אני לא לבד
אל
שיעור הנשים בקטמון הגיע בערב גשום וסוער גברת תקוה, שחצתה כבר מזמן את גיל שמונים,
מה שלא מפריע לה להגיע לכל מקום ולהשתתף בכל אירוע. כשהשיעור הסתיים אומרת לה בעלת
הבית: "תקווה, איך תגיעי הביתה לבד במזג אויר סוער כל כך?" ותקווה עונה לה
בפשטות: "אני לא לבד, השם איתי. רק תעזרי לי לרדת את המדרגות".
בהצלחה
עם הצלחת
ערב
ליל הסדר, אנחנו כבר ב"שולחן עורך"... אני מגישה לבעלי בצלחות הזכוכית היפות
החדשות שקניתי לחג את מנת בשר הכבש החגיגית, עם שזיפים ומשמשים, מניחה את הצלחת על
השולחן וטראח... היא פשוט נשברת. רגע של מבוכה, אני אוספת את הבלגן, ואז אומרת:
"בחתונה שוברים צלחת ואומרים מזל טוב, ובליל הסדר שוברים צלחת ואומרים שיהיה בהצלחה".
אנחנו מחייכים והכל בסדר.
בחורה
זהב
כשהתחלתי
לתת את שיעורי השבת בשכונת קטמון, היא היתה שם, זהבה. גרושה בגיל 40+, שחיה עם אבא
מבוגר ומטפלת בו. היא לא שמרה תורה ומצוות, וצפיתי בהשתאות בהתחזקות שלה. היא היתה
כמו ניצן סגור של ורד, שנפתח ונפתח. עוד התחברות ועוד מצווה שקיבלה על עצמה. זה הגיע
למצב שהשפיעה גם על אביה להגיע להתפלל בבית הכנסת, להניח תפילין ולשמור שבת. היא סיפרה
לי שהיא צאצאית של רב מקובל גדול, מתלמידיו של הבן איש חי, וממש ראיתי בעיני מהי זכות
אבות.
אחת
הנשים בשיעור פתחה גמ"ח לבגדים. היא צרפתייה, ומגיעים אליה בגדים יוקרתיים מצרפת,
וזהבה שלנו, שנראתה מוזנחת קודם בטריקו וג'ינס, התחילה להתלבש ב"אופנת דליה",
בחליפות מהודרות, ונראתה מיליון דולר... היא הכירה בחור משכונת הבוכרים, מבית חרדי,
ונפגשו, אבל לא ידעה להחליט אם כן או לא. באחד הימים הגיעה לניחום אבלים, ולשם הגיע
גם הרב יעקב סופר שליט"א. כשעמד ללכת, והוא בגבו אליה, ביקשה שיברך אותה לזיווג
הגון, ומה אומר לה הצדיק? "את כבר כלה...". זמן קצר לאחר מכן נישאה, והרב
סופר הגיע לרקוד בחתונה.
היא
עברה לגור בשכונת הבוכרים, זמן קצר לאחר שאני הגעתי אליה. קיבלה בעל ובית וחמות חמה.
פגשתי אותה מדי פעם בבתי הכנסת והבחנתי שזהבה שלנו לא ממש מונחת במצוות הצניעות. נשים
זה עם מתקשט, ולזהבה יש חוש מיוחד לאופנה. השילוב של הבגדים הצרפתיים המפוארים, איפור,
תכשיטים ונוצצים למיניהם, יצר בכל פעם הופעה מהממת אחרת – שממש לא התאימה לאווירה השכונתית
הצנועה. ניהלתי איתה שיחות על העניין, נתתי לה ספרים על צניעות, בליל שבת אחד היא הופיעה
עם אודם בורדו חזק. ממש כעסתי. אמרתי לה: "הסבא שלך לא ייתן לי לעזוב אותך עד
שתביני מהי צניעות". התקשרתי להתנצל על החריפות של ההערה, והיא אמרה: "לא,
זה בסדר, זה מצוין שאת מעירה לי"... עד מתי אני אעיר, עד שיבוא משיח???
גם
אני עברתי מהפך בעניין הצניעות כשהגעתי לשכונה... היה קשה, אבל לא מאד, כי גם לפני
כן לא הייתי יותר מדי בטירוף ההתקשטות. כשפגשתי את בעלי הוא אמר לי: "אני לא סובל
איפור, זה מזכיר לי את הקופים הצבעוניים"...(ואני נזכרתי בבדיחה של הרב לסרי:
אישה מתלוננת לבעלה כשהם בקניות בסופר שהוא לא אוהב אותה. הוא אומר לה: מה את מדברת,
כל הנשים לידך ממש קופות, את הכי יפה. הנה תסתכלי, קופה מספר 1, קופה מספר 2...). גם
כחילונית הלכתי עם מכנסיים רחבים וחולצות רחבות – אבל לזהבה המעבר היה קשה, קשה, קשה.
יום
אחד התקשרה אלי וסיפרה לי כך: היא התחילה לעבוד בחנות בשר, והאחראית עליה ממש מחדדת
אותה במצוות הצניעות, מעירה לה על כל פרט ופרט, ומודיעה לה שככה היא לא יכולה להגיע
לעבודה, כי קונים במקום דיינים ורבנים חשובים. היא פשוט קיבלה משגיחת צניעות פרטית
– איזו השגחה. עוד סיפרה שהיא לא מרגישה כל כך טוב, יש לה תחלואים שונים, ודלקת בדרכי
השתן שבאה והולכת... שוב ראיתי אותה בשבת בהופעה נוצצת, עם חצאית קצרה שכאשר היא מתיישבת
מטפסת אל מעל הברך אל ירכיים חשופות... אמרתי לה: "זהבהל'ה, ה' אוהב אותך והוא
ממש מדבר איתך – סתם יש לך דלקת דווקא שם? את חייבת להבין, לקלוט את המצווה".
והיא: "אבל בעלי אוהב שאני כך". "אז תהיי כך בבית – רק בבית. תבטיחי
לי שתתפסי שיחה איתו ותסבירי לו שאת חייבת לשנות את הלבוש שלך ברשות הרבים".
בשבת
אחה"צ הלכתי ל"מוסאיוף" לשמוע את השיעור של הרב אלבז, ומביהכ"נ
יוצאת אישה מוכרת, אבל לרגע אני לא מזהה. זו היא? זהבה שלנו במטפחת ראש לבנה פשוטה,
בלי קישוטים, בחצאית שחורה, חולצה לבנה עם צווארון ועליה עליונית שחורה צנועה – ופנים
נקיות, נקיות לגמרי מאיפור. עמדתי להתעלף מרוב אושר. כמעט שנתתי לה נשיקה ברחוב – אבל
זה לא צנוע...
אומרים
שבארמון המלך, כאשר המלך רוצה לומר דבר מה ליועציו, הוא לא אומר במפורש. הוא רומז והם
כבר מבינים. וכך היא גם השפה של ה' אתנו. הוא רומז לנו, באמצעות המקרים, את מבוקשו
מאיתנו. רק להתבונן, להקשיב, ולראות איך ה' רוצה להשיב.
בכיליון
עיניים
נזכרתי:
לפני כשנה נסעתי עם אימא לבדיקת עיניים בהדסה. חיכינו שעות, וגם לא ניתן ללכת ולחזור
כי אין מספרים ולא ידוע מתי יקראו לה. הסבלנות שלי הלכה ופקעה, הרגשתי שממש יוצא לי
עשן מהאוזניים מעצבים, ואז יצאה לי קריאה מהלב: "ה', תשחרר אותנו מכאן",
ותוך כדי המחשבה אני שומעת את הרמקול הגואל מכריז על שמה של אמי... תפני ותיעני...
במידה
שאת מעודדת
לאחרונה
היתה לי חלישות הדעת בעניין זיכוי הרבים. יש לי אמנם שני שיעורים פורחים, ברוך השם,
ולרוב גם שיעור בשבת, אבל זהו. העניינים לא זזים יותר. מתפללת ומתחננת ובוכה לבוראי
– וכלום.
ביום
ראשון בערב חזרתי משיעור בקטמון, שמחה מהגשם שסוף סוף הגיע, ונכנסתי למכולת שליד הבית
לקנות דבר מה. אישה צעירה מתבוננת בי ושואלת: "קוראים לך מאיה?" וכשאני משיבה
בחיוב היא אומרת לי בחום ובהתרגשות: "שתדעי לך שהשיעורים שאת נותנת ב"קול
הלשון" הם הצלת נפשות ממש. אימא שלי היא אישה מבוגרת וחולנית, וכמעט לא יוצאת
מהבית, והשיעורים שלך מחיים לה את הנפש ומשמחים אותה. עכשיו היא כבר שומעת פעם שנייה
את הסידרה של שושנת העמקים. את עושה עבודה נהדרת – תמשיכי". שמחתי כל כך, מסרתי
דרישת שלום לאימה, ועידכנתי אותה שיש סידרה חדשה על מידות. יצאתי אל הלילה הקפוא עם
לב חם – מודה לבוראי על טפיחת העידוד שכל כך הייתי זקוקה לה.
ד"ש
מאבן עזרא
ביום
א', ר"ח אדר, כשסיימתי לעבוד עם אחי על הגהת השיעור, סיפרתי לו משהו חביב שקראתי
מאבן עזרא, בפרשת משפטים, בעניין של לא להישבע. אומר הרב, שיש אנשים שכל כך רגילים
בשבועות, שכאשר תשאל אחד כזה: על מה נשבעת עכשיו? הוא יגיד: "אני נשבע לך שלא
נשבעתי...", ואחי סיפר שלפני ארבעים שנה, כשלמד באוניברסיטה, הוציא לאור כתב יד
של האבן עזרא – והראה לי אותו באינטרנט בספריה הלאומית... ואמר שהוא מחובר לרב, יש
לו קשר איתו. האבן עזרא חביב גם עליי ביותר, ומיד סיפרתי לו כהנה וכהנה סיפורים עליו,
איך כאשר רצה לפגוש את הרמב"ם התחפש לחולה בבית החולים ליהודים שלו, וכשעבר הרמב"ם
בבוקר לביקור חולים רשם דיאגנוזה, וחלף הלך לו. האבן עזרא ידע שהוא רק עושה את עצמו
חולה – ושאל מה רשם הרמב"ם? ענו לו: המחלה – עניות, התרופה: חמישים זהובים – ועוד
כהנה וכהנה סיפורים נהדרים על רבנו, שכל ימיו סבל מעוני, ואמר באחרית ימיו: לו הייתי
יודע שכך יהיה גורלי – הייתי תופר תכריכים – אז אף אדם לא היה מת, או מוכר נרות – אז
השמש לא הייתה שוקעת... בערב הלכתי לשיעור של הרבנית כוכבה, והיא פותחת ואומרת שהיום
יום פטירתו של האבן עזרא, ועוד הוסיפה סיפורים. הייתי המומה, ואמרתי לה: אני לא מאמינה,
אחי ואני דיברנו עליו כל כך הרבה היום. פשוט מדהים – צדיקים במותם נקראים חיים, ואחי
החילוני שהוציא לאור ספר של אבן עזרא... קיבל ממנו ד"ש חם (תתעורר...(
דרך
הגב
אני
עורכת לאימא קניות בסופר מדי שבוע. באחת הפעמים, מרימה שישיות של מים וקולה – נתפס
לי הגב. כל תנועה כאבה, לא יכולתי לשבת ולא ללכת. בשבת בבוקר לא הלכתי לתפילה. כמה
צריך להעריך ולהודות על הדברים הפשוטים האלה שנראים לנו מובנים מאליהם.
בסעודת
שבת אמר לי בעלי שהרמב"ם אומר שבעיות בגב קשורות לפה. הרהרתי וגיליתי שאכן לקחתי
על עצמי קבלה שקשורה לפה, והיו לי כמה נפילות. אז ה' רמז לי: "את לא עומדת במילה?
אין לך עמוד שדרה? – אז יהיה לך קשה לעמוד, קשה לשבת". תזכורת מכאיבה. תודה.
אימא
שלי תמיד אומרת: "בכל דבר רע יש משהו טוב". אז בימים האלו שהייתי מנוטרלת
עם הגב, בעלי הפך להיות מתוק מדבש. מלא דאגה ורוח טובה, מנסה להצחיק אותי. באחד הבקרים
שאל אותי: "איך הגב?" עניתי: "צריך לבדוק את הישיבה". "איזו"
– הוא שואל "ישיבה של מעלה או ישיבה של מטה?"...
ה'
מגיש להנחתה
לפני
ראש השנה הוזמנתי לתת שיעור בשכונת קטמון. היתה לי בדיחה בכוונת, משהו משעשע ששמעתי
לאחרונה, אבל לא היה נראה שיש איזשהו הקשר לנושא השיעור כדי לספר אותה, ואני הרי לא
באתי לספר ככה בדיחות...
הגעתי
בשיעור לנושא המשמעויות שיש בתקיעת השופר, והנה אני מוצאת את עצמי מדברת על המשמעות
העשירית: להזכירנו תחיית המתים שנאמר בה: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים
תראו וכתקוע שופר תשמעו" – וה' זימן לי הנחתה לבדיחה: סטודנט אחד היה מצהיר בפני
כולם שהוא אתאיסט. לא מאמין כלל בקיומו של ה'. יום אחד נכנס המרצה ושאל אותו:
"שמעון, אתה מאמין בתחיית המתים?" שמעון גיחך והשיב: "כמובן שלא".
"יותר טוב שתתחיל להאמין", אומר המרצה. "לפני שבועיים נעדרת מהמבחן
בטענה שסבא שלך נפטר והיית צריך להיות בלוויה, אז הנה הוא בכבודו ובעצמו עומד בשער
ומחכה לך"...
הדבור
מדבר
גרנו
בקטמון בדירה עם מרפסת גדולה. רוב שעות היום דלת הבית היתה פתוחה אליה. יום אחד נכנס
הביתה דבור, ולמרבה ההשתאות החל לבנות קן על תיק התפילין של בעלי... נכנס ויוצא, נכנס
ויוצא, ובכל פעם נוספת שכבת בוץ לקן החדש. בעלי אמר לי: "יש כאן משהו. הרי בתפילין
כתוב: "והיו הדברים האלה על לבבך" – אולי הדבור רוצה לרמוז על תקינות התפילין".
ואכן לקח אותן לבדיקה, ואכן התגלה שמרוב שימוש הן יצאו מכלל שימוש... הרבה שליחים למקום.
הכנת
אוכל
זמן
רב מחיינו אנחנו מבלות במטבח. מקלפות, שוטפות, קוצצות ומתבלות. עוסקות בחומרי החיים
הנהדרים שה' נתן לנו ומזינות את בני המשפחה. ידוע שבזמן הכנת חלות זהו זמן של תפילה,
ועלה בדעתי שאת אותו עיקרון אנחנו יכולות ליישם בכל פעולה במטבח, ולתת ליצירתיות לפעול
גם במשאלות ובתפילות שנאמר בזמן הכנתו. למשל: כשאני אופה אומר: יהי רצון שאהיה יפה
בעיני בעלי... כשאכין עוגת גבינה: יהי רצון שנהיה לבנים וטהורים לעבודתו יתברך. חותכת
פלפל: שהילדים יהיו מפולפלים. מוסיפה מלח – שיהיו ממולחים... מטפלת בעוף – שנזכה לעוף
אל קרבת ה'. בשר – שנתבשר בשורות טובות. דג – שניפרה ונירבה כדגים. סלט – שכל מרכיבי
המציאות שלנו ישכנו יחד בשלום. כשמכינה אורז עם אפונה אתפלל – שה' יארוז את כל צרותינו
ויפנה אותן מעלינו... וכשאקלף שום – שלא יהיו לנו שום בעיות... תנסי חמודה, ותראי איך
היצירתיות שלך מטעימה את האוכל, וכל שניצל שיגרתי יצהיר לך בחדוה: יהי רצון שנינצל...
הפוך
על הפוך
כשהתחלתי
לתת שיעורים בשבת ישבה בין כל הנשים הספרדיות המבוגרות, בחורה צעירה, דקה, יפה ו...
פיליפינית. עם קסקט, ומבט ערני בעיניים, ראיתי שהיא קשובה, בזמן של סיפור מרגש עיניה
היו נמלאות דמעות. ההתמדה שלה הייתה מיוחדת: תמיד מתייצבת בזמן, ומגיעה לכל שיעור.
לאחר זמן קצר נוצר בינינו קשר: היא נמצאת בארץ כבר שבע שנים, ובתהליכי גיור. יום אחד
נפגשנו באוטובוס, ואז סיפרה לי את סיפורה הלא ייאמן. היא חיה עם בן זוג ישראלי, שמבוגר
ממנה בשלושים שנה, ועובדת אצל משפחה דתית, ובהשפעתם החלה להתקרב ליהדות ורצתה לפתוח
בתהליך גיור. בן זוגה התנגד נמרצות ונחרצות: מה פתאום, הוא רוצה להמשיך בחייו פרוקי
העול, לנסוע לים בשבת, בשום אופן לא מסכים.
התפללתי
עליו, סיפרה סינדי (כך קראו לה אז), ביקשתי מה' שיהפוך את ליבו, וגם הרב בבית הדין
דיבר איתו, ובסוף הוא הסכים. הכשרתי את הבית, שבת, לאט. תהליכי הגיור התקדמו, זה לא
היה פשוט ולקח כמה שנים, אבל כשראו שאני אמיתית ובאמת אוהבת את ה', ובאמת רוצה ללמוד
ולשמור מצוות, קיבלו את הגיור שלי.
מיד
אחרי שהוטבלה, התקיימה החתונה. נסענו, המעסיקות שלה ואנחנו לאלון שבות, מקום בית הדין,
ושם ברחבת בית הכנסת התקיימה החתונה, מצד החתן נכחו אחותו וגבאי בית הכנסת בו התחיל
להתפלל לאחרונה... החבר'ה הצעירים של הישוב באו לרקוד ולשמח, ומוסא חריף הגיע עם הקלרנית.
אני ליוויתי אותה על תקן אימא לחופה, היא הייתה יפיפייה ונרגשת מאוד, עם זר כלה שקנינו
לה בדרך בגוש עציון. סינדי הפכה לרות, יהודיה מתוקה שבסוף כל שיעור אומרת לי:
"תודה על המזון לנשמה", ובכל שבת קונה לבעלה עלייה לתורה כי עשרות שנים הוא
לא היה בבית כנסת וצריך להשלים את החסר...
הצדיק מזכיר את עצמו
לאחרונה
קרה לנו אירוע השגחה מדהים. ישבתי בכורסא וקראתי, ובעלי שישב על הספה לידי שאל לפתע:
תגידי, הרב יוסף וולטוך היה צאצא של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, נכון? באותה השנייה ששאל,
עיני קראו את המילים: רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב... התרגשנו. אין סיכוי למקרה כאן, הצדיק
פשוט הזכיר את עצמו, וביקשנו על עצמנו בזכותו. אם כבר עת רצון, לנצל אותה...
סיפרתי
לאחי על התזמון המיוחד הזה, ואז הוא נזכר בשתי השגחות מתוקות שקרו איתו. כשהיה בן
16 קרא את הספר "תולדות הזמן האבוד". אימא קראה לו לאכול צהריים. הוא סימן
את העמוד ב"זנב חמור", והלך לאכול. אבא ישב לשולחן וקרא עיתון, ואחי ביקש
ממנו את המוסף הספרותי. זה מה שעניין אותו. והנה הוא רואה שבמדור החידות הביאו קטע
מספר, ומבקשים ממי שיודע מהיכן לקוח הקטע שיכתוב ויזכה בפרס. הקטע שצוטט היה בדיוק
הפסקה בה הפסיק בקריאת ספרו... מיד שלח גלויה וזכה בפרס: ספר צילום.
ועוד
סיפר שכאשר היה בין 6, אבא ניגש איתו לדוכן הפיס ואמר לו: אתה שולח לגמרי לבד, ואני
עומד פה מרחוק. אחי שלח וזכה בסכום עצום של עשרת אלפים לירות. "החלפנו את המקרר
מקופסת קרח למקרר אמתי, וקנינו לכולם פיג'מות"...
ומאז
הוא לא שלח יותר כרטיס הגרלה. אמרתי לו "זאב, אם יש לך כזה כשרון, אולי תשלח שוב?"
והוא עונה: "לא. אין ממש צורך. אם יהיה דוחק אולי אחשוב על זה". אני רומזת
שיש אנשים במשפחה שזכייה הגונה דווקא יכולה להועיל להם, והוא מתעקש: "אני לא רוצה
לקלקל לאנשים אחרים את שמחת הזכייה אם אזכה במקומם". נו, מחשבה כזאת רק
"הצדיק החילוני", כפי שאני נוהגת לכנות אותו, יכול לחשוב...
השגחונת
– כוכבה
בשיעור
הנשים שנתתי בקטמון לפני תשעה באב, משום מה הזכרתי כל הזמן את הרבנית שלנו ע"ה.
כוכבה הייתה אומרת כך, כוכבה סיפרה פעם, מזכירה ונזכרת. בסוף השיעור אומרת אחת הנשים:
"אתן יודעות שהשבוע חל יום הולדתה של הרבנית?"
השגחונת
– מתנות
ביקרתי
אצל אמי שלושה ימים לפני יום הולדתה. תיכננתי לקנות לה מתנונת צנועה בהתאם לתקציבי
המצומצם. ברגע שעמדתי לעזוב נפתחה הדלת ונכנס בעלה, הושיט לי אלף שקל ואמר: "תקני
לאימא שלך משהו ליום הולדת". קניתי וקניתי, עוגה מהודרת ואגרול שהיא אוהבת, כלים
יפים למטבח ועוד כהנה וכהנה. הגעתי בשקיות גדושות ושמחתי לשמח. השם פשוט החליט לפנק
אותה כי באמת היא חמודה.
השגחונת:
נענע
אל
ביהכ"נ מוסאיוף מגיעה בשעות אחר הצהריים אישה קטנת קומה, גוררת עגלת תינוקות ובה
בקבוקי מים קרים, להרוות את צימאון המתפללות בעזרות הנשים, ובשמים להחיות את נפשן.
צדיקה שכזו. בימי חמישי אני נוהגת לקנות חבילת עשבי בשמים, נענע או ריחן, להרבות בברכות
בשבת, וביום חמישי הזה שכחתי. והנה ניגשת אלי החמודה הזו ופשוט מניחה בידי חבילת נענע,
ואומרת לי: "זה בשבילך". בדיוק אומרים קדיש באחד המניינים, והיא אומרת:
"כאן זה סם החיים – אי אפשר ללכת מפה...".
השם
מדבר אתנו באמצעות מזג האוויר
בראש
חודש אלול נסעתי לכותל. רציתי להגיע לקברי אבות, ההסעה לשם ממש ליד ביתי, בתחנת האבן
ליד ישיבת סדיגורא, אבל מאות האנשים שהמתינו שם עם אותו רצון, ואישה שהכרתי שדיווחה
לי שללא כרטיס אין סיכוי לעלות לאוטובוס, הניאו אותי מכוונתי הראשונית, וכשהגיע קו
3 לכותל, זינקתי עליו והצטופפתי עם עשרות נשים תינוקות ועגלות, שהתנהלו בשקט ובסבלנות
מופתיים, במסלול הנסיעה המתיש אל הכותל.
כשנחלצתי
סוף סוף מקופסת הסרדינים האנושית, ועשיתי את דרכי אל שריד בית מקדשנו, נשבה לעברי רוח
קרירה ומחיית נפשות, אחרי חודשיים חמים כל כך, זו הייתה ממש מתנה משמים. הודיתי על
הרוח הטובה, וממש הרגשתי שאיך שאלול מגיע הכל משתנה. חודש הרחמים והסליחות.
ונזכרתי:
חודש סיוון, חודש מתן תורה, היה נעים כל כך, ובדיוק בא' בתמוז החל החום המתיש.
השם,
באמצעות מזג האוויר, מעביר לנו את מסרי מצב הרוח של התקופה. בתמוז ואב מחנק תרתי משמע,
ובסיוון ואלול נישאים ברוח רעננה אל קרבת השם.
התרמה
מקורית
סיפר
הרב סופר שהתלווה לחבר שהלך להתרים לצדקה. כשנכנסו לבית אדם עשיר, ביקש חברו סליחה
מבעל הבית. אמר העשיר: "על מה סליחה, מה עשית לי?" ענה לו המתרים:
"אחרי 120 שנה, כשתעלה למעלה ותראה מה עשתה הצדקה שלך – תכעס עלי שלא ביקשתי יותר
– אז מראש אני מבקש סליחה". מספר הרב סופר שהגישה המקורית הזו עבדה והאדם תרם
ביד רחבה.
חכמת
ילדים
יש
בשכנותינו משפחה עם ששה ילדים חמודים, ואנחנו בידידות רבה איתם. יום אחד רואה אותי
אחת הילדות ושואלת בחן: "איפה אתם שמים את הממתקים שלכם?" אז הכנסתי אותה
הביתה והראיתי לה איפה בדיוק מונחים הממתקים...
סיפרה
חברה שכאשר הנכד שלה בן הארבע רוצה לקחת משהו הוא מכריז: "הכל של ה'. הכל של ה'".
אבל אם רוצים לקחת ממנו... אוהו איזה צעקות.
חלומות
על כוכבה ע"ה
מהרבנית
הצדיקה שלנו, כוכבה ע"ה, קיבלנו שלוש דרישות שלום בחלום. יום אחד, עליתי לאוטובוס
וראיתי את תקווה, אחת הנשים המבוגרות משיעור השבת של הרבנית. היא סיפרה לי שחלמה עליה,
מגיעה לשיעור שבת בביהכ"נ "אוהל מועד", לבושה יפה ומאירה. זמן קצר לאחר
מכן חלמתי אני: כוכבה מגיעה לתת שיעור לנערות בביהכ"נ "אליהו הנביא".
שיעור הנערות בימי חיותה היה קטן ומצומצם, אך בחלום היו שם מאות נערות שמחכות למוצא
פיה. היא נראתה קורנת, ודרשה על הפסוק "לעושה אורים גדולים, כי לעולם חסדו".
כשהתעוררתי, נרגשת, חשבתי שהיא מוסרת שגם שם בשמיים היא נותנת שיעורי תורה, ושם היא
כוכב גדול. אבל את החלום המרגש ביותר חלמה בת שבע, שהייתה נאמנת השיעור, וזכתה ללוות
את הרבנית כשנפטרה בביתה, יושבת ליד גופתה וקוראת תהילים עד שלקחו אותה לקבורה. פגשתי
את בת שבע יום אחד במרכז העיר, והיא, נרגשת, אמרה לי: חלמתי על כוכבה. תשמעי. חלמתי
שאני מלווה אותה משיעור השבת לכיוון ביתה. כשהגענו לבית מסתבר לי שזה אינו ביתה, אלא
היכל שמימי מפואר. מדרגות גבוהות היו בפתחו, ואני, שידעתי שכוכבה מתקשה לעלות במדרגות
שאלתי אותה: "איך תעלי?" והיא רק חייכה ועלתה בקלות רבה, וראיתי אותה מסדרת
שולחן שמאחוריו תדרוש.
ואני,
באמצע הרחוב הסואן, התחלתי לדמוע מהתרגשות, ובת שבע אומרת לי: "את שומעת? יש לכוכבה
היכל, יש לה היכל".
יודעת
להסביר
היה
ברשותי מכשיר טלפון קטן רגיל, שלא היה בו כלום חוץ מאפשרות לשלוח הודעות. אחת הנשים
בשיעור ניסתה לשכנע אותי להחליף לטלפון כשר, ואני התעקשתי שאין צורך. באחד הימים קיבלתי
צלצול נסער מבעלת הבית שבו אנחנו מקיימות את השיעור, והיא מדווחת לי שהתייעצה עם רב
בעניין הטלפון שלי, והוא אמר לה שאסור לשמוע שיעורי תורה מרבנית שאין לה טלפון כשר...
ואני, שכל כך לא רציתי להתעסק עם החלפת טלפון, מצאתי את עצמי תוך שעה עם טלפון חדש,
כשר למהדרין.
כשסיפרתי
לאחי את השתלשלות העניינים נזכרתי בבדיחה על אותו אדם שנכנס לבנק ומקים מהומה שיתנו
לו כסף למרות שחשבונו בייתרת חוב, ולא מוכן לשמוע לכל ההפצרות, עד שמגיע פקיד אחד וסוטר
לו, ואז הוא מרכין ראש ויוצא. כששאלו אותו איך השתכנע עכשיו אמר: "הם דיברו, אבל
הוא ידע להסביר...".
יקיצה
ועקיצה
בערב
שבועות האחרון, בעלי היקר, שתמיד נהג לצאת מייד אחרי הסעודה לכיוון ביהכ"נ, לומר
את התיקון, שינה כיוון. ובמקום לצאת קיפל רגליו, השתרע בנחת על הספה בסלון, ובתוך שניות
נרדם וישן לו שנת ישרים. הייתי כל כך במבוכה, ההסכם הלא כתוב בינינו הוא שאם לא מבקשים
במפורש להעיר – אז לא מעירים, וכל כך דאגתי, מה, הוא הולך להחמיץ את הלילה הגדול הזה?
נשארתי
ערה עד חצות, קוראת חלקים מהתיקון, ובעיקר את מגילת רות, ואז הלכתי לישון. לשמחתי שמעתי
את בעלי מתעורר, מתארגן ויוצא. למחרת שאלתי אותו איך קרה שהתעורר, ממש בזמן, והוא אמר
שיתוש בא ועקץ אותו מעל כף היד, עקיצה מכאיבה במיוחד, שהשאירה סימן עגול מסביבה, ממש
במקום שנוהגים לענוד בו שעון... התבדחתי: ה' שלח לך שירות יקיצה בעקיצה... ואז עלה
בדעתי שזהו מעין משל לעקיצות השונות שה' שולח לנו בחיינו, עקיצות בבריאות, בפרנסה,
בתקלות שונות ומשונות, ומכוון בהן להקיץ אותנו משנתנו, ולתקן.
השם
מרחם על נשמת דודה חנה
הירצייט
של אבי ז"ל הוא בכ"ח באדר. בכ"ו באדר תשע"ו, יום שלישי, מסרתי
שיעור שהכנתי על אבא במסגרת הסידרה "הילולת הצדיקים", ובמהלכו סיפרתי גם
על אחותו חנה, והבאתי סיפור מתקופת שהותה במחנה ריכוז.
והנה
הסיפור:
הצחוק
של דודה חנה
נזכרתי
בסיפור משפחתי של דודה חנה – איך נשאה חן בעיני נאצי ארור באושוויץ – וכך סיפרה: הייתי
נערה בת שש עשרה, ועבדתי עם עוד הרבה נשים באולם ענק, בו מיינו את כל חפציהם של אלו
שהלכו לשריפה: בגדים לחוד, נעליים לחוד, וכן הלאה. כמה פעמים מצאתי יהלומים תפורים
במקומות נסתרים – ושמרתי אותם. יום אחד הגיע משלוח של צוענים, וכשהם קלטו לאיזה
"גן עדן" הגיעו – התחילו זעקות וצעקות אימים, ובאותו רגע הייתה הפסקת חשמל
– והוציאו את כולנו לחצר חשוכה, אל תוך הזעקות. כשנדלק האור, הגיע קצין נאצי והתחשק
לו להתעלל בנו קצת, וציווה עלינו לעשות תרגילי התעמלות, קפיצות כמו של צפרדע. ואני,
כל המצב המטורף הזה הגדיש לי את הסאה, ותוך כדי הקפיצות התחלתי לצחוק, פשוט להתגלגל
מצחוק היסטרי ובלתי נשלט. הנאצי היה המום, לראות אותי צוחקת כך, הפסיק ושלח אותנו חזרה
לעבודה. למחרת הוא הופיע ושאל: איפה הילדה שצחקה אתמול? הייתי בטוחה שהסוף שלי הגיע,
אבל לא התרגשתי, כי המוות שם יכול היה להגיע בכל רגע. הוא לקח אותי איתו ואמר לי: יש
כאן שמלות חמות, תבחרי לך שמלה, וראה את נעליי הקרועות ואמר שאבחר נעליים טובות, ואז
לקח אותי למטבח שלהם ואמר שאקח סוכר ולחם שנשארו שם, ומאז מידי פעם היה מביא לי אוכל.
כך סיפרה לי דודה חנה על הצחוק שהפך את ליבו של האכזר שבאכזרים – ואני לא ידעתי את
נפשי, וצחקתי בדמעות.
למחרת
מתקשרת אלי אימא ואומרת לי: "דודה חנה נפטרה אתמול". הקשר המשפחתי שלנו איתה
הלך והתרופף לאחר פטירת אבא, והידיעה על מותה כלל לא הגיע מילדיו של בעלה, כפי שהיינו
מצפים, אלא "במקרה" מאישה שעבדה במקום וידעה שאנחנו קרובי משפחה.
לדודה
חנה לא היו ילדים. לא היה מי שיגיד עליה קדיש. כיוון שהידיעה על מותה הגיעה יום לפני
היארצייט של אבא, הרי שבאופן הטבעי ביותר היא הצטרפה אליו לכל הקדישים וההשכבות, ובעלי
המשיך להגיד עליה קדיש כל אותה השנה.
השתאיתי
לראות את ההשגחה המופלאה של השם, איך דאג לאישה ערירית ניצולת שואה, איך הוזכרה בשיעור
תורה ביום פטירתה, ואיך נצמד יום הפטירה ליארצייט של אחיה. "כי לא יידח ממנו נידח".
כי
נפלתי קמתי
בתקופת
בין המיצרים השנה הרגשתי חנוקה לגמרי, הצער על בית המקדש שחרב, החום הכבד, מצב הרוח
שלי היה ירוד ולא הפסקתי לקטר ולהתלונן. יום אחד הגעתי כרגיל לבקר את אימי. ביד אחת
היתה לי שקית עם מצרכים, וביד השנייה שקית של נעליים שהבאתי לה לבחור מתוכן נעל בית
נוחה. פסעתי בשביל המוליך אל ביתה, ודרכתי על חישוק פלסטיק קשיח שמשמש לאריזה. החישוק
התרומם ונעל את רגלי השנייה. תוך עשירית השנייה מצאתי את עצמי על המדרכה, נופלת ישר
על הפנים... השפה נפצעה ונזלו ממנה טיפות גדולות של דם, האף והסנטר חטפו חבטה. הייתי
בהלם... שלפתי איזה סמרטוט והצמדתי אותו לשפה, וכך הגעתי לאימא, שנבהלה כהוגן. תוך
כדי ההליכה אני זוכרת שחשבתי בעלבון: ריבונו של עולם, למה מכה בפה? מה אני כבר עושה
– אני נותנת בו שיעורי תורה. אבל אחר כך, בחשבון מדוקדק יותר, הבנתי שלא רק שיעורי
תורה יצאו מהפה הזה, אלא גם תלונות וקיטורים, וה' בחסדו העיר לי: בין המיצרים זו אמנם
תקופה של צער, אבל לא של התבכיינות, והרי האסונות בחודש זה קרו בגלל בכיית החינם שבכו
בני ישראל במדבר בעקבות חטא המרגלים.
עוד
פרט מעניין: אומרים חכמינו שבימים המסוכנים הללו שולט שד בשם קטב מרירי, שמזיק בעיקר
בשעות שעד הצהריים, ונמצא במקום שבין הצל לשמש, ובאיזור שומם מאדם, ואלו בדיוק היו
התנאים בזמן הנפילה.
לעצמי
סיכמתי את האירוע: התלוננת שהמצב על הפנים, ונפלת על הפנים...
כשהגעתי
לבקר את אחי, עדיין פצועה, הוא תהה: הרי הגעת לקיים מצוות כיבוד אם, ועוד הבאת לה נעליים,
ושלוחי מצווה אינם ניזוקים... (חילוני, אבל הוא בעניינים...). אמרתי לו שחשבונות שמיים
הם לא חשבונותינו, ומה שלנו נראה רע, יכול להתגלות כישועה גדולה, ויש במקורות סיפורים
רבים כאלו.
כשבוע
לאחר שהפה החלים לחלוטין, הרגשתי בערב אחד איזה כאב בחניכיים. בבוקר התעוררתי ולהפתעתי
גיליתי שהלחי שלי הפכה לאפרסק גדול ונפוח. מיהרתי למרפאת שיניים, ושם הרופאה ניקזה
ממני כמויות של מוגלה, וכשבכיתי מרוב כאב מילמלה במבטא צרפתי: כפרת עוונות...
מה
עכשיו? מה ה' רוצה למסור לי? התבוננתי והבנתי: לקטר אסור לא רק מהפה ולחוץ, אלא גם
מהפה פנימה, במחשבות. ועכשיו רק נותר ללמוד בעל פה את המסר הזה, ולשננו, שלא נצטרך
לקבל חבטה בשיניים...
לקראת
תשעה באב הגיע אלי הבדיחה החינוכית הבאה: לכל האנשים עם הפרצוף תשעה באב, זה השבוע
שלכם, תהנו...
ככה
סת"ם
אחי
היקר, הצדיק החילוני, ביקש ממני שאנסה להסביר מהו ההבדל בין העולם החילוני שממנו באתי,
לעולם הדתי שאליו הגעתי בחסדי שמים.
עברתי
באוטובוס ליד כיכר השבת, ועיני נחה על שלט פרסום: "מרכז סת"ם". ואז
עלתה בדעתי המחשה לעניין ההבדל בין חילוני לדתי.
בעולם
החילוני משתמשים הרבה במילה סתם. סתם כי התחשק לי. ככה סתם. השימוש הנרחב במילה מצביע
על תחושת הסתמיות בחיים החילוניים. המשמעות של הקיום לגמרי לא ברורה.
ההבנה
שיש ה' בעולם, והכל מתנהל לא במקרה אלא כי ה' רקם, בהשגחה פרטית מדוקדקת, הופכת את
החיים לטעוני משמעות. וכך הסתם החילוני הופך בעולם הדתי לסת"ם – ספרי תורה, תפילין
ומזוזות – כל היקר והקדוש.
כמה
נעים
את
שיעור הנשים שירשתי מהרבנית האהובה שלנו, כוכבה ע"ה, המשכנו במבנה ביהכ"נ
שבו התקיים שנים ארוכות. מדי פעם נתתי לגבאים סכום קטן עבור הוצאות החשמל, אבל מסתבר
שהם רצו הרבה יותר, ובאחד השיעורים התפרץ הגבאי פנימה, וצעק שאם לא נשלם סכום גדול
– הם לא מסכימים שנמשיך את השיעור שם. מייד התנדבה נחמה והציעה שהשיעור יתקיים בביתה.
מעניין שלאחר מספר חודשים סיפרה לי אחת הנשים שביהכ"נ נסגר בימות השבוע ופועל
רק בשבת, ואמרה: "סגרו לנו את השיעור, אז ה' סגר אותם"...
לאחר
כשנה בביתה של נחמה נחת השיעור אצל בת שבע. בשיעור האחרון, כשהגעתי אל שולחן המלכים
שהיקרה הזו עורכת לנו, והתכבדתי בכוס מרק אפונה נהדר שהכינה, אמרתי לנשים: "מרוב
שנעים כאן יש חשק לא לבוא רק לשעה, אלא ממש לגור כאן, בחמימות הזו, ולחזור לשעה לחיינו
הרגילים". ואז נזכרתי וסיפרתי להן: כשהגענו לגור בשכונת הבוכרים, המעבר מקטמון
הירוקה לשכונה החרדית האפרורית והצפופה היה קשה. הצטרפתי לנסיעה שמארגנות נשים מדי
שבוע לקברו של שמואל הנביא, שנמצא במרחק לא רב, וכשהגעתי לשם, למקום הגבוה הזה, שניתן
להשקיף ממנו לכל כיוון למרחקים פתוחים, הרגשתי שהנשמה שלי לוקחת נשימה עמוקה. ההסעה
שוהה בציון רק כחצי שעה. אמרתי לרבנית טובה לוי שנסעה איתנו: "צריך לחיות כאן,
ולנסוע לבוכרים לחצי שעה..."
ואז
סיפרה יוכבד, שהיא ובעלה התפללו במשך ארבעים יום בציון שמואל הנביא, שה' יעזור להם
במצוקת הדיור, ובדיוק בסיומם היא קיבלה טלפון מ"פרזות", בו מודיעים לה שהם
זכאים לקבלת דירה...
לא
להתרגז
באחד
הבקרים התרגזתי. זה לא קורה הרבה – אבל לפעמים כן. כעוסה ורטננית הגעתי לביתה של אמי,
ישבנו במרפסת לשתות קפה, ואז היא אומרת לי: "את יודעת, החלטתי לא להתרגז יותר
משום דבר"...
לבוא
לבורוכוב
לרוב
אנחנו נוהגים להתפלל בשבתות בבית הכנסת "היזדים". בשבת שאחרי פסח התחשק לי
לשנות אווירה, והלכתי להתפלל ב"'בורוכוב".
בתפילה
פגשתי את נאוה חברתי, שהיא המארגנת של שיעור התורה לנשים בשבת, והיא מאותתת לי ללא
מילים: היום יש לך שיעור. אני מאותתת חזרה: כמובן, בשעה חמש, והיא: לא, לא, לא. בארבע.
מה מסתבר, בדרך כלל בזמן קיץ אני מוסרת כל שבת שיעור קבוע בשעה חמש, ולכן לא הסתכלתי
בלוח השנה לראות שאכן בשבת הזו רשום שיעור בארבע. נאוה גם היא בדרך כלל לא מסתכלת מי
הרבנית שתגיע – ו"במקרה" הפעם הסתכלה וראתה שזו אני.
שתינו
השתאינו למראה ההשגחה הגלויה, והצבענו כלפי מעלה. כל כך בבירור אבאל'ה לא רצה שהבנות
שלו יבואו לשיעור ואין רבנית, ופשוט סידר שניפגש בבורוכוב ויהיה טוב.
לבער
את ההחמצה
הניקיון
החיצוני לקראת פסח משפיע גם על הפנימיות. בפסח יש הרגשה של טהרה, של קרבת ה' גדולה,
חג האמונה. השנה עלה בדעתי שהרמז בביעור החמץ הוא לבער את ההחמצה בחיינו – החמצה של
קירבת ה', של הידיעה הברורה שיש לנו אבאל'ה אוהב, שדואג ומושיע ומחלץ אותנו מכל המיצרים.
להיוולד
בכותל
הצלחתי
להגיע בפסח לברכת כוהנים בכותל. עמדתי במקום מוצל, היה מאד חם, והנה הופיעה השמש מאחורי
חומת האבן ונמסתי... החלטתי שאת הברכה של המוסף אשמע כבר ברחבה החיצונית, והתחלתי לפלס
את דרכי החוצה, עם עוד רבבות נשים שזו הייתה גם מטרתן – נתקלות בדרכן ברבבות אחרות
שדווקא רוצות פנימה... בתוך הצפיפות המטורפת הזו, כשבעצם אני לא יכולה לזוז ופשוט זורמת
עם הלחץ, פתאום מישהי אומרת: "אני מקווה שבבית המקדש העניינים יהיו קצת יותר מסודרים..."
ואישה אתיופית חמודה לצידי אומרת: "אנחנו כבר בתוך זה, אז בואו נשיר" ומתחילה
בהתלהבות: "דוד מלך ישראל חי וקיים".
איך
שלא יהיה, בסוף הלחץ משתחרר ונפלטים בהקלה לתוך הרחבה, שגם היא צפופה אבל לא עד כדי
כך. כשסיפרתי לאחי על החוויה לפתע עלה בי הדימוי שלצאת מתוך ברכת כוהנים זה כמו להיוולד
מחדש. גם בלידה יוצאים בלחץ... כשהתקשיתי לנשום מרוב הדוחק נזכרתי בבדיחה ששמעתי לאחרונה:
אישה, מעולפת מניקיונות הפסח, אומרת לבעלה: "קשה לי לנשום, קשה לי לנשום"
– והוא עונה לה בחביבות: "מה שקשה לך אל תעשי..."
להמחיש
את התפילה
בוקר
אחד, סיימתי את תפילתי בביהכ"נ מוסאיוף ואני בדרכי החוצה, עוצרת אותי בתיה, אישה
זקנה שנראית כמו אמותינו, עם רדיד שמכסה אותה מראשה עד רגליה, שאענה אמן על ברכות השחר
שלה. למרבה השתאותי היא מברכת ומדגימה בתנועות את הברכה. ב"פוקח עוורים"
– היא מצביעה על עיניה. ב"מתיר אסורים" – היא עושה תנועה של השתחררות מכבלים.
בברכת "זוקף כפופים" היא מזדקפת, ובברכת "מלביש ערומים" היא מדגימה
התלבשות. ב"המכין מצעדי גבר" היא צועדת קצת, וב"עוטר ישראל בתפארה"
– היא מדגימה בידיה הנחת כתר על ראשה.
חייכתי
לעצמי. מעולם לא ראיתי כאלו ברכות השחר, ממש: "כל עצמותי תאמרנה"...
לזכור
את ה'
בשבת
אנחנו נוהגים להתפלל בביהכ"נ "היזדים". בדרך כלל מגיע לתפילה גם הרב
סופר שליט"א. ממקומי בעזרת נשים אני צופה בו, ממש מולי, בהליכותיו המלכותיות,
בשקט שקורן ממנו. כשהוא מגיע משתרר רוגע בבית הכנסת, מרגישים ממש בחוש את הקדושה סביבו.
כשהוא עולה לארון הקודש בפתיחת ההיכל ומברך, באופן פרטי כל מי שמבקש, ובאופן כללי לכל
עם ישראל אופפת מתיקות את קהל המתפללים. לאחר הקריאה בתורה הרב אומר באופן קבוע כמה
דקות של דברי תורה מחכימים, בחן ובהומור המיוחדים לו.
בשבת
האחרונה, פרשת "תולדות" שמעתי ממנו משהו כל כך חשוב לחיינו – ומייד סיפרתי
אותו בכל שיעוריי במהלך השבוע. הרב דיבר על כך שיעקב אבינו נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים,
"ויאכל וישת ויקום וילך, ויבז עשיו את הבכורה". מאיפה הגיעה שתיה? אלא שלעשיו
תמיד היה מצוי בקבוק אצלו, משקה חריף בהישג יד, כך שגם אם לא יכבדו אותו – הוא מסודר.
ואומר הרב: "מאויבי תחכמני מצוותיך". כמה ניתן ללמוד מההנהגה הזו של עשיו
ולהפוך אותה אל הקודש. שלעולם יהיו דברי תורה בחיקנו, כביכול. שלא נפסע ארבע אמות בלעדיהם.
וסיפר איך הלך ברחוב ופגש את דודו, המקובל אברהם מונסה זצ"ל, ובירך אותו לשלום
ודודו לא ענה. בעוד הוא חושב למה לא זכיתי שיחזיר לי שלום, בירך אותו דודו ואמר לו:
"אל תיפגע. רבי לימד אותי לא ללכת לעולם ברחוב בלי דברי תורה, אז בדיוק הייתי
באמצע שינון משנה".
סיפרתי
לנשים בשיעורים שלמעשה אני מקיימת את ההנחיה הזו באופן טבעי כבר שנים, תמיד מזמזמת
לי שיר קודש בהליכתי ברחוב, בדרך כלל את: "אדון עולם אשר מלך". וגם אם נדמה
לנו שאנחנו לא יודעות פסוקים, כשננסה להיזכר נראה שיש לנו שפע ענקי של מזמורים ופסוקים
בזכרוננו – ולאמר אותם תוך כדי הליכה זה לומר לה' כמה הוא חביב ואהוב ואין רצוננו לעזבו
אף לרגע.
לחזור
הביתה
סיפרה
לי חברה שהבת הקטנה שלה חזרה מהגן יום אחד והודיעה: "הגננת אמרה שצריך לחזור בתשובה
הביתה". צחקנו מההבנה התמימה של הילדה, ואח"כ חשבתי לעצמי שבעצם היא אמרה
בפשטות את מה שחשתי מאז שחזרתי בתשובה, שזו אכן חזרה הביתה, למקום חם ואהוב ששייך לי,
שבו מדברים בשפתי, שבו חיה משפחתי הענקית דורי דורות, משפחה של צדיקים יהודיים שחיים
עם אבא גדול בשמים ואימא מתוקה – זו תורתנו הקדושה.
אמרה
לי חברה שבעלה אמר לה יום אחד את המילים היפות ביותר ששמעה אי פעם. וכך אמר:
"בכל יום אני אוהב אותך עוד קצת". והיא נמסה. ואני חשבתי שכך באמת אני מרגישה
כלפי השם. בכל יום אני מבינה יותר את עומק המתנה שקיבלתי עם ההתקרבות אליו – ועם ההבנה
האהבה גדלה, בכל יום עוד קצת...
לפני
זמן מה אמרתי לבעלי: "אתה יודע איך מרגישים קדושה? דוד המלך אומר בתהילים:
"כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". הוא מרגיש כמו תינוק בזרועות אמו אצל ה'.
הכי רגוע, הכי חמים, הכי מפנק ודואג. וגם אצלי הרגשת הקדושה היא כמו אצל תינוק בעריסה,
אחרי ששתה חלב והוא רגוע". אז בעלי אומר: "לפני השיהוק או אחריו?"...
אמר
אחד מהחכמים: בימים הנוראים אוגרים יראת שמים לכל השנה, ובסוכות אוגרים אהבת השם לכל
השנה.
במוצאי
שבת חוה"מ סוכות ישבתי בסוכתי הקטנה, וחשבתי על אהבת השם. והנה אני שומעת שירה
מאחת הסוכות בקרבת מקום. זו היתה שירה של ילדות קטנות, והן שרו בהתלהבות ובמתיקות,
במנגינה של "רננו צדיקים" את השיר הבא: "אוהבים את צביקי, אוהבים את
צביקי, אואואוהבים את צביקי", והמשיכו לשיר כך על כל בני המשפחה, ובסוף שרו:
"אוהבים את אבא". הייתי מוקסמת. אמרתי לעצמי: "איזה חינוך נפלא. כך
ללמד את הילדים לשיר כמה שהם אוהבים, ואיך השם זימן לי לשמוע את שירתן בדיוק כשחשבתי
על אהבתו. גדול".
ללמוד
מהזקנות
בעזרות
הנשים בשכונה נמצאות באורח קבע נשים מבוגרות, ניתן לומר שהן כמעט מתגוררות שם. במקום
מועדון קשישים הן יושבות להן בבתי הכנסת וסופגות קדושה. בירכתי אחת מהן בחודש טוב,
והיא ענתה מיידית: "חודש טוב ומבורך. שנזכה לגאולה שלימה ברחמים". אחרת ענתה
לי: "שנזכה החודש לראות משיח – אמן". כמה ניתן ללמוד מהן, שגאולה ומשיח יהיו
תמיד בפינו ובלבבנו.
למצוא
את האבדה
אימא
שלי איבדה את טבעת היהלום שלה, טבעת יקרה כספית ורגשית. היא קיבלה אותה אחרי חמישים
שנות נישואין לאבא ז"ל. אחי, בנו, כלתו ואני הסתערנו על הבית בחיפושים, בתוך הג'יפה
של הכיור, להזיז הכל, להרים ולפשפש. נזכרתי בסגולה למציאת אבדה ואמרתי אותה:
"הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם" והיא פעלה במיידיות, מחדר
השינה נשמעה צעקת שמחה של אימא: "מצאתי". הטבעת פשוט נפלה מהשולחן לריצפה.
איזו שמחה, מרוב שמחה התנשקנו.
בדרכי
הביתה עלה בדעתי שהסיפור הקטן היומיומי הזה הוא בעצם משל בעל משמעות גדולה. כשהתרחקנו
מתורה ומצוות איבדנו את טבעת היהלום – את הטבע היהלומי שהשם טבע בנו – את הנשמה. וכשמוצאים
את האבדה – איזו שמחה, איזו הקלה. והיא מתנוצצת לה באלפי גווניה, יקרה לאין ערוך, ומרמזת:
"תמיד הייתי כאן, רק לא ראיתם כי הייתם בחזקת סומין".
למשש
משמש
הנה
אנחנו בתמוז – זמני תשובה ממשמשים ובאים. חשבתי לעצמי: "הגיע תמוז, תתחילי לזוז...".
בסוף עונת המשמשים, רק למשש איזה משמש, את רכותו הקטיפתית, להתבונן בכתום היפה שלו,
בצורתו העגלגלה החמודה, בגודלו הקומפקטי, לנגוס בממתק מן הטבע ולהרגיש את אהבת ה',
שטמן בתוכו משחק לילדים... בכל הארץ קוראים לגלעין גוגואים, ואנחנו הירושלמים קוראים
להם עג'ואים. כשהייתי קטנה היינו משפשפים אותם עד שנוצר בהם חור ושורקים בהם.
רק
לדובב איזה דובדבן שיספר על בוראו, על בורדו, על החן של הגעתו זוגות זוגות. לפתוח אבטיח
שמבטיח: גן עדן הוא כאן, כי אהבת עולם אהבתיך, שמחי כי ישועתך אני.
בית
הלל ובית שמאי נחלקו במשך שנתיים בשאלה, האם נח לו לאדם שנברא, או לא נח לו, ופסקו
שלא... אבל אם כבר האדם כאן – אז שימשמש במעשיו, ויש אומרים יפשפש...
אז
תתחילי למשמש, בת אהובה – שובי את ואני אשובה.
לנקות
את הלב באקונומיקה...
דבר
ידוע הוא שלפני ליל הסדר יש תקלות של כעס. יצר הרע עושה כל שביכולתו להפריע – כי עומס
הקדושה מוציא אותו מדעתו... בשיעור של הרב עמרמי, שיעור מוסר נפלא שאני הולכת לשמוע
ב"מוסאיוף" בהתמדה, סיפר הרב שהגיע אליו אדם וסיפר שאשתו, כשניקתה את הארונות
באקונומיקה לקראת פסח, השפריצה אקונומיקה על כל בגדיו, וכולם הלכו פייפן..."מה
אמרת לה?" שאל הרב, והאיש ענה: "כעסתי מאד. האמת שממש רתחתי. אמרתי לה שאם
אלה היו הבגדים שלה היא הייתה נזהרת, אבל כנראה שאני לא ממש חשוב לה". הרב האיר
את עיניו ואמר לו: "בהחלט יכול להיות שמי שצריך היה ללכת פייפן זה אתה, והקב"ה
ברוב רחמיו החליט להמיר לך את זה באובדן הבגדים. אתה צריך להגיד לאשתך תודה רבה שהיא
הייתה השליחה להציל אותך..."
ועוד
סיפר על אדם שניגש אליו וסיפר לו שהוא מאד עשיר. יש לו ווילה גדולה במעלה אדומים. אשתו
אישה טובה, מקפידה מאד על כשרות וטהרת המשפחה, אבל בשבת היא חייבת לראות במכשיר מסוים
– וכל הבית מלא במכשירים כאלה, גדולים ומשוכללים. כך קורה שבשבתות הוא סוגר את עצמו
עם פלטה חשמלית בחדרון צדדי, ומעביר את השבת בבדידות מזהרת. והוא שואל למה זה מגיע
לו... הרב אמר לו: "חשבונות שמיים אנחנו לא יודעים, אבל בוודאי יש סיבה. אולי
בגלגול קודם היית מחלל שבת – ולכן עכשיו אתה מתקן בזכות מסירות הנפש?"
יצאתי
מהשיעור עם הרגשה שקיבלתי כלי מאד מעשי להתמודדות עם מצבים קשים. מתוך הצרה לראות איך
ה' רוצה לפתוח לי צוהר של התבוננות בחסדיו.
העניין
הוא שכשהצרה נוחתת – יש איבוד עשתונות. לפני כמה שנים נכחתי בשיעור, ובסיומו הרבנית
חילקה מגנטים לשים על המקרר, ובהם ארבע עצות נפלאות איך להפוך את מידת הדין למידת הרחמים.
הרי הן לפניכן:
להגיד
מעומק הלב: ברוך ה' שעד עכשיו זה לא היה...
ברוך
ה' שזה לא יותר גרוע...
ברוך
ה', בשאר העניינים הכלבסדר,
וברוך
ה' גם זו לטובה.
אז
בפעם הבאה כשגברת בשורה לא כל כך טובה מגיעה לבקר – תגידי לה שתחכה רגע עד שתמצאי איפה
שמת את הפתק עם העצות...
מאמינים
בני מאמינים
מספר
לי אחי, הצדיק החילוני: "באתי כבכל יום שבת לבקר את אימי ואת שמוליק בעלה. ברגע
שפתחתי את הדלת, עוד לפני שאמרתי שלום, שאל אותי שמוליק: "יש אלוקים?" עניתי
לו: "בטח שיש, הרי כשאני באתי לעולם הוא כבר היה מוכן, לא אני בראתי אותו".
שמוליק אמר: "בדיוק גם אני חושב כך". אימא יצאה אפופת שינה מהחדר. שאלתי
אותה: "אימא, יש אלוקים?" והיא ענתה: "בטח, מה, אתה לא יודע? בראשית
ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"...
מאפילה
לאורה
מאז
ומעולם אני זוכרת את אמי חולמת בקול על "דירה מודרנית". הבית במקור חיים
היה מקור מתמיד לתלונות: גדול מדי, אי אפשר להגיע לנקות את החלונות הגבוהים, הרצפה
ישנה והבלטות מעוקמות. כשהיא נאלצה לעבור משם, אחי מצא לה דירה קטנה ואפלולית בתלפיות,
וגם שם היא המשיכה להתלונן. יום אחד החליטו בעלי הדירה שהם רוצים לבנות – בבקשה לפנות
את הדירה. אחי התקשר אלי והודיע שהוא עסוק – ועכשיו תורי למצוא דירה. נלחצתי. רק לחשוב
על המעבר שלהם בגיל מבוגר כל כך עשה לי כאב ראש. הסתבר שה' החליט סוף סוף לפנק את האישה
המתוקה הזו ולהגשים את חלומה. מעיתון שמצאתי אצלה התקשרתי למתווכת, שלקחה אותנו עוד
באותו היום לראות את הדירה המקסימה, בבניין חדש עם מעלית וללא צורך לעלות אפילו מדרגה,
עם מרפסת מוארת שפונה לפארק יפה, ונוף אל מדבר יהודה. ובעיקר מטבח חדש, מרווח ומאובזר.
אימא
נחתה במעונה החדש, ובדיוק במקביל נחתתי גם אני באתר של "קול הלשון" – ששם
הפקדתי את כל שיעורי המוקלטים לזיכוי הרבים.
הרגשתי
שה' שידרג את שתינו בתזמון מופלא. אימא אורה עלתה מאפילה לאורה, ואני גדלתי בתורה...
מוסאיוף
לא נשאר חייב
בערב
פורים נזכרתי שעדיין לא קיימתי מצוות "זכר למחצית השקל". מאחר שאני מתפללת
באופן קבוע בביהכ"נ "מוסאיוף" ונהנית מהשיעורים שניתנים שם, החלטתי
שאתרום שם, ובערבו של חג עליתי לעזרת הנשים ושלשלתי את תרומתי לקופת הברזל.
למחרת
הגעתי עם משלוח מנות לביתה של תהילה חברתי. סיפרתי לה איך התפללתי על בית, וה' שמע
את תפילתי ומצא לי בית כלבבי, והיא אמרה: "מחר אני מוסרת שיעור במוסאיוף, אספר
להן על כוחה של תפילה. בעצם, אולי את רוצה לתת את השיעור הזה ואני אנוח מעומס החג?"
– נעניתי בשמחה, ורק אחרי השיעור פתאום נפל לי האסימון. תרמתי למוסאיוף והוא לא נשאר
חייב וסידר לי שיעור אצלו...
משהו
על צניעות
מאחר
שצניעות היא המצווה הקשה ביותר לאישה, הרי שכל התחזקות, כל קבלה בצניעות, יכולה להמיר
לך גזירה בבריאות, בפרנסה, בשלום–בית. לדעתי, יש לנו ממש מפתח ישועות בהישג יד.
הפסוק
אומר (מיכה ו, ח): "הצנע לכת עם אלוקיך", וניתן לקרוא אותו גם כך: הצנע לכת
– עם אלוקיך. כלומר, כשאת הולכת בצניעות – ה' איתך.
לפני
זמן מה נסעתי באוטובוס, והנה מישהי עם פנים מוכרות מחייכת אלי. מאיפה היא מוכרת לי?
נזכרתי. זו אחת הנשים משיעורי השבת שמסרתי כשגרתי בקטמון. אני מתקשה לזהות אותה, כי
אין לה כיסוי ראש, רק סרט לבן על השיער. ולמבטי התמה היא מסבירה: "בעלי לא מסכים
לכובע"... ומוסיפה: "אני גם הולכת עם מכנסיים, כי זה יותר צנוע ממיני...
כך אמר הרב עובדיה". והנה הגיעה התחנה שלה והיא יורדת, ואני מבחינה שלא רק שהיא
לובשת ג'ינס אלא שהוא ממש דבוק למשמניה... ולא הספקתי לשאול: "רגע, מישהו אמר
שאת חייבת ללכת עם מיני?"... ונאנחתי. אוי, מה היא עושה לעצמה.
היצר
שלנו חזק והוא עובד עלינו. הוא אלוף בלמצוא תירוצים. בעלך לא רוצה מטפחת? שימי כובע...
כשאביה
של מלכה, ידידתי, ראה אותה בפעם הראשונה עם כיסוי ראש הוא אמר לבעלה: "תראה איך
היא נראית...", ובעלה הצדיק אמר: "אני אוהב אותה גם ככה".
כולנו
יודעות שכאשר אישה רוצה משהו – היא תשיג אותו... בחכמה, בניצול של שעת רצון, בדרכי
שלום. כמובן שאין ללכת נגד רצון הבעל, אבל כשאת באמת רוצה – ובמיוחד בדברים הנוגעים
אל הקודש, את תמצאי כבר את הדרך.
כשגרתי
בקטמון התפללתי בשבתות בביהכ"נ במקור חיים עם שמחה, בתו של החזן. על סיפור השידוכין
המופלא שלה סיפרתי במקום אחר. בכל אופן, אחר נישואיה היא עדיין התגוררה בירושלים, ומדי
פעם הייתה מגיעה לאימה בשבתות, חבושה בפאה. היא סיפרה לי שהיא שונאת את הפאה, ורוצה
ללכת רק עם מטפחת, וגילתה לי שקיבלה את הרצון למטפחת מכך שראתה אותי כך. נחמד, הראש
עושה זיכוי הרבים בעצמו... בכל אופן, כל בנות משפחתה הולכות עם פאות, למרות שהם ספרדים,
ובעלה גם הוא התעקש על פאה, והצליחה לשכנע אותו שבימות החול תלך עם מטפחת, והוא הסכים
בתנאי שבשבתות, במועדים ובאירועים תמשיך לחבוש את הפאה... והיא במצוקה, לא סובלת את
הפאה הנוכרית, ואכן היא נראתה עליה כמו גוף זר ונוכרי...
באחת
השבתות אני רואה את שמחה עם מטפחת. היא נראתה כל כך יפה, פנים מאירות ומפיקות קדושה.
כל כך שמחתי ושאלתי אותה: "שמחל'ה, איך עשית את זה?" והיא סיפרה לי בטון
רוחש סוד: "אחרי שנרצח רבי אלעזר אבוחצירא אמרתי לבעלי שאני רוצה לקבל עלי להסיר
את הפאה לחלוטין לעילוי נשמתו. ובעלי, שהיה כל כך קשור לרב, הסכים מייד".
עוד
סיפור באותו ענין. סיפרה מלכה: היא מאד רצתה שיתקיים שיעור תורה אצלה בבית. ובעלה לא
הסכים. אימה נפטרה והיא אמרה לו: "שלמה, זה רק לשנה אחת, לעילוי נשמת אימא".
אז הוא הסכים. בסדר. לקראת סוף השנה – אימא שלו נפטרה – ואז השיעור נמשך לעילוי נשמתה.
למרות שהוא חילוני הוא לא יכול היה להגיד לא – זה לא נשמע טוב...
כולנו
מכירות את האמרה: הבעל הוא ראש הבית, אבל האישה היא הצוואר, ולאן שהצוואר מסתובב –
הראש איתו.
שמעתי
בדיחה: בוס בחברה גדולה הרגיש שהעובדים קצת מזלזלים בסמכותו, ולכן בבוקר אחד תלה שלט
גדול על דלת משרדו, ובו נכתב: "אני הבוס"... לאחר כשעה נקש אחד העובדים על
דלתו ואמר: "סליחה, אשתך התקשרה ואמרה שתחזיר לה מהר את השלט שלה"...
ניגשה
אלי אישה בסוף שיעור בקטמון ב"שבת תשובה", וסיפרה לי שלפני חמש עשרה שנה
בשבת המיוחדת הזו קיבלה עליה כיסוי ראש. בעלה דווקא לא התנגד, אבל כל גיסותיה התחילו
לקרוא לה "הרבנית קוק"..."אבל לא היה אכפת לי. מהרגע הראשון הרגשתי
כזו שלווה ומתיקות".
ה'
מבקש מאיתנו לוותר. בשבילי, חמודה, תוותרי על הבובו, כי הוא יפה אמנם, וכך גם הגברים
שסביבך חושבים... תוותרי על הפאה – כי כל שערה יוצרת סערה בעיני הגברים שרואים אותה.
ראיתי
בשכונת "מאה שערים" סטיקר שאהבתי. הוא אמר בקצרה כך: "צנוע – רגוע".
בבית לבעלך תהיי הכי יפה, ובחוץ הכי פשוטה. בימינו אין בית מקדש ואין קורבנות, וכשאת
מוותרת על משהו, אפילו קטן, בעניין היופי, את מקריבה קורבן גדול – ומתוך כך מתקרבת
לה'.
סיפור
מתגלגל
לשיעורי
"הילולת הצדיקים" שמסרתי בביהכ"נ "היזדים" הגיעה מדי פעם
נערה חרדית מתוקה ונמרצת – שרי. היא אהבה את השיעורים, וכשלא הצליחה להגיע שמעה אותם
בקול הלשון. החמודה הזו אירגנה שיעור בביתה ברמות והזמינה אותי לדבר – הגיעו המון נשים
וסיפרתי את הסיפור האישי שלי, איך הגעתי לתשובה ולזיכוי הרבים. בפעם אחרת שהגעתי נכחו
מעט נשים, ואימה של שרי ניגשה אלי בסוף וסיפרה לי כך: "כשהייתי ילדה נהג לפקוד
את ביתנו יהודי מבוגר, שנראה כמו אחרון העניים, בחליפה מהוהה, נעליים קרועות. מעניין
ששמו היה כשמו של אבי, ואבי ע"ה תמיד אירח אותו בכבוד רב, ישב איתו לשיחות ונתן
לו לאכול. אנחנו, הילדים, הסתכלנו עליו ברחמים, הוא היה נראה מסכן כזה. יום אחד, אני
זוכרת, אבא סיפר לו שיש לו אבנים בכליות וזה מאד כואב ומציק, והיהודי ניגש לברז המים,
פתח אותו ונתן למים לזרום זמן מה ואז אמר לאבא: "עכשיו הכל יהיה בסדר", ואכן
האבנים יצאו באותו יום בדרך טבעית.
רק
לאחר שהיהודי הזקן הלך לעולמו התגלה לנו שהוא היה אחד מל"ו צדיקים נסתרים, ולמד
באופן קבוע עם אליהו הנביא. כמה אסור לשפוט לפי מראה חיצוני: אנחנו חשבנו אותו לקבצן
מסכן – ועליו עמד העולם".
באחד
השיעורים שנתתי השנה פתאום נזכרתי בסיפור הזה, המסר שלו התחבר למסר של השיעור, וסיפרתי
אותו. אתמול הגיעה שרי החמודה לשיעור אחרי היעדרות ממושכת והיא אומרת לי בחיוך:
"ביום שישי ניקינו אימא ואני את הבית ושמענו שיעור שלך בטלפון, והנה אנחנו שומעות
אותך מספרת את הסיפור של אימא על הצדיק הנסתר"...
סלחתי
כדבריך
לפני
מספר שנים מסרתי שיעורי תורה בביכ"נ "אליהו הנביא" בשכונת קטמון. אלונה
שהגיעה לשיעור ניגשה לארון הקודש, ולאחריו פנתה אלי בצהלה: "תשמעי מה קרה. באתי
לבקש מהקב"ה שיסלח לעם ישראל, והנה מה אני רואה שכתוב על הפרוכת? לעילוי נשמת
סלח וסלחה...". משועשעת השבתי לה: כשבני הזוג הזה רבו, הוא היה שואל אותה:
"את סולחת?" וסלחה סלחה. וכשהיא היתה מבקשת סליחה – סלח סלח מזמן...
ספרדי
טהור
אחי
זאב נולד בא' באלול. עבור המשפחה הוא נולד בחמישי לספטמבר, ורק אני חוגגת איתו בתאריך
העברי המיוחד כל כך. השנה הוא בן 69, ובגימטריה ס"ט. אמרתי לו: סוף סוף, אחרי
68 שנות אשכנזיות הפכת לספרדי טהור... לשנה.
ציון
ציון ציון
ערב
אחד ישבתי בכורסתי וקראתי במדרש תנחומא מדרש יפיפה – כל מה שקרה עם יוסף הצדיק קרה
עם ציון. בעלי שישב על הספה התרומם ממושבו לפתוח את החלון, והנה אני שומעת אותו מזמזם:
ציון ציון ציון, הלא תשאלי... הצבעתי לו על הדף שלפני ואמרתי: "כשהתחתנו לא אמרת
לי שיש לך רוח הקודש"...
קציצות
יקרות
כשהמסעדה
שלנו, בעקבות עבודות הקמת תחנת הרכבת בבית שמש, הגיעה למצב שרק ג'יפים יכולים להיכנס
בדרך המשובשת, והעבודה צנחה לכמעט כלום, הגיעה בג'יפ הירוק שלה גברת אלה, שהייתה קליינטית
קבועה שלנו, וגם שכנה ממושב שואבה בו התגוררנו באותה תקופה. היא הייתה "משוגעת"
על הקציצות שבעלי הכין, ובכל פעם שהופיעה אצלנו הייתה מכריזה בקול: "קציצות, איפה
הקציצות"...
כשנכנסה
ראתה שהמקום ריק, והפנים שלי ושל בעלי מדוכדכות, ושאלה: מה קורה? סיפרנו לה על מצבנו,
ושאנחנו מקווים להחזיק מעמד עד סיום הבנייה – אבל לא נראה שנצליח, והיא שאלה:
"כמה כסף נראה לכם שאתם צריכים כדי לנסות להחזיק?" החלפנו מבטים, ובעלי אמר:
"לפחות 5000 דולר". הצדיקה הזו שלפה פנקס צ'קים ורשמה עשרים אלף שקל... נסעתי
לבנק המפואר שלה, ליד מלון המלך דוד, וחזרתי עם הסכום הגדול הזה במזומנים. כמובן שהוא
נשאב מייד לתשלומים, ובסופו של דבר אכן לא הצלחנו לשרוד ונאלצנו לסגור את המסעדה –
אבל הנכונות המרשימה שלה לעזור – סתם כך מטוב לב, המשיכה לחמם לנו את הלב. אחר כך היינו
מתבדחים בינינו שמעולם לא שילם אדם כל כך הרבה על כמה קציצות...
קשה
לא לחזור בתשובה
לתפילה
בשבת בביהכ"נ מוסאיוף מגיעות שלוש בנות צעירות שניכר שהן לא מקומיות. יעל אשת
הבשמים שואלת אותן: "אתן חוזרות בתשובה?" וכשהן מאשרות היא אומרת שזה קשה
לחזור בתשובה. רחל חביבתי שיושבת בקצה הספסל מאזינה לחילופי הדברים, קמה ממקומה ואומרת
להן בהתרגשות ובחום האופייניים לה: "זה לא קשה לחזור בתשובה. זה קשה לא לחזור
בתשובה – זה מה שקשה"
רוצה
להיות יפה
נגשתי
לחנות "מעת לעט" לצלם כמה דפים. ניתן למצוא בחנות הזו הכל. כל מה שאת צריכה
ולא צריכה. לפתע ראיתי משקפי קריאה, ואני זקוקה לזוג חדש. חיפשתי ומדדתי, ובעלת החנות,
ידידתי הטובה, הציעה שאקח את הצבעוניים, הם מאד יפים. ואז הצביעה על משקפיה שלה, ואמרה:
"אני לא אוהבת איפור, אבל צריך קצת צבע לפנים – אז המסגרת של המשקפיים שלי אדומה".
הופתעתי. עבורי האישה הזו היא סמל הצניעות. לבושה בבגדים רחבים וכהים, ועוטה שאל שחור.
ואז היא אומרת לי בחיוך: "אישה תמיד רוצה להיראות יפה, לא יעזור כלום. גם כשהיא
מתה היא רוצה להיות יפה..."
שירות
קיצור תורים
אני
מחכה בבית המרקחת, בתור של חצי שעה, ואני מחליטה לקרוא "שיר המעלות" שלוקח
חמש דקות. התור באורח פלא מתפזר כך שבדיוק בפסוק האחרון הגעתי לדלפק...
מחכה
לאוטובוס ובינתיים קוראת "שיר השירים". כשמגיעה לפסוק "לסוסתי ברכבי
פרעה" – הגיע הסוס...
קצת
טקט
סיפרה
לי אימא, שבביקור האחרון של נינתה בת השנתיים היא אמרה לה: "אני אוהבת את אבא
שלך" – והתכוונה לבעלה... מיד נזכרתי בסיפור משעשע ומחכים ששמעתי פעם מידידה.
וכך סיפרה: היא הייתה חולה בשפעת. הרגישה נורא ונראתה נורא... כולה עטופה בצעיפים,
רועדת מקור. מכונת הכביסה שלה התקלקלה, והזמינו טכנאי שהגיע ואמר לבעלה שנראה לו שלא
כדאי כבר לתקן מכונה ישנה כל כך, ועדיף לקנות חדשה. הוא העיף מבט לעברה, ואמר לו:
"אבל כדאי שתתייעץ עם אימא שלך..."
"רציתי
לחנוק אותו" היא אומרת "אבל הייתי חלשה מדי... איזה חוסר טקט. אבל למדתי
מזה שיעור לחיים. אם את לא יודעת מי נגד מי – פשוט תשתקי וזהו."
שירת
הלויים
סיפר
לי אחי שחלם שהוא נמצא בבית המקדש, שומע את שירת הלויים... יש שם תעלות מים שצבועות
בצבעים שונים, והצבעים והשירה משפיעים על צורת הזרימה של המים. אחי, אמרתי לו, חילוני
חילוני אבל אתה נשמה גבוהה.
שכחתי
ששכחתי
השבוע,
בעוד אני נמצאת אצל אמי ומטגנת לה קציצות, התקשר אחי ואומר ששכחתי אצלו משהו. ובדיוק
אימא מספרת לי על משהו שהיא לא זוכרת והסיפור שלה כל כך מטריד אותי עד שאני מחליקה
את הטלפון לכיס של הסינר, ובסיום הטיגון מורידה אותו, תולה על המתלה, ושוכחת לחלוטין
מקיומו. רק כשהגעתי הביתה גיליתי שהוא איננו – אבל לא היה לי מושג להיכן נעלם. התקשרתי
מהטלפון של בעלי לאימא, ואמרתי לה שאתקשר לטלפון שלי, ואם היא שומעת אותו אז הוא שם.
מסתבר שהם שומעים אותו היטב – אבל לא מצליחים לגלות אותו... ואני כאמור שכחתי לגמרי
מהסינר. רק אחרי איזה זמן הם מתקשרים – אחרי התרוצצות בכל הבית: בעלה של אימא סוף סוף
מצא אותו. צחקתי וצחקתי, מדמיינת את המחזה של שני הזקנים החמודים שומעים צלצול רם ולא
מוצאים, ואז חשבתי: מה העניין הזה בא ללמד. נזכרתי שאבא ז"ל תמיד היה אומר לי:
"מזל שהראש שלך מחובר לצוואר, אחרת היית שוכחת גם אותו". אז חוץ מזה שניחמתי
את אימא שגם צעירים שוכחים, הבנתי כמה צריך להודות על הזיכרון – שבדרך כלל הוא כל כך
מובן מאליו. המחשב עובד והכל בסדר – ורק כשיש תקלה מבינים איזה פלא מהלך אנחנו – וכמה
צריך להיזכר – ולא לשכוח...– להודות.
שלא
מהעולם הזה
בביקור
האחרון אצל אחי הוא סיפר לי על רעיון שעלה בדעתו. בני האדם כל כך חפצים לדעת אם יש
חיים מחוץ לכדור הארץ, משקיעים מיליונים בתשדורות לחלל החיצון, ולא מבינים שלמעשה הקב"ה
הוא שמשדר לנו את שדריו, באמצעות התורה, ורק הצדיקים הם שקולטים אותם... כך אומר לי
הצדיק החילוני, ומוסיף: "אני יודע שזה נשמע ממש כמו מחזיר בתשובה..."
שלא
עשני אישה
לאחר
נישואינו השתלט בעלי החביב על המטבח. כששאלו אותו איך אתה מסתדר עם האוכל של האשכנזיה
הוא היה עונה: "פשוט מאד, אני מבשל...". (גם על מכונת הכביסה הוא השתלט.
לא להאמין, אבל אני פשוט לא יודעת עד עכשיו איך מפעילים אותה... פעם כשנסע לטבריה לטפל
באמו שהיתה בבית חולים, וערימות הכביסה הצטברו לגובה רב, התקשרתי אליו בהסטריה, מה
עושים? וקיבלתי תדרוך חירום...
סלטים אני כן מכינה, בדרך כלל, אבל ביום חמישי אחד, כשהחצילים והפלפלים היו כבר על האש, יצאתי לפגישה עם חברה, לחגוג יום הולדת לשלושת ילדיה, מאורע שנתי שאין להחמיצו. בעלי נשאר לטפל בירקות ולפני שיצאתי אמר לי בחיוך: "בכל בוקר אני מברך "שלא עשני אישה" – אבל זה לא עוזר לי..."
סלטים אני כן מכינה, בדרך כלל, אבל ביום חמישי אחד, כשהחצילים והפלפלים היו כבר על האש, יצאתי לפגישה עם חברה, לחגוג יום הולדת לשלושת ילדיה, מאורע שנתי שאין להחמיצו. בעלי נשאר לטפל בירקות ולפני שיצאתי אמר לי בחיוך: "בכל בוקר אני מברך "שלא עשני אישה" – אבל זה לא עוזר לי..."
תודה
לצדיק
סיפר
בעלי: כשהגעתי באחת הפעמים לטבריה לבקר את אמי, באתי כדרכי להתפלל בקברי התנאים, ליד
ציונו של הרמב"ם. עמדתי וקראתי תהילים ליד המציבה של רבן יוחנן בן זכאי, ובמרחק
מה ממני עמדה אישה זקנה, למעלה מגיל שמונים, ואני שומע אותה אומרת: "תודה רבה
לך, רבן יוחנן בן זכאי, תודה רבה לך". חשבתי לעצמי שבוודאי ביקשה ממנו בקשה –
והתקיימה ובאה להודות – ושאלתי אותה: "סבתא, על מה את מודה לרבי יוחנן?"
היא פתחה עלי זוג עיניים גדולות ואמרה: "אתה חושב שבזכותך אנחנו חיים? בזכות הצדיקים
אנחנו חיים". בכמה מילים היא נתנה לי שיעור מוסר.
תפילה
לקיצור תורים
מסיימת
את הקניות בסופר לאמי, ומגיעה לקופות. מוצאת שם עגלה שעליה מונח כל טוב הארץ בהר גדול
ומרשים. בחורה אמריקאית עומדת לידה, זה ייקח לפחות חצי שעה, אני מהרהרת בייאוש, ופונה
אל בוראי בתחינה: ה', תעזור לי לצאת מכאן מהר. לפתע האישה אומרת ששכחה להביא משהו.
טוב, אני מחכה, והיא חוזרת ומצביעה לי על התור: תיכנסי לפניי. הנימוס שלה היה כל כך
לא ישראלי... כשסיימתי אמרתי לה: "את יודעת, זה היה ממש נס, ביקשתי מה' שיעזור
לי והוא עזר". והיא, שנראתה לגמרי לא דתייה, ענתה בהתלהבות: "כי הוא אוהב
אותנו. ה' כל כך אוהב אותנו".
נזכרתי
בסיפור שסיפרה הרבנית שלי ע"ה כוכבה: היא הלכה לסדר עניינים בדואר, ובדרך התפללה
לה' שלא יהיו שם הרבה אנשים. ואכן היה רק אדם אחד, אבל הוא העסיק את הפקיד שעה...
תפני,
אני פנוי
לא
תמיד אני זוכרת לפנות אל בוראי, למרות שכעקרון אני יודעת שכדאי להתפלל על כל דבר ועניין,
אבל בחיי היום – יום לרוב אני שוכחת, ומסתדרת איכשהו... לפעמים הוא דוחק אותי לפינה
ואז אני פונה, ועוד איך.
בקיץ
אני נוהגת לשחות פעם בשבוע כשיש שחיית נשים. כשחזרתי למלתחה אחרי השחייה והתלבשתי,
גיליתי שכיסוי הראש שלי נעלם, פשוט איננו. איפה הוא יכול להיות? שמתי על ראשי את המגבת
כטורבן, ולמרות שהיה לי ברור שהוא לא בבריכה – הלכתי לחפש שם, כמובן שאין, עברתי למשרד
– אין נפש חיה, כבר מאוחר. התחלתי להיכנס ללחץ, מדמיינת את עצמי חוזרת הביתה עם טורבן
על ראשי, והאנשים מביטים בי בתמיהה ומסובבים אצבע על רקתם... באווירה היסטרית חזרתי
למלתחה וחיפשתי בכל מקום אפשרי, ואז נזכרתי שיש ה' וצעקתי בלב: ריבונו של עולם, תעזור
לי. בעוד המילה תעזור נאמרת בי, הרגשתי שכוח מסוים מרים את ראשי כלפי מעלה וראיתי אותו,
את כיסוי הראש הנכסף, מוטל על ארון גבוה. עוד הם מדברים – ואני אענה, הודיתי נרגשות.
עוד
זכור לי כשעבדתי כמטפלת של נועם בן השנה. היו לו עשרות מוצצים, וכל עוד אחד מהם היה
בקרבתו, הכל היה בסדר. אבל מידי פעם, באורח פלא, כאילו בלעה אותם האדמה ואינם. כשהקטן
היה מבין שאין מוצץ, היה פותח פיו בשאגות שנשמעו בכל השכונה, ואז מצלמה נסתרת הייתה
צופה בי מתרוצצת בכל הבית ובסוף מוצאת אחד, שנדחף ישר אל מקור הרעש, הה. בפעם הזו לא
מצאתי, לא במקלחת ולא בלול ולא בתיקים – אין. פשוט אין. הצרחות איימו לבקוע את התקרה,
והמצב עם נועם נהייה ממש לא נעים. מיואשת נזכרתי: "ריבונו של עולם, תעזור לי",
ואז הרגשתי איך כוח נעלם מוביל אותי ומושיט את ידי אל מאחורי המיקרוגל... ושם שכב לו
בנחת המוצץ הגואל. המסר היה ברור: "כשתפני – תעני".
פלאי
פלאות
בטיול
אביבי בשכונה ירושלמית, כשלמול עיני פורחים להם בשלל גוונים פרחי אביב למיניהם, אני
מרגישה שה' פשוט מדבר אלי דרכם, מראה לי כמה אמן הוא, כמה נעים ומלא חיים הוא, ואני
חושבת שמפליא איך אנשים לא רואים את ה', כי מי אם לא הוא עשה כאן את הכול? איך ה' הצליח
להסתיר את מה שלא ניתן להסתרה, גלוי ומונח לפני העין. הפלא הכי גדול הוא שהאדם לא רואה
את הפלא ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה