, חוקר כליות.
מי
שמתחברת לסליחות זוכה שבימים החמים הללו של אלול ישטוף לה נהר קריר של מחילה את הלב,
את הנפש העייפה, אז תשלחי את עצמך להסתלח. יש לפנות בוקר, בחצות הלילה, אחה"צ,
בכותל.
נזכרתי
בסיפור: קנו לילד חליפה לבר מצווה, חדשה ומצוחצחת, והוא יצא לשחק עם החברים. מפה לשם,
ילדים, רץ אחרי הכדור והחליק לבוץ והחליפה התלכלכה ונקרעה. פתאום ראה את השכן עומד
ומתבונן בו ואח"כ שם פעמיו אל ביתו. הבין שצרות בדרך, הוא ידווח לאבא. רץ מהר
מהר, הגיע לפני השכן, ופרץ בבכי לאבא: תראה, לא התכוונתי, החליפה התלכלכה. לא נורא
אומר האב, נשלח לניקוי יבש. יש כאן גם קרע – אומר הילד, לא חשוב, העיקר שלא נפצעת
– אומר האב. השכן שרואה את הילד בוכה לאביו פונה והולך לו. כשאת באה לאבא, עוד לפני
ראש השנה, לפני שיגיע הקטגור לקטרג, ובעצמך מתוודה ומבקשת שיסלח לך, כי הצרות, והיצר,
ודוחק השעה, אז הוא יאמר לך: בסדר, בתי יקירתי, בואי נקנה לך שמלה יפה לחג ונתחיל מהתחלה.
תראי,
אלול הגיע, יש בו לו, לה', ואם לא, אז יש בו גם לא (אם קוראים את המילה מהסוף להתחלה).
אומר הקב"ה: ראה – הנה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אם תתבונני ותתקני ותשובי
– ברכה, ואם לא תשמעי ותסורי מן הדרך – להיפך חלילה (אמר רבנו עובדיה זצ"ל: והקללה
– זו גם ברכה, כי אלו ר"ת: והקרן קיימת לו לעולם הבא...). כשאת נוהגת ברכב, ועומדת
להיכנס באין כניסה, צועקים לך תראי, התעוררי לפני שתעשי תאונה. בזמן הזה צריך לעצור
את הזרימה של החיים ולראות. ה' נותן לפנינו ברכה וקללה, היום, בכל יום, ומסביר לנו
שהאושר והצער נתונים בידינו. ואומר לנו: דעו לכן, בלי המצוות החיים שלכן לא יהיו חיים,
לא יהיה לכן אושר, לא תזכו לשלווה, לא לבריאות, כלום. אומר בעל הטורים על הפסוק:
"את הברכה אשר תשמעו" – ולא אמר אם תשמעו, לשון ספק, אלא אשר, מלשון
"אשרי אדם שומע לי". כשאת שומעת לו, השם ייתן לך אושר, ויאשר לך משיכות יתר,
כי הוא בעליו של הבנק הבינלאומי הראשון והאחרון, וייתן לך את הברכה – מא' ועד ת'.
כשיש
לך משפט, את מתכוננת חודשים מראש, שוכרת עורכי דין ממולחים, משקיעה הרבה כסף. בעוד
חודש יש לנו משפט שיקבע הכל לגבי השנה שתבוא עלינו לטובה, בע"ה: פרנסה, בריאות,
זיווג, ילדים, בכל מכל כל. אנחנו חייבות להכין את עצמנו – ויש לנו חודש. תשכרי את עורכת
הדין גברת תשובה (היא שואלת הרבה שאלות). לבדוק את כל התחומים שביני לבין בוראי: האם
שמרתי כראוי את המצוות הנוגעות לי? צניעות, נידה, כשרות – שמוזכרת בפרשה, ושמירה עליה
הכרחית, כי היא קובעת אם הלב יהיה מסוגל לקלוט תורה. אני מהדרת או מחפפת? שבת, תפילות,
ברכות. אני לגמרי בסדר או שאני יכולה לתקן?
ואז
לעבור לתחום של בין אדם לחברו. ביחסי במשפחה, עם הבעל, הילדים, ביחסי שכנות. דיברתי
לשון הרע? רבתי? כעסתי? הסתכסכתי? יש לי שכנות שאני לא אומרת להן שלום?
בפרקי
אבות כשמדובר על מהי הדרך הטובה שילך בה האדם, והמסקנה לבסוף היא – לב טוב, אחת האפשרויות
היא גם "שכן טוב" – לא שלך יהיו שכנים טובים – אלא שאת תהיי שכנה טובה. הבנת?
אין לנו מושג כמה שזה חשוב.
עד
כאן כרגע בעניין התשובה. ותשכרי גם את הפרקליטה השנייה שנקראת גברת צדקה (היא פרקליטה
די יקרה אבל מצוינת), ומוזכרת גם בפרשתנו: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך
בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח
תפתח את ידך לו".
ועורכת
הדין השלישית – תפילה (היא ממש גדולה, מעולה). תרבי בה, מעומק הלב, תפילה מסידור ותפילות
פרטיות, ליד המזוזה, בהדלקת הנרות, בשטיפת כלים, וכשאת מבשלת תוסיפי קצת מלח של דמעה
על העם שלנו, שעליו אומר ה' בפרשה: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, ובך בחר ה' להיות
לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".
שנזכה
להתחזק באני לדודי, שנפתח את ידנו ונושיט אותה בידידות, וה' ישלח לנו פדות ויברך אותנו
במיוחדות בשנה טובה וחשובה.
כולנו
רוצות שנה מתוקה. משקיעות הרבה בסימנים. אחת קונה סרדין, כי סר – דין, ואחת אננס, שייעשו
לה ניסי ניסים, ואפשר ענבים שנזכה לענווה, ובשר שנתבשר בשורות טובות, וטחינה שייטחנו
שונאינו... אבל הסגולה הטובה ביותר לזכות בדין היא להודות לקב"ה על השנה שחלפה.
כמה טובות קיבלתי, כמה פרנסה ונחת, רגעי–אושר, בריאות, כמה למדתי, כמה החכמתי, כמה
ה' אהב אותי והראה את אהבתו, גם בקשיים ובסבל – הכל לטובתי. אם נחזיק ב"נודה לך
ונספר תהילתך" יגיד הקב"ה למלאכיו: היא כ"כ מודה לי, איך לא אשא לה
פנים? כאשר אני בוכה ומבקשת מה' שנה טובה ומתוקה, לזכור להודות על המתיקות והחסד של
השנה שעברה. לזכור שלאבא מתחשק יותר לתת כשמודים לו...
ישנה
בפרשה בקשה נפלאה, ואותה אנחנו מבקשים מהקב"ה בערב ראש– השנה ובכלל: השקיפה ממעון
קודשך מן השמיים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת, ארץ זבת חלב
ודבש. הקב"ה משקיף עלינו במשקפת מקרבת. הוא רואה הכל. את המחשבות, את הרצונות.
הוא שותף בצרותינו "בכל צרתם לו צר" ושמח בשמחתנו. "אז תשמח בתולה במחול"
בחודש אלול במזל בתולה, במחילה שימציא לה בוראה.
זוהי
השבת האחרונה של השנה. הסתיו כבר מורגש באוויר, ירושלים חוזרת ללילותיה הקרירים, מחיי
הנפשות, וביום האור כבר מפויס ורך. מסתיים חודש אלול המיוחד. אני לדודי – התקרבנו אל
ה', באנו לבקש סליחה לפנות בוקר, בחצות הלילה, וגם אחה"צ... הספרדים עושים בשכל,
חודש שלם באים לאבא ואומרים, וחוזרים ואומרים: סלח לנו ושלח לנו ישועה ורחמים ממעונך,
אדון הסליחות, אל רחום וחנון – וסלחת לעווננו – ומעירים את עצמנו: בן אדם, מה לך נרדם,
קום קרא בתחנונים, שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים. ומזכירים לו: הנשמה לך והגוף
פועלך, חוסה על עמלך, ומפצירים: עשה למען שמך... בקיצור, באים מכל הכיוונים. איזה אב
לא יסלח לילדים הנודניקים האלו. אוף... סלחתי כדבריך.
זימן
לי הקב"ה באחד הבקרים להגיע לכותל. לשבת בעזרת נשים שבמנהרות הכותל, ולפתע לשמוע
קולות של ילדים שאומרים סליחות. גל של התרגשות הציף אותי ממתיקות המעמד, הצטרפתי אליהם
ובסוף אמרתי: תראה, ריבונו של עולם, איך תינוקות של בית רבן, נקיים מחטא, בקולות צלולים,
גם הם באים לבקש סליחה. ולו רק בזכותם – סלח.
והשיב
לב בנים על אבותם, ולב אבות על בנותיהם... ביום חמישי שעבר הראה לי הקב"ה דוגמה
חיה. לבעלי שיחיה יש חבר–נערות, והוא מקרב אותו בשיחות על יהדות. ברוך ה' הוא כבר מניח
תפילין, אך רעייתו חששה לעשות צעד בכיוון כי הבת, עדן, בת שבע עשרה, שהיא "כופרת"
כהגדרתה, תעזוב את הבית בטריקת דלת. מה עושה ה'? הנה עדן חוזרת מעדנות בתשובה. חצאיות
ארוכות, יש לה סידור והיא מתפללת מתוכו – הודו לה'. היא באה עם חברתה ועם אביה מת"א
לספוג קדושה. שמתי צעיפים על שתי הנערות, ונסענו לקבר – רחל, לכותל, לקבר דוד. היה
מדהים לראות איך הן מתחברות. פתאום אני רואה אחת מהן ליד רחל אמנו עם תפילת ר' אלימלך
מליז'נסק שמישהי נתנה לה, והן קוראות תהילים, קריאת שמע, ומישהי כינסה עשר נשים לומר
"נשמת כל חי", והן נושמות את האווירה האלולית המלכותית והנשמה מתרחבת. אל
הכותל בחצות נהרו אלפי אנשים, ואמרתי לאישי: בפרשה נאמר: ועמך כולם צדיקים – כולם רוצים
להתחבר. כמעט הגענו לסליחות אצל הרב אלבז ב"אור – החיים", אבל החבר'ה כבר
היו עייפים. טוב, עוד יש עשרת ימי תשובה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה