נפשי יצאה בדברו – נושאים

נפשי יצאה בדברו – נושאים

אבן השתייה

במנהרות הכותל המערבי נמצא מקום התפילה הקרוב ביותר אל קודש הקודשים – אל מול אבן השתייה, שממנה הושתת העולם. יש שם קשת קטנה, נשים באות להתפלל שם, כלות ביום חתונתן בשמלתן הלבנה באות לבקש שיתברך ביתן. בסלע עצמו, באורח פלא נוצרה מתוך הסדקים מפת ארץ ישראל ממש בבירור, שקע בסלע לציון הכנרת, ושקע למטה לים המלח. כשאני מגיעה לשם אני מרגישה כאילו חזרתי לבטן אמי – חשוך, שקט וחמים – והתפילה יוצאת מעומק הלב. מאבן השתייה הזו יצר הקב"ה את עולמנו היפה, ומאבותינו ואמותינו, שנמשלו לצור, חזקים כסלע, איתנים וברורים – ייצר אותנו, את העם המיוחד הזה, שלא מוותר עליו בקלות. אומר הנביא ישעיהו (נא – א) "שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', הביטו אל צור חוצבתם". התורה מאריכה בסיפורי האבות והאימהות כדי שנביט בחוזק הזה שלהם – ונתחזק.

אהבה

האר"י הקדוש הוא שתיקן להגיד לפני התפילה: הריני מקבלת עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהבת כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי, והריני מזמנת פי להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ללא אהבת ישראל התפילה אינה עולה. ביהמ"ק השני נחרב בעבור שנאת חינם, וביהמ"ק השלישי ייבנה בעבור אהבת חינם. לפני קריאת שמע אנחנו אומרות: ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה, ואז שמע ישראל – ולאחריו: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. המילה אהבה מורכבת מהאותיות: א', ב' ופעמיים ה', ה' של שם השם שאומר לך: היי יקירה, היי חביבה, על כל מדנים תכסה אהבה. א' – ב' של אהבת אב לבניו ובנותיו, א' – ב' של אמונה ובטחון, א' – ב' של אלף בינה (למד חוכמה). חודש אב בא ללמד אותנו אהבה לאבינו, ולהכיר באהבתו כלפינו. אהבה בגימטרייה 13 – כמניין אחד. ולהיפך – למילה שנאה יש מקבילה – שטנה. שאותיות אלה הן אותיות הצד האחר, הצד הרע, והתורה מצווה: "אל תשנא את אחיך בלבבך". הלב צריך להיות נקי לגמרי משנאה.

איש פשוט כמוני

קראתי על רבי יעקב דוד וינטרוב, שכתב בחיבורו הגדול לספר תהילים: כדי להראות לבני אדם כמה גדול כוח התפילה, שהקב"ה שומע תפילת כל פה, אפילו מאיש פשוט כמוני, אספר מעשה שהיה עמי: פעם היו חייבים לי חוב גדול בכפר וולקא, ואני הייתי גר ברדומסק, שהוא במרחק רב מאותו כפר. אותו יום היה יום קר מאוד, ולא הייתי לבוש אלא בגדי קיץ, באמצע הדרך החל לרדת גשם, אח"כ הלכתי ברגל ושאלתי היכן הדרך לוולקא ותעיתי בשדה בלא לדעת להיכן לפנות. מצד אחד היה יער גדול, ומהצד השני נהר, וירדו כל הזמן גשמים, וכל רגע היה אצלי סכנת נפשות, כי אם אשאר כאן כל הלילה, בדרך הטבע לא אשאר בחיים. ואז עמדתי בתפילה מקירות לבי: "אנא ה' אלוקים אל תאבד נפשי, כי אני נפש מישראל, אנא הראני את דרכי". ככלותי להתפלל והנה הופיע עוף אחד ממעל, לא אדע אם חסידה או עורב, והיה קרוב כשני אמות לארץ, והרגשתי בליבי כי הוא שליח משמים להראות דרכי, והלכתי אחריו והוא פורח לרגליי, עד שבאתי לכפר – ושם פרח לו".

ואני כשקראתי נשמתי כמעט פרחה לה משמחה, איזה יופי, איזו ישועה ניסית וחיננית. ובאיזו צניעות קורא לעצמו הרב הגדול מרדומסק "איש פשוט כמוני", קרוב ה' לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת. אם באמת נבקש ישועה, ובאמת נבקש משיח, ובאמת נבקש על העם המסכן הזה, שאפילו לא יודע כמה הוא מסכן, ה' ירחם וינחם, וכמעוף החסידה יעשה עמנו חסד ויחזיר לנו את צפור נפשנו, את המקדש.

אליהו הנביא

כשהייתי ילדה חילונית אהבתי לקרוא ספרי "דנידין – הרואה ואינו נראה". כשחזרתי ליהדות גיליתי שיש לנו דמות כזו, אבל להבדיל – אמיתית. אליהו לובש ופושט צורה, נראה ואינו נראה, יכול להיות בעשרות מקומות בבת אחת. פשוט נפלא. לפני שנים פגשתי בספר שכתב – ונקרא "תנא דבי אליהו" – באמצעותו של רב ענן. מומלץ מאוד. ואני אוהבת את הביטוי: בוקר טוב אליהו, שאומרים למישהו שלקח לו זמן להבין, או שהגיע למסיבה כשכבר נגמרה... בשבועות הלכתי להתפלל בהנץ החמה, ובעזרת נשים ישן לו בנו של הגבאי, אליהו בן ה – 10. לפנות בוקר הוא התעורר, התמתח, ועבר לידי מנומנם. לא התאפקתי ואמרתי לו בקול: בוקר טוב אליהו...

בעלי שיחיה סיפר לי את הסיפור המעניין הבא. אני קוראת לו "ד"ש מאליהו". הוא פגש חבר, יהודי יקר שעוברת עליו תקופה לא קלה, ושאל אותו לשלומו. עונה לו היהודי: "תשמע, נראה לי שהיה לי גילוי אליהו..." "למה אתה מתכוון?" שואל אישי בעניין רב, והחבר מספר לו: "הלכתי לקבר דוד המלך. היה לי צער מכל מיני אנשים, מעלילים עלי דברים שאין בהם לא מיניה ולא מקצתיה, ולא ידעתי מה קורה פה. מה עושה יהודי בזמן מצוקה? הולך לדוד המלך, קורא תהילים, מתפלל, מבקש מדוד המלך שיבקש עליו רחמים, שיתגבר על כל הנסיונות והדמיונות. העניין בחיים האלו זה המידות. הכי קל לעשות מלחמה, והכי קשה לעשות שלום. אחרי דוד המלך – ממשיך החבר לספר – אני מכוון את צעדי לעבר הכותל המערבי. בדרך אני רואה שעוקף אותי ישמעאלי עם שק של זרעונים, או משהו דומה. אמרתי לו שלום והוא תוך כדי הליכה משיב לי שלום, ותוך כדי שהוא עוקף אותי הוא מספר לי שיש לו אנשים שמצערים אותו מאד, אפילו יותר מזה, והוא לא אשם בכלום... ואז הוא אומר: "שיגידו מה שהם רוצים. מה אני מתייחס אליהם? לא מתייחס אליהם בכלל".

מה שהוא אומר לי זה בדיוק מה שעובר עלי, ובגלל זה הגעתי להתפלל בקבר דוד המלך ובכותל המערבי. הישמעאלי עוקף אותי ונעלם, משאיר אותי המום... אז או שנזרקה בו רוח נבואה, או שאולי היה זה אליהו?" הוסיף בעלי ואמר לו שלפי מה שלמד, כאשר אליהו מופיע בדמות ערבי – זה סימן שהאדם יתרווח מבחינה כלכלית. והחבר, שמצבו הכלכלי לא מזהיר חייך ואמר: "הלוואי, אמן".

אמונה

יהי רצון שנזכה להתחזק באמונה, להיות אמינות ונאמנות לבוראנו, ונזכה ל"צדיקות באמונתן תחיינה", ואל מלך נאמן, יענה אמן על משאלות לבנו, ויוציאנו מבין המיצרים לחירות עולם.

אמת

לפעמים הרבה יותר נוח לשנות קצת מן האמת... לא להגיד איחרתי כי פטפטתי עם חברה, אלא שהיו פקקים... לא שנגמר לי הכסף כי קניתי לי משהו, אלא המחירים בסופר ממש עלו... וכהנה וכיוצא בהן. חשוב ללמד את עצמנו, ואת הילדים וגם את הבעל לדבר אמת. אם הוא יראה שאת לא כועסת על כל שטות, הוא לא יפחד להגיד את האמת...

ארץ ישראל

אסור לדבר על ארץ ישראל רע. ביום חמישי נסעתי לשכונת הבוכרים להתפלל במוסאיוף, ולשמוע שיעור של הרב מוצפי. היה חם מאוד מאוד מאוד. פגשתי את שכנתי יוכבד ולא הפסקתי להתלונן: חם לי, אוף, חם מדי. למחרת, יום הכנות וניקיונות לשבת, אני מגלה שאין בי טיפת כוח, אני מותשת, צמרמורות, מה קורה? מדדתי חום ויש לי 38 מעלות (בצל). הבנתי, הבנתי. את מתלוננת שחם לך בירושלים עיר הקודש? אז בבקשה – שיהיה לך חום. אמרתי סליחה, בפעם הבאה להגיד: קצת חם, ברוך ה' (כמה רציתי בחורף שיהיה לי קצת חם).

בחזקת סומין

גברת דינה בשיעור הנשים סיפרה על אישה זקנה שפרצו לביתה, הפכו את כל הבית, שברו את מנעול השידה שליד המיטה, אבל את המעטפה שעל השידה ובה כל דמי הביטוח הלאומי לא ראו...

ברכת כהנים

אבי ז"ל היה כהן, ואחי שיחיה אף הוא כהן. הוא עדיין חילוני, למרות שבהחלט ניתן לראות שיש בו נשמה גבוהה, ונטייה ברורה לרוחניות, ואני מייחלת לרגע שאראה אותו בבית כנסת עולה לדוכן ומברך ברכת כוהנים. ואני אומרת לו: אני לא מבינה, איך אתה יכול לוותר על דבר כזה יקר? והוא עונה: יש הרבה דברים שאת לא מבינה... אז אני מאחלת לו שה' יחזיר אותו בתשובה שלמה, "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". אתן שמות לב שהברכה נאמרת ליחיד? שכל אחד (ואחת) מאיתנו הוא בן (או בת) יחיד ויקר.

כשבית המקדש היה קיים היו עולים לרגל במועדים, וגם בימינו עולים באלפים לירושלים, ובמיוחד לברכת הכהנים. בפעם הראשונה שנכחתי בה כמעט פרחה נשמתי מרוב התרגשות. לפני כשנתיים, בסוף התפילה (האשכנזית, שאני בקושי מוצאת בה ידיי ורגליי, שבה כל שורוק הופך לחיריק, במקום ציוונו – ציוויני) לפתע אני שומעת את החזן אומר: "ה' היא האלוקים, ה' היא האלוקים". התחלתי לצחוק, והמשכתי לצחוק, וכשפגשתי את אישי אמרתי לו "השם היא האלוקים?", ואז אמר לי בחיוך: "תמיד ידעתי שיש מחלוקות והבדלים בין אשכנזים לספרדים, אבל חשבתי שלפחות בדבר הזה הם מסכימים..."

גאולה

יש בשיעור הנשים של הרבנית כוכבה אישה ושמה צדיקה. אתמול שמעתי שהיא נולדה ביום כיפור, ואימה סירבה לשבור את הצום, גם אחרי לידה, איזו צדיקה. יהי רצון שנהיה צדיקות, שה' יתנחם בנו ובמעשינו, וינחם אותנו נחמה אמיתית עם ברכה אמיתית. נאמר בגאולה האחרונה: אנכי אנכי הוא מנחמכם. אומר המדרש: משל למלך שכעס על המלכה וגירשה מהארמון. לאחר ימים ביקש להחזירה. אמרה לו: כפול את כתובתי ואחר כך תחזירני. בסיני ה' אמר לנו: אנכי ה' אלוקיכם, ובירושלים לעתיד לבוא יכפול: אנכי, אנכי.

אומרים שמשה רבנו הוא שיהיה הגואל האחרון. מש"ה – מה שהיה הוא (שיהיה). "ישמח משה במתנת חלקו" – ישמח אותיות משיח. יהי רצון שנזכה לחיות ולראות את הגאולה בפעולה, אמן.

גזל

יהודי אחד היה מדי פעם נכשל ולוקח דברים לא שלו... שמע בשיעור תורה על חומרת העוון, שיש עולם הבא, ועונשים וכו'. ואמר: הרי גם אבא שלי ע"ה לא היה צדיק גדול, והיה שולח ידו פה ושם, אעשה סיאנס ואעלה אותו ונראה מה קורה. אם באמת המצב חמור אני אפסיק, ואם לא – אז לא. העלה את אבא ושאל אותו: אבא, תגיד, מה קורה איתך? עונה לו האב: מה אגיד לך בני? כל היום גזר חסה, חסה גזר. שאל הבן בתמיהה: מה, אבא, זה מה שיש בעולם הבא? ענה האבא: איזה עולם הבא, אני שפן באוסטרליה... אז להשתדל להחזיר חובות, שלא נתגלגל חלילה באיזה שועל בקזחסטן, או למה באיי בהאמה...

דוד המלך

אל קבר דוד המלך נהרו בשבועות עשרות אלפים. קראתי תהילים על הגג (אני ממליצה, יש שם נוף מחייה נפשות והרבה אוויר), כי היה צפוף כל כך למטה, ואספתי שם דף שמביא עדויות על כך שמתחת לציון הקבר נמצאים אולמות, וכשעוברים מהם דרך מנהרות מגיעים להיכל מפואר עם עמודי שיש, ובקצהו חדר משכבו של דוד המלך ע"ה, וממולו חדרו של שלמה המלך, ולידו קבר שמונח עליו ספר תורה של חזקיהו המלך. העדים, אב ובנו, צבעים שעבדו באולם שמתחת בשיפוץ הקרמיקה בהוראת הסולטן התורכי, לפני כ – 120 שנה, אנשים אמינים, מתארים בעדותם כי בכניסה לחדר הציון של דוד המלך כתוב: קדוש, קדוש, קדוש. מה נורא המקום הזה.

לאחרונה ערכו ארכיאולוגים בדיקה ברדאר חודר קרקע, וגילו כי אכן מתחת לציון ישנם חללים גדולים המעידים על המצאות האולמות. הציון שאנחנו מכירים, אף שאינו הקבר ממש, נשמת הצדיק שורה עליו, כדעת האר"י, וכך גם אצל רשב"י, ובמערת המכפלה, המקום מתקדש ע"י התפילות. קראתי והתרגשתי, הכל נמצא אבל מכוסה ונסתר מן העין, עד לרגע בו ה' יחליט שאפשר לגלות את ההסתרה.

דרכי שלום

אימא שלי, שתחיה, גרה בשלווה בשכונת מקור חיים בבית בודד מוקף עצים מגיל שמונה – עשרה עד גיל שמונים. עד שנכנסו קבלנים מרושעים, כרתו את כל העצים ומיררו את חייה עם בולדוזרים שחפרו בורות ענק, ורעפים שהסירו מה"חלק שלהם" באותו בית (מעין הסיפור בגמרא על הנוסע באוניה שקדח בתאו וכשהתרעמו עליו אמר: מה אתם רוצים, בשלי אני קודח(...

אחי פתח איתם מלחמת עולם עם עורכי דין והכל היה מסובך ומכוער והתמשך עד ש... אימא הזמינה אותם למטבחה, ובדרכי נועם, כוס תה ועוגה, שכנעה אותם שיתנו משהו והיא תלך לדרכה לשלום, והם השתכנעו והעניין נפתר. היא עברה לגור בדירה שכורה בארנונה ואמרה לי: פעם קראתי ספר "החיים מתחילים בגיל 40", אני אכתוב על "החיים מתחילים בגיל 80"...

אומרים על התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" וזה מתאים גם לאורה, אימא שלי החמודה, והלוואי שנזכה כולנו להחכים וללמוד לפעול בדרכי שלום.

הברכה חלה על החלה

על הפסוק: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", אומר "אורח – לחיים": בזמן שתינוקיכם עודם מוטלים בעריסות, תרימו אותם כבר מעתה לה' יתברך על ידי המצוות המרומזות במילה חלה: ח' ימי מילה, ל' ימי פדיון הבן, ה' שנים למקרא. ועוד אומר בעל "עבודת ישראל" – לבל יאמר אדם: בימי נעוריי אראה קצת חיים: "שמח בחור בילדותך", ולעת זקנתי אהפוך לירא שמים. "ראשית עריסותיכם" – עוד בראשית חייכם, בימי הנעורים, צריך לקדש את החיים ולהרימם אל דרכי הבורא. ובמצווה עצמה יש מעלות וסגולות עצומות. פעם נשים היו זוכות בה מידי יום ביומו כי לחם עשו בבית. בימינו, כשפירות גדלים על המדפים בסופר, וילד מקבל בתדהמה את הבשורה שחלב מגיע מפרה, כי הוא מעולם לא ראה אחת כזו, ואת הלחם אופים לנו המלאכים באנג'ל, חשוב לפחות אחת לשנה לקיים אותה וללוש לתוכה את כל משאלותייך ותפילותייך ותחינותייך, להפריש חלה ולבקש שה' ייתן לך: חן, לב – טוב, והצלחה כי הברכה חלה על החלה.

הודיה

הגעתי פעם לכותל, ובאה קבוצה של נשים מאפריקה, ענקיות בבגדים צבעוניים – אחת מהן נפלה על ברכיה, הרימה ידיים לשמים וצעקה באנגלית: Thank you, lord, תודה ה', מכל הלב ובעוצמה שלא ראיתי כמוה, וחזרה: תודה, תודה, תודה. אמרתי בליבי, הנה גם זה שיעור, מתי כך הודית לה' – ממש להודות?

הכרת הטוב

כשיש בנו רגש של הכרת הטוב, כלפי דומם, בעלי חיים (כמו בשבת – שירה, בה נותנים אוכל לציפורים כהכרת הטוב, שאכלו את המן שפיזרו דתן ואבירם, ולזרוק בשר טריפה לכלבים, שביציאת מצרים לא חרצו לשונם), בני אדם שסביבי וה' שאיתי – החיים מפסיקים להיות ערימה של תלונות ושל מגיע – לי.

זה גם מתכון נהדר לשלום בית, לראות כמה טוב אני מקבלת מבעלי, מהילדים, כמה טוב שהם מרגיזים קצת, לפעמים... כשתלכי עם הכרת הטוב, יהיה לך רק טוב.

לפני שחזרתי לירושלים מהקיבוץ שחייתי בו שבע שנים, נסעתי לצפון, ולקחתי איתי תנ"ך, וקראתי בו מתחילתו ועד סופו. כשהגעתי לפרשת בלק, כשהאתון פתחה את פיה ודיברה, התגלגלתי מצחוק, ואמרתי בליבי שהסיפור כל כך מדהים שהוא חייב להיות אמיתי. ואז קרן אור של אמונה נכנסה לי ללב, והדרך לתשובה שלמה כבר לא הייתה רחוקה, כך שיש לי חוב של הכרת הטוב לאתונו של בלעם...

הליכה

זמן קצר אחרי שפגשתי את בעלי קניתי נעליים, וזכיתי לשמוע ממנו את הברכה: שתלכי בדרכים טובות. ללכת בדרכיו הטובות של ה', בנעליים הטובות שהוא נותן לנו, על הארץ הטובה הזו, "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה". יהי רצון שיתקיים בנו "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים", שנלך בעקביות בעקבות אבותינו ואמותינו, נביאינו וחכמינו, עד שה' ירחמנו וינחמנו ויבנה לנו את המשכן.

הסתפקות

בבית הכנסת בשבת פגשתי את מלכה מהשיעור של הרבנית כוכבה. היא באה לראות את הנכדים הנפלאים שלה קוראים בתורה. האחד, בן שבע וחצי, קרא את הפרשה כחזן בקיא ומנוסה, והשני בן שתים עשרה, קרא את ההפטרה. פשוט שפתיים יישק – קריאה מדהימה. אביהם עובד איתם, משקיע, והפירות משובחים. אח"כ סיפרה לנו על בתה רבקה, אם הילדים, שמילדותה הייתה צדיקה (כשרק נפקדה מלכה, התקשרה חמותה ואמרה מזל טוב, תקראי לילדה רבקה על שם אימי... מלכה שאלה בתדהמה את בעלה: "מה, סיפרת לאימא שלך? אנחנו בקושי יודעים". אמר לה שלא סיפר. "אז מאיפה היא יודעת?" נגלתה אליה הסבתא הצדיקה בחלום, ובישרה לה, וביקשה שיקראו את הילדה על שמה). רבקה רצתה להתחתן רק עם בן תורה שיושב ולומד. "לחם ומים מספיק לי" אמרה לאימה, ועמדה בזה, גם כאשר במשך שנים אפילו מקרר לא היה לה. לא כל אחת מסוגלת. צריך כוחות נפשיים מיוחדים. אם אישה לא בטוחה – שלא תיקח את זה על עצמה, כי תגרום סבל לכולם.

איפה אנחנו ואשתו של הרב אלישיב זצ"ל שהייתה לה רק שמלה אחת לאירועים, ולא רצתה עוד אחת "כי כולם מכירים אותי בשמלה הזאת", ואיפה אנחנו והחפץ חיים עם ספסלי העץ הישנים בביתו כי הוא רק בנסיעה בעולם הזה – אבל כל אחת מוזמנת לעשות בדק בית ולבדוק כמה שקים של אי מרוצות אפשר לזרוק לפח, להכין לעצמה כוס תה ולשבת עם בוראה ולומר לו: ריבונו של עולם, תודה. אני מרוצה, אולי אין לי הכל, אבל יש לי אותך, וזה שווה יותר מכל.

השגחה או צירוף מקרים

סיפר לי אחי, שהוא עדיין חילוני אבל עוסק בהשפעת התנ"ך על חיי היום – יום... שחקר את עניין ארבעת היסודות בפרק הראשון של בראשית, וכשיצא לצילומיו הדבר הראשון שראה במושב אחורי של מכונית, זה את ספר בראשית פתוח בדיוק בעמוד שבו עסק. "איזה צירוף מקרים", אמר אחי, ואני עדכנתי אותו: "השגחה, קוראים לזה השגחה אחי, ה' מדבר איתך".

התעוררות

ה' מקיץ נרדמים. תשמעו איך ה' העיר אותי לשיעור בצהרי שבת, אמרתי לו: ריבונו של עולם, אתה יודע שאני עייפה, בבקשה תעיר אותי בשתיים. חלמתי שאני חייבת להגיד לבעלי מתי מנחה, ואני מתרוצצת בין אנשים ושואלת מה השעה ואף אחד לא יודע, או שהשעון שלו נעצר, עד שאני מוכרחה לפקוח עיניים לשעון ליד מיטתי, ולגלות שזו בדיוק השעה בה רציתי להתעורר. כשסיפרתי לבעלי הוא הוסיף סיפור יקיצה משלו: הוא ישן, וחולם שהקומקום רותח ללא הפסקה, רותח ורותח, עוד מעט הוא יישרף, חייבים לקום לכבות אותו, והוא מתעורר בדיוק לשעת התפילה, ומבין שה' אמר לו: קום – קום.

ושבו בנים

יום אחד בגן הציבורי, פגשתי בחורה ושמה רחל, אמרתי לה: "יש לך איזה קשר עם רחל אימנו?" והשיבה שכן.

במלחמת ששת הימים אביה היה בחזית, ואיך ששוחרר קבר רחל, אימה הלכה להתפלל, ואמרה לאמנו שאם בעלה יחזור בשלום והיא תיפקד ותיוולד בת, תקרא לה רחל ו"הנה אני", אמרה.

"ושבו בנים לגבולם", נמצאת כאן כוונתה של רחל על התשובה. שאחרת הייתה אומרת: ושבו לארצם, למולדתם. הגבול של היהודי הוא דרך ה', ובלעדיו גם אם הוא בארצו – עדיין לא שב.

 כשסייע לי הקב"ה לשוב, אחרי שהנשמה שלי צעקה שאני רוצה שבת, וחגים, וסוכה, ותשלח לי מישהו שילמד אותי כי אני לא יודעת כלום, והוא שלח לי בעל תלמיד-חכם וחבר-נפש, שבאיכפתיות גדולה לימד אותי הכל – הרגשתי שחזרתי הביתה. כל השנים הרגשתי לבד בעולם, גם כשהייתי מוקפת באנשים, ופתאום יש לי משפוח'ה ענקית. דורות על גבי דורות של צדיקים וצדיקות מופלאים, ותורה חכמה ומתוקה ויקרה מכל חפצי עולם. מעולם הייתה בי אהבת-שלום, ובאמת אני בת-כהן, בת אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום – וכנראה שמשם זה הגיע. בשבילי האמרה: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" היא ממשית ומעשית, ואני מודה מקרב לב לה' שקרב אותי.

 לאחרונה ביקרתי אצל אחי, שהוא חילוני למהדרין. זה היה יום הולדתו הששים וארבע, והוא שר את "החיפושיות" When I’m 64 ופתאום הצהיר, זה היה באמצע הרחוב: "ששים וארבע בגימטרייה דוס (בניקוד חסר), נראה לי שהשנה אני אחזור בתשובה...". הייתן צריכות לראות אותי, לא מאמינה למשמע אוזני, בהתלהבות: "יש, אמן, כן יהי רצון" ומה עושה ה'? הוא מציע לי שאבוא אליו להדפיס את השיעור, והוא יכניס אותו לבלוג (כי אני מבינה בדברים האלה כמו תרנגולת באסטרונומיה...) ו"במקרה" נושאי השיעור של אלול, ר"ה ויום הכיפורים עוסקים בענייני תשובה, והנה כעבור ארבעה ימים מיום הצהרתו הוא מקבל בביתו שיעור תורה פרטי על פרשת השבוע וענייני הזמן, מגיה אותו ומצרף מצילומיו. אם זו לא סייעתא דשמייא, הרהרתי לעצמי, אז מה כן? ופתאום נפל לי האסימון: ששים וארבע בגימטריה ס"ד – סייעתא דשמייא... אז הנה, אחי היקר, מושיטים לך יד משמים "כי ימינו פשוטה לקבל שבים". ההצעה שלי אליך – תתחבר לבית-כנסת, ועלה והצלח במסילה העולה בית-אל.

זהירות

לפעמים את נמצאת ממש רגע לפני הישועה. ואז בא החיפזון הזה ודוחק בך לעשות טעות. עכשיו, עכשיו היא כבר בדרכה, יורדת מן ההר אלייך, ואת כועסת, או מדברת לשון הרע, או מקנאה, והברכה משנה כיוון נחיתה... במו ידנו אנחנו מסוגלות לקלקל את התוכניות היפות של הקב"ה לגבינו. קצת סבלנות והכל היה מתבהר, משה היה יורד עם הלוחות, וישועה גדולה הייתה באה לעולם – אבל קלקלנו והלוחות נשברו, כמה חבל.

אז אנחנו צריכות להיות זהירות. להציב סביבנו חומות של סבלנות ולהגיד ליצר שבא לדחוק בנו לעשות טעות – מחר, לא היום. וכך בכל יום עד שיתייאש וילך לו...

זוגיות

יש רעיון שמדבר על כך שלחם זו אישה. פוטיפר מסר ליוסף את כל ענייני הבית חוץ מדבר אחד: "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", ומסביר רש"י שהלחם הכוונה לאשתו, בלשון נקייה. ומה עניין מלחמה לזוגיות? יש דברים שהקב"ה נותן אותם עם התנגדות, צריך לעבוד ואז לומדים להעריך. להתאמץ – ואז מתחברים יותר, להילחם כדי לזכות – ואז אוהבים יותר, מרגישים שזכינו בדבר גדול. מלחמה לא של יריבות, של שונאים, אלא ניגודיות שנועדה כדי להלחים, לחבר. איך מלחימים? יש ניגודיות, וכשמתגברים עליה כדי להתחבר – מתחזקים.

אהבתי את הרעיון של הלחמה. תחשבו על מסגר שרוצה לחבר שני ברזלים, הוא שם את המסכה ומפעיל את הרתכת. ומה קורה? ניצוצות... וכך תמיד יש בין בני זוג בהתחלת הקשר, ניצוצות של אש, עד שהעניין מתחבר וממשיכים כצוות, כיחידה אחת אכפתית. לא תמיד ההלחמה מצליחה, לפעמים הניצוצות הופכים לאש ממש, ואז זו בעיה לאכול את הלחם, כי הוא הופך לפחם...

חכמות נשים בנתה ביתה

 סיפרה לי מרים היקרה שלנו משיעור הנשים, שנסעה לטבריה לבקר את אחותה, פעם ראשונה שנסעה לבדה אחרי עשרים וארבע שנים. ביקרה אצל הרמב"ם, רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא (בכתה שם הרבה, אחותה אמרה לה: מה זה, באת עם שק של דמעות מירושלים?) ורצתה להגיע לקברה של רחל אשת רבי עקיבא, אבל לא הספיקה, היא מרגישה קשר עמוק איתה. כן? אני שואלת, מה העניין? והיא מספרת שבעלה היה חילוני לגמרי והיא בת של בית יעקב, איך נוצר הקשר ביניהם? הוא אח של גיסתה, ולאירוע משפחתי שבו נכח היא הגיעה מקבר רחל עם חוטים אדומים. לאביה כאבה הרגל, והיא הציעה לו שיכרוך חוט של רחל אמנו לרפואה. אמר לה אביה: עד שאני אשים חוט, תשימי את חוט על הטבעת, שיהיה לך לזיווג הגון, והיא קשרה חוט סביב לטבעתה. סיפר לה בעלה: "באותו רגע שקשרת את החוט, נקשרה נפשי בנפשך. אמרתי לעצמי: רק אותה אני רוצה ורק איתה אני אתחתן". ניסה לברר ואמרו לו שאין סיכוי שתסכים לפגוש אותו, כי היא בת של בית יעקב, ורוצה להתחתן רק עם אברך. הוא התעקש ולבסוף נפגשו, וטיילו בבני – ברק. הוא אמר לה: אני רוצה רק אותך, מה את רוצה שאני אעשה? אמרה לו: יש כאן שטיבלך, זה זמן תפילת מנחה עכשיו, אני רוצה שתיכנס ותתפלל. אמר לה: מחר אני אלך, טוב? אמרה לו: לכל היום יש מחר – תיכנס עכשיו. והוא נכנס לשטיבלך ואח"כ לישיבה ולא יצא ממנה כבר עשרים וארבע שנים, והיא לא יצאה מהבית לבדה עשרים וארבע שנים (כאשת רבי עקיבא), כי נולדו ברוך ה' שבעה ילדים מתוקים, שלא מאמינים שאבא שלהם היה פעם חילוני. פשוט מדהים, סיפור שמדורג גבוה במצעד סיפורי השידוכין שלי.

אומרים: איזוהי אישה כשרה – העושה רצון בעלה, והכוונה היא גם: העושה רצון לבעלה. את יכולה לעשות לו את הרצון ללמוד, לשמור מצוות, להתעלות – אם רק תראי לו שזה הערך העליון בשבילך, ואת מוכנה להקריב בעבורו נוחיות וחומריות. סיפר הרב אבוטבול (חתנו של הרב עובדיה), שבאים אליו אברכים ומתלוננים: "כל החיים אני בורח מהמשגיח בישיבה, ועכשיו קיבלתי משגיח בבית, "למה אתה לא לומד מספיק, תקום בזמן, תלך, תבוא". חכמות נשים – לא שוטרות נשים, אל תהיי שוטר עליו – כי אז הוא רק ירצה לברוח מהמאסר...

חכמת לב

"וכל אישה חכמת לב בידיה טוו וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים" – מה עניין חכמה ללב? היא לא אמורה להיות במוח? מסתבר שלא. חכמה שאין בה לב אינה נקראת חכמה.

אני נותנת שיעור לנשים מבוגרות (80+...), בעלי קורא להן "ותיקות". יותר משאני מלמדת אני לומדת, ובכל מה שהן מספרות לי יש חכמת לב עמוקה. סיפרה לי ג'אן, שעלתה מפרס בגיל ארבע – עשרה, והתגוררה בהר ציון, ובמלחמת ששת הימים עבר כדור דרך מטפחת הראש שלה אבל לא פגע בה (נס מדהים), שישבה יום אחד על כסא ליד הכותל המערבי לנוח. ניגש מישהו ונתן לה חמישה שקלים – והיא בכלל לא התכוונה לקבץ נדבות – פשוט ישבה לנוח. "לקחתי" – היא מספרת, "כדי לא להראות גאווה (מי היה חושב על סיבה כזו?), ושמתי בקופת צדקה של בית כנסת על שמו ועל שמי"... כדאי לקבל ממנה ברכה כי "פעמיים נפתחו לי שערי שמים", וה' בפה שלה כל הזמן. ומספרת עוד "ותיקה" – צבייה שמה, שיצאה בוקר אחד למכולת לקנות לחם וחלב ובארנקה עשרים שקל אחרונים. עצרה אותה מישהי וביקשה צדקה להכנסת כלה. בלי לחשוב פעמיים נתנה לה את כל מה שהיה לה. התחילה לחזור הביתה... והנה, על המדרכה שוכב לו בנחת שטר ירקרק של עשרים ₪ ואומר לה: קחי אותי למכולת ותקני מה שאת צריכה... חכמת לב היא מעבר להיגיון. ההיגיון אומר – תני שקל וזהו, אבל היא נתנה הכל וקיבלה מיד בחזרה.

חכמת נשים

קרח מצא אישה מר ממות. ואון בת פלט מצא אישה מצא טוב. "חכמות נשים בנתה ביתה" – איזה חמודה, איך הצילה אותו. אמרה לו: מה לך להשתתף במחלוקת, מה ישנה לגביך אם משה המנהיג או קרח? (קוראים לזה שכל ישר: מה יצא לך מהריב?). אמר לה שהתחייב כבר להשתתף איתם. עשתה לו סעודה והשקתה אותו לשוכרה, וכשנרדם ישבה וסירקה שיערה בפתח האוהל – הסיפור ידוע. אשתו של און בן פלט עבדה עם הראש – ופילטה אותו. ממש כמו טייס שבשנייה האחרונה לפני ההתרסקות, לוחץ על הכפתור של כסא המפלט. לפעמים ביטולה של תורה הוא קיומה – בעניינים של פיקוח נפש. ואח"כ כשגילה שניצל, אמרה לו: לך תבקש סליחה ממשה, והוא מרוב בושה לא יכול היה לצאת מהאוהל. מה עשתה? עמדה בדרכו של משה ומיררה בבכי. שאל אותה למה היא בוכה, סיפרה לו. ומשה רבנו בא אליו עד לאוהלו למחול לו. התורה באה ללמד אותנו חכמה. לגברים – חכמת גברים, ולנשים – חכמת נשים. בדרך המפותלת הזו של החיים אל תהיי צודקת – תהיי חכמה. אחרת יקרו תאונות, תחליקי על איזו מחלוקת ותשברי רגליים או ידיים, או לבבות.

חסד

כמה חשוב לדעת מה חשוב ומה לא חשוב... פגשתי לפני כמה ימים את נחמה שלי, הצדיקה, צאצאית של הבעל שם טוב, שבשבילה יום שעובר בלי חסד הוא לא יום. היא מטפלת בזאטוט, ולידה על כסא גלגלים, יושבת נכה ממעון הנכים של סן סימון, שמסתכלת על הילד בריכוז רב. ונחמה אומרת לי: כמה קל לעשות חסד – אמרתי לאישה הנכה שקשה לי לשמור על הילד בתוך מהומת המטפלות, שלא ייעלם, אולי היא מוכנה לעזור להשגיח עליו? ומאז היא באה כל בוקר ומשגיחה – היא בתפקיד... ועוד סיפרה לי על אישה ששנאה את חמותה שנאת מוות, ורצתה להיפטר ממנה. באה לרוקח רעלים וסיפרה לו על כוונתה, והוא נתן לה רעל, שצריך בכל יום לשים כמה טיפות במשקה, ותוך שנה – החמות בר מינן... אבל ביקש ממנה, כדי שלא ירגישו שזו היא שהתנקשה בחייה, שתבוא בכל יום, ותוך כדי ששמה טיפות, גם תדבר איתה ותקשיב לה ותעזור לה.

לאחר חצי שנה גילתה האישה שהיא מאוד מאוד אוהבת את חמותה... הטיפול בה קשר אותה בעבותות אהבה ואכפתיות, אוי, מה יהיה? רצה אל הרוקח ואמרה לו – מה נעשה עכשיו? כ"כ היא יקרה ואהובה עליי – אמר לה הרוקח: לא צריך לעשות כלום – נתתי לך מים פשוטים לטפטף לה. איזה סיפור יפה, וכל כך מתאים דווקא לנחמה לספר אותו, עשיית החסד עם מי שאת לא סובלת – היא שתהפוך לך את הלב. "אם רעב שונאך האכילהו לחם".

טעויות

כל אחת טועה, כל כך אנושי לטעות, ומטעויות לומדים. כשהייתי בת עשר נסעתי עם אימא לחברתה בקיבוץ "עין החורש". זאת הייתה הזדמנות טובה ללמוד לרכב על אופניים, שהשאלתי מבניה. דווקא הסתדרתי לא רע, עד שהגעתי לירידה ואיבדתי שליטה, התנגשתי בעץ, האופניים התקמטו לגמרי ואף אני נחבלתי פה ושם. פשוט שכחתי לשאול איך עוצרים את הדבר הזה … ומאז לא שכחתי לעולם יותר לשאול: איפה כאן הברקס?...(משל לחיים – ויש עוד משל נחמד עם אופניים: כשזה נהיה קשה – סימן שאת בעלייה…).

יוחנן הקטן

תקוה משיעור הנשים סיפרה על מכר שלה, שהיה חשוך ילדים, ועלה למירון, אבל לא יכול היה להתקרב בגלל הצפיפות, והבחין בקבר רבי יוחנן הסנדלר, ואף אחד לא היה שם. ניגש ואמר לרבי יוחנן: אתה לבד ואני לבד, תתפלל עליי שיהיה לי בן, ואקרא לו על שמך. ואחרי תשעה חודשים נולד יוחנן הקטן, שירוץ בסנדליו לגן.

יום הולדת

בשבת שעברה חגגנו יום הולדת שנה לשיעור. עוגות, ברכות, שמח. הודו לה'. מרים הגיעה קצת מאוחר והיא שואלת: מה החגיגה, יש לך יומולדת? לא – לשיעור. אז זה הזכיר לה בדיחה: אישה מבקשת מבעלה שיתקן את הברז הדולף, ושוב מבקשת ומזכירה, ומחר, מחר ושוב מחר. יום אחד הוא מגיע הביתה ומוצא עוגה עם נר על השולחן, מה קרה? על מה ולמה? יומולדת שנה לבקשה שלי שתתקן את הברז... נחמד.

יוסף עכשיו

סיפרה לי חברה סיפור מדהים: אחותה נסעה לפני שנים רבות לאמריקה, התחתנה שם וניתקה כל קשר עם המשפחה בארץ. הגיעה לבעלה כמו אסתר המלכה – אין לי בית, אין לי משפחה, אין כלום. התחתנה, בעלה חב"דניק, ונולדו לה חמישה בנים, שלכולם קהילות חב"דיות ברחבי העולם. אחד מהם הגיע לניו יורק לתת סדרת שיעורים, ובדיוק באותו שיעור דיבר על פרשת יוסף ואחיו. בסוף הדרשה ניגש אליו אדם והציג את עצמו: הוא רב חשוב בכשרות בארה"ב, והוא גם דודו של הבחור … נשוי לדודתו, וגילה לו על קרובי משפחתו בארץ. לפתע מקבלת חברתי טלפון מהחב"דניק, שהגיע ארצה ודפק על דלתה, וסיפר לה שניגש לאימו ואמר לה: אני מדבר בדרשה על יוסף ואחיו, ואת מעלימה ממני את כל אחייך ואחיותייך? מהר תגידי לי מי יש לנו בישראל …

ייסורים

אנחנו חיות בזמן לא פשוט. יש בו הרבה ייסורים, כל אחת יודעת בנפשה: בעיות בשלום בית, בחינוך ילדים, בבריאות, בפרנסה, במה לא. אומר הפסוק: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך". מבאר הרב איסר זלמן מלצר בפירושו על הפסוק שאומר דוד מלכנו: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי. שבטך ומשענתך הם ינחמוני", משל למה הדבר דומה? אב לקח את בנו לטיול ביער, ולפני שנכנסו הזהיר אותו שלא יעזוב אותו אפילו לרגע, כי המקום מסוכן. בתחילה אכן הלך הילד וידו ביד אביו, אבל פתאום ראה איילה ורץ אחריה, והנה נחל וקיפוד ועץ תותים, הלך והתרחק. הערב התחיל לרדת, הבין שהלך לאיבוד, וקולות של זאבים ושועלים התחילו להישמע, והוא נתקף פחד וגעגועים, פתאום חטף סטירה... ותוך כדי שהוא צועק איי, הבחין שזה אבא וזינק עליו בשמחה ובהקלה – כמה טוב שמצאת אותי.

כשאנחנו הולכות לאיבוד וחוטפות סטירה, כי אבא הזהיר אותנו לא לעזוב את היד, נשמח בה כי היא מראה שהוא דואג לנו ושומר עלינו, לכן אנחנו נקראות יהודיות, כי אנחנו מודות – גם על השבט, ומתנחמות בו. מה עדיף, שיבואו הזאבים? כשה' סוטר, הוא מסתתר בתוך הסטירה – שנתעורר ונשוב.

יצר הרע

נזכרתי במקרה מבדח: עבדתי לפני מספר שנים בגן ילדים, הייתה שם ילדה, טלי, ולאבא שלה קראו ניצן חן, והוא היה בזמנו כתב שמסקר את תנועת ש"ס. היה לו תאקל עם הרב עובדיה, שכעס עליו ואמר לו: תצא בחוץ, יא עוין. כל המדינה צחקה, זה נהייה מטבע לשון. אחר כך עשו סולחה עם הרבה סטירות מתוקות על הלחי. בקיצור, טלי בתחילת השנה סירבה להיפרד מאבא, ניגשתי אליה במטרה להסיח את דעתה, ואז שאלתי אותו: אבא של טלי, אתה רוצה לצאת בחוץ?...

למה לצאת למלחמה כנגד היצה"ר? מביא הח"ח משל לשני שותפים. אחד מהם גנב כספים מהעסק. האם שותפו יאמר: מה שעבר אי אפשר להחזיר ומה יעזור לריב? לא, אלא בוודאי שצריך להוכיחו, כי אם לא, ימשיך לגנוב עוד ועוד. כמה כבר גזל אותנו היצה"ר, כמה ברכות ברכנו בלי כוונה, כמה לשון הרע דיברנו, אם נגיד: מה שהיה היה הוא ימשיך לגזול אותנו.

נותנים חז"ל שלוש עצות להתמודדות עם יצר הרע, וכדאי שנקשיב להן וניישם. "אם ניצחו – מוטב, ואם לא – יעסוק בתורה".

אם את רואה שהוא מושך אותך לכיוונים מזיקים – תעסקי בתורה, לכי לשיעור, תקראי תהילים, סיפורי צדיקים, הלכות שמירת הלשון, התורה מגינה ומצילה. "אם לא נצחו – יקרא קריאת שמע" – היצר רק ישמע שאת קוראת "שמע ישראל" ויעשה "ויברח", כי את קוראת לאבא שלך, והוא כבר יראה לו מה זה להציק לך...

"אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה" – תזכרי שתצטרכי לתת דין וחשבון על כל מעשייך, ואז בוודאי תימנעי מטעויות. ומסיים הח"ח: אם רק תצא למלחמה על אויביך, אזי יסייעו לך מן השמים עד שיקוים בך "ונתנו ה' אלוקיך בידך".

תנסי, יקרה, ותראי שכך הוא. בתהליך התשובה שלי נוכחתי בכך שוב ושוב. את רק מתחילה – וה' מסייע. עלה בדעתי משל של מדרגות נעות, את רק עולה על המדרגה הראשונה – וכבר נלקחת למעלה...

אני זוכרת את המאבק בקניית העיתון של יום ו', חמישה ק"ג של הבלים ולשון הרע שהייתי מכורה להם, עוברת בתחנה המרכזית וקונה, ועוד פעם קונה, עד שדי, מה יקרה, אני אמות בלי עיתון? והיום – גם אם ישלמו לי אלפי שקלים, אני לא מסוגלת לקרוא בו – אני מבינה שזה רעל, ואין לי שום כוונה לשתות אותו. וכך היה בכל עניין שקיבלתי על עצמי, ההתחלה קשה ואח"כ קלי קלות, כי את כבר במקום אחר. כך היה גם עם הגרביים: היצר הודיע לי שאני יכולה מצידו להתלבש צנוע, אבל בשום אופן אי אפשר לוותר על סנדלים בקיץ, ומה יש בזה? רק כפות הרגליים חשופות, את השתגעת לגרוב גרביים בחום הזה? אבל ברגע שסירבתי לשמוע לו והתעטפתי גם שם, הרגשתי שכך נכון ולא היה עוד שום קושי, ולהיפך. כמה נעים שכפות הרגליים נשארות נקיות, והעור בעקב לא נסדק.

אז צאי למלחמה, נשמה. אל תגידי: ככה אני ואי אפשר כבר להשתנות. קשה לנו בצניעות, והפרשה מדברת על כך: "והיה מחניך קדוש ולא ייראה בך ערוות דבר ושב מאחורייך" – חוסר צניעות מסלק את השכינה, ולכן היצר נלחם פה בעוז. לא אכפת לו שתקראי ספר תהילים ביום, אבל את חייבת ללבוש צמוד, כי כולן הולכות כך, ויש לך כיסוי ראש – אבל על הפוני את לא מוותרת. תראי איך הוא מתעתע בך – ותילחמי, וכשתעלי למעלה אחרי 120, תפגשי את שרה אמנו עומדת שם ומוחאת לך כפיים.

יהי רצון שנזכה לצאת למלחמה על הנשמה יפת התואר שה' נתן לנו – שנזכה לטוהר: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" יש כאן משמעות פנימית, למחות בנו את זכר עמלק "אשר קרך בדרך" – זה היצר שמקרר את האמונה, שמתעלק עלינו ומשבש לנו את עבודת ה'.

ירושלים

מפליא איך בכ"ח באייר ה' גילה את כוחו ושחרר לנו את ירושלים. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" – וזאת הייתה ההרגשה אז, אחרי מלחמת ששת הימים (כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ).

 הייתי ילדה בכיתה א'. המורה אמרה לנו: ילדים, פרצה מלחמה, רוצו מהר הביתה. גרנו במקור חיים בסמוך לבית צפאפה, שהייתה אז ירדנית. אני זוכרת שאספתי תרמילי רובים ריקים בדרך... ומצאתי אימא מודאגת בטירוף, שחטפה אותי למקלט השכונתי, בו הצטופפו מאות אנשים בחשיכה, אזעקות, לחץ.

כשנגמר הכל אבא לקח אותי לכותל, ואני זוכרת שהכותל נראה לי ענק והיה חמסין, ואיזו התרגשות אדירה באוויר, לא יאומן, חזרנו הביתה. אח"כ עברו הרבה שנים של חול וחול עד שה' ריחם עליי והחזיר אותי לקודש, והסביר לי שהוא זה שעומד אחר כותלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים. ומאז כשקשה אני הולכת אל האבנים האלו, שהתרככו מאלפי שנים של דמעות, וכשאני מבקשת: תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין, אני מרגישה איך הוא מציץ לי אל תוך הנשמה, מנחם ומאזין.

 שמתן לב שירושלים היא במשקל זוגי? כמו עיניים, ידיים, שפתיים. למה? כי יש שתיים, ירושלים שלמטה וכנגדה ירושלים בשמים. ירושלים זה סיפור אהבה. סיפרה לי דודה חנה, שהגיעה לירושלים אחרי מלחמת השחרור, ועמדה ברחוב יפו ההרוס בחום כבד, ו"אז, אני לא יודעת איך להסביר לך, התאהבתי בירושלים, כמו שמתאהבים באיש". והנה אומר לנו שלמה המלך, שבנה את המקדש: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". וכשהוא מדבר על המקדש: "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", ועוד: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני", ועוד: "חכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלים".

 איזו זכות יש לנו, להיות בנות ירושלים, לחיות בתוך האהבה העזה הזו. בפעם הבאה שאת מבקשת שיתפללו עלייך, תגידי: לברכה בת צדיקה (אלו השמות של פעם, טעונים במשמעות רוחנית) בת ירושלים לישועה וברכה וכל טוב.

לפני כמה שבועות זיכה אותי ה' במצוות השבת אבדה. על מדרכה ברחביה ראיתי עגיל והרמתי אותו, מלבן זהב ובו אבן זהובה, נראה יקר, נראה אהוב. מה עושים? כתבתי פתק והשארתי אותו בחנות המכולת הסמוכה. לאחר יומיים נכנסתי למכולת ואין פתק. מה קרה? שאלתי, והמוכר ענה בחיוך שהיא באה ולקחה אותו, אישה מבוגרת, והעגיל ירושה מסבתה. כל כך שמחתי, וכשחשבתי על ירושלים ראיתי שיש בה את המילה ירושה. ירושלים היא תכשיט יקר שקיבלנו בירושה, וכמה נצטער אם נאבד אותה. נזכרתי בעובדה מתוקה ששמעתי על איזה צדיק שעלה לנסיעה ברכבת, והכפפה שלו נשמטה לרציף מהחלון בדיוק כשהרכבת התחילה לנסוע. מה עשה? נו, מה? מהר הוא זרק גם את השנייה... אם כבר מישהו מוצא, אז שיהיו לו שתיים. גם אנחנו יכולות להבין שאין לנו מה לעשות עם כפפה אחת, אבל עד שהיה נופל לנו האסימון – כבר היינו בנהרייה...

"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים (הלוואי). שבעים שמות לירושלים (ושבעים שמות לקב"ה), עיר הצדק, עיר האמת, יפה נוף, קריית מלך, אריאל, ציון. לבן שלך את קוראת: משוש חיי, נשמה שלי, חיימי, מחמד ליבי, יקירי. הרבה שמות לאהבה. ירושלים היא הנשמה של העולם, ואומר ה' שבגאולה האחרונה היא תהיה אבן מעמסה לכל העמים – כולם ירצו אותה, וסביבה תתחולל המלחמה הגדולה, ואחריה שלום גדול, וכולם יראו שלם. עתידה ירושלים להתרחב ולעלות ולהיות מגעת עד כסא הכבוד (שיר השירים רבה ז').

אחי כתב שיר אהבה לירושלים:

רוב רובי מים, והמים שבי הם המים של ירושלים. זה מה שטעים לתאים, אתם הם בטוחים. מחוץ לירושלים מתחילים געגועים. לא לנופים, לא לאנשים – למים... למים של ירושלים.

 איך אפשר לשכוח את הנשמה? תמיד זכרנו אותה. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני – איך אפשר לשכוח את יד ימין? אמר ר' יהושע בן לוי: אמר להם הקב"ה לישראל: "אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני – היו שואלים בשלומה של ירושלים ואני נותן לכם שלום". ומאז אנחנו שואלים בשלומה, ושוברים כוס בחתונה לזכור את חורבנה, ומשאירים קטע קיר לא מסויד, ומתגעגעים אליה בכל התפילות. לעתיד לבוא ה' יוציא מים חיים מירושלים, על גדות הנחל עצים שעליהם לרפואה, ויבנה את ירושלים באבן ספיר, ואותן אבנים מאירות כשמש, ואומות העולם באים ורואים בכבודם של ישראל. ובית המקדש ירד בנוי מן השמים. ואנחנו מתגעגעים ומחכּים באווירה המחכּים עד שיתחברו הירושלים.

ישועה עכשיו

עם שמחה בתו של החזן ממקור חיים התפללתי תקופה ארוכה עד שנישאה. באחת השבתות ראיתי את פניה נפולים, וסיפרה לי שפגשה בחור והעניינים לא הסתדרו וכולה כאובה. זמן קצר מאוד לאחר מכן פניה נוהרות – היא התארסה. סיפרה שהלכה לרבי משה גדליה מזוועהיל בימים ב' – ה' – ב' (קברו ליד גן הוורדים), ובפעם האחרונה אמרה לו: הרב, היום, היום אני רוצה שהעניין יסתדר. בערב אביה קיבל טלפון משדכן ונפגשו ואירוסין. צ'יק צ'אק.

כשאכפת לך

כשאת מראה שכואב לך, שאכפת לך, שאת רוצה בטובתו של האדם, אז יש סיכוי שהדברים יישמעו. ואפשר בדרכים עקיפות, הרב שך זצ"ל, כשראה שבחור ישיבה מסוים נעדר הרבה מהתפילה, שלח להגיד לו שיש לו חיזוק מיוחד בתפילה כשהוא רואה אותו מתפלל בכוונה. הבחור ימשיך לא להגיע אחרי מסר כזה?

את רואה שהחברה שלך מגזימה באיפור, הוא ממש צעקני, תאמרי לה שהיא כל כך יפה באופן טבעי, שממש מספיק לה רק קצת איפור. החצאית שלה הולכת ומתקצרת? דברי איתה באופן כללי על האצילות של לבוש צנוע. לא להיות מבקרת המדינה אבל בכל זאת, אם נראה שיש אפשרות, בנועם ברכות ובתחכום להשפיע – אז כדאי. וכשמוכיחים אותך, תזכרי שהיו חכמים שממש בכסף שכרו אנשים שיוכיחו אותם – כי אנחנו לא רואות שום חסרון בעצמנו, ואיך נתקדם? והנה מישהו מביא מראה אל מול עינינו, אז לנפות את הטונים ואת התגובה המיידית המתנגדת, ולראות האם יש כאן איזה לימוד בשבילי.

חכמינו היו מחפשים בנרות מי שיוכיח אותם. כשנפטר ריש לקיש סירב רבי יוחנן להתנחם, והיה צועק: איפה ריש לקיש, שהיה מקשה עליי עשרים וארבע קושיות בכל עניין. קרע את בגדיו ובכה, "או חברותא או מיתותא" עד שיצא מדעתו, וביקשו חכמים עליו ונפטר. בדרך כלל אנחנו אוהבים את מי שמחמיא לנו, אבל אנשי אמת אוהבים את מי שמוכיח אותם. הגאון מווילנא שכר בכסף את המגיד מדובנא שיוכיח אותו... את רואה את עצמך שוכרת לך מישהי שתוכיח אותך? נראה לך? הרי מכל הערה קטנה אנחנו נפגעות עד לב השמים, גם אם היא בצדק, אנחנו ממש לא רודפות אחריה, ואם כן – אז זה כדי לתת לה איזה נעל בראש...(נכון או לא נכון? תודי על האמת, שמחה'לה, זו כבר חצי עבודה. ערב שבת אחד בעלי הוכיח אותי שאני עוברת ליד הנרות במהירות, והרוח שאני עושה יכולה לכבות אותם... כל כך כעסתי, איך הוא מעז להעיר לי בשבת, וקמתי ביום ראשון עם עין אדומה... אוי, אוי, אוי. תמיד הוא אומר לי: מי שאומר לך שאת מאה אחוז והכל בסדר לא באמת אוהב אותך. מי שאוהב מוכיח, כי אכפת לו ממך. ובמבט לאחור אני יודעת כמה שהוא צודק, וכמה הועילו לי התוכחות שלו במהלך השנים בהן הפכתי מארחי פרחי חילונית – חולנית לבעלת תשובה, אבל כמה קשה באותו הרגע להרכין את הראש ולקבל).

לברך

"ויפתח ה' את פי האתון" – אומר בעל הכלי יקר: הוכיחו לו לבלעם, לבל יתגאה בכך שזכה לנבואה. שכן אתון זו שבוודאי אינה ראויה לראות פני מלאך ולדבר, בכל זאת זכתה, מכיוון שהדבר היה לטובת ישראל, כך גם לא זכה הוא לנבואה אלא משום שיש בה תועלת לישראל, ואילו הוא עצמו אינו ראוי לה יותר מן האתון...

יש לנו פה, ואנחנו מדברות בו, למה שלא נאמר דברים טובים, דברים מחזקים. למה שלא נברך? כשעבדתי עם נעמה חברתי במשפחתון שלה, באה לבקר יוכבד דודתה הזקנה. נעמה סיפרה לה שיש לה יום נישואין היום, ויוכבד התחילה לברך ולא סיימה: שיהיה לכם נחת, שתראו נכדים ונינים, שתמיד יהיה לכם שלום בית, ושתזכו לראות פני משיח. שמעתי אותה ואמרתי לעצמי: תלמדי, לא להתקמצן במילים טובות (במיוחד שזה לא עולה כסף...).

לדון לכף זכות

 כשאת מכינה עוגה, יש הוראות הכנה. כך וכך תעשי שתצא לך עוגה מוצלחת. גם לקדושה יש מתכון שכולל הרבה לא – לא לשים חצץ – אל תרכלי, לא בוץ – אל תשנאי, לא קוץ – אל תנקמי, אבל כן סוכר – ואהבת לרעותך כמוך. על המצווה של "בצדק תשפוט עמיתך" אומר רש"י: "הוי דן את חברך לכף זכות".

סיפרה לי נחמה חברתי: יש לה שכנה, שההתנהגות שלה כלפיה הייתה מאוד מוזרה. יום אחד כשנפגשות אומרת לה שלום בחום ובלבביות, וביום אחר מתעלמת ממנה לגמרי. בסוף העניין עלה לה על העצבים, ובאחד הבקרים ניגשה אליה ואמרה לה ישירות: היום זה היום שאת אומרת שלום – או שאת מתעלמת? אוי – סליחה, השיבה השכנה, כשאני לא שמה עדשות אני לא רואה כלום... הרבה פעמים נדמה לי שאני קוראת נכון את המציאות, אבל בדיעבד מסתבר לי שטעיתי, לדון לכף זכות משמעו קודם כל לעצור, כשאני נפגעת, כועסת, לא להגיב, ולבדוק האם יש אפשרות אחרת להבין את המצב.

 קרה לי לאחרונה שהתקשרתי לחברה מספר פעמים, היא לא ענתה, וגם לא חזרה אליי, התעצבנתי. איזה חוסר דרך ארץ, גם אם היא עסוקה – אי אפשר להתפנות לדקה? יותר אני לא מתקשרת... נפגשנו לאחר זמן, ומיד כשראיתי אותה התלוננתי – איך את מתנהגת? והתברר שהילד הקטן שלה הטביע את הסלולארי בדלי מים...

לידה

שמעתי משהו נחמד בעניין לידה. הבת של מלכה מהשיעור של הרבנית שלנו כוכבה, התקשתה בלידתה. היו סביבה אימא מלכה, בעלה ותומכת לידה. השעות עברו, צירים, כאבים וכלום. אמרה המיילדת: יש כאן יותר מידי אנשים סביבה, אולי מישהו ילך? ומלכה ויתרה, נכנסה לרכבה ונסעה הביתה. איך שהגיעה לבית קיבלה טלפון, מזל טוב, הילדה ילדה בת. חשבה לעצמה: יכול להיות שבגללי היא לא ילדה? ואז העלתה בדעתה שאולי הצער שלה הוא שאכן עצר את הלידה. צער – אותיות עצר. ובאמת שמעה מהמיילדת שהערביות שבאות ללדת לא באות עם האימא, אלא עם החמות, שלא כל כך אכפת לה אם כואב או לא כואב, ויולדות בצ'יק...(מצחיק). וזה כל כך נכון, יש כאן שיעור יפיפה. הצער עוצר התקדמות, עוצר ברכה. את רוצה ישועה? תשמחי והיא תבוא.

ללמוד ממרים

מרים אותיות רי"ש – ומים. שהמים היו ברשותה, בזכותה, וכשנפטרה, נסתלקה הבאר. ואומרים שמנהג הוא לדלות מים בכל מוצ"ש, כי בארה של מרים סובב בכל מוצאי שבת את כל הבארות, ומי שזוכה לשתות ממנו – מתרפא מחוליו. ולכן צריך למלא את הקומקום במוצ"ש במים חדשים כי לא כדאי לפספס.

ומרים מוסרת לנו מסר: אישה יקרה, את יכולה להיות כל כך גדולה, שבזכותך בכלל יהיו מים, שתהיה נביעה, איך? גם במצבים קשים להפעיל את השכל הישר (פרעה גזר רק על הזכרים, ואתה גם על הנקבות), נאמנות לה' גם כשזה קשה (כשהייתה פועה, מיילדת עברייה, והחייתה את התינוקות), לראות את הטוב בתוך החושך (ותרא אותו כי טוב הוא, כיוון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה), ולחכות, סבלנות, סבלנות (ותתצב אחותו מרחוק).

לפנות אל ה'

בדורנו החומרי אנחנו רצים לחפש פתרונות אצל רופאים, פסיכולוגים, אנשי מקצוע, ורק כאשר לא הולך – מתפללים. ה' אומר לנו: בנותיי, אני גם עובדת סוציאלית, גם פסיכולוג (כי אני יצרתי את הנפש שלכן), גם בנקאי: "לי הכסף ולי הזהב" וגם רופא ומפליא לעשות – תפנו אליי, אין לי שעות קבלה והכל חינם, אין כסף...

לריב בשקט

יום אחד באתי לבקר את אימא. נקשתי בדלת, שקט גמור. בד"כ איזשהו מכשיר דולק שם בקולי קולות בהונגרית... היא פותחת את הדלת, ואני נכנסת ואומרת: כזה שקט, מה קרה? אז בן הזוג שלה אומר לי: אנחנו רבים בשקט... ואימא אומרת: הוא רב ואני בשקט... פשוט בלתי אפשרי לריב עם האישה הזו, היא לא משתפת פעולה. בשביל לריב צריך שניים, ואם את אומרת: אני לא רבה, אז כל החשק והכיף ילך גם לו...

לשאת

ביום שישי שעבר הלכתי לעזור לאימא שלי בבישולים, כי נתפס לה שריר בזרוע, והיד כאבה לה. ראיתי אצלה סינר ורוד חדש ונחמד, לבשתי אותו, ולפני שהלכתי אמרתי לה: אימא'לה, את נותנת לי אותו במתנה? בטח, תקחי. ואז נזכרה פתאום במשהו שסבתא שלה הייתה אומרת לה: אישה צריכה סינר  עם כיס גדול, בשביל הצרות של כולם. אהבתי את זה, אם מישהו מעליב, מקנא, עושה לעצמו ולך צרות, תכניסי הכל לכיס של הסינר, תשאי באהבה. כשאת רואה מישהו במצוקה, אל תחלפי במהירות כאילו שהעניין לא נוגע לך. שמעתי סיפור על אדם עשיר שקנה לו יגואר חדשה וטס איתה ברחובה של עיר, מלא שמחה וגאווה. לפתע נזרקה אבן על המכונית ופגעה בה, עצר מיד את הרכב, חזר ברוורס מהיר, וקלט שילד קטן זרק את האבן. יצא בקריזה מהאוטו, תפס את הילד בצווארונו: מה אתה חושב שאתה עושה? הילד התחיל לבכות ואמר לו: אחי הגדול נפל מהמדרכה עם כיסא הגלגלים שלו, ואין לי כוח להרים אותו, ואף אחד לא עצר, אז זרקתי אבן... פתאום האיש רואה את הנער שרוע על המדרכה, הרים אותו, הרים את כיסא הגלגלים, הביא מים ושטף את פצעיו וחזר לאט, מהורהר מאוד למכוניתו, ואת השקע שעשתה האבן לא תיקן. אנחנו גם מיהרנו ולא ראינו את האחים שלנו ממטר, ולא כיבדנו ושנאנו סתם, אז ה' זרק עלינו את כל האבנים של המקדש, שנעצור, שנתבונן, שנרגיש. ה' לא כעס שחטאנו כנגדו, רק על מה שעשינו זה לזה, כי לאבא הכי קשה שבניו לא בשלום, והרי אנחנו אחים.

לתת שמות

כל בן שנולד לאימהות מקבל שם על סמך אירועי החיים הפרטיים שלהן: דן – "דנני אלוקים וגם שמע בקולי", נפתלי – "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי" – יוסף – "יוסף ה' לי בן אחר".

במדרש תנחומא בפרשת שמות, מצאתי עניין אחר לגמרי בשמות השבטים: "כל השבטים על שם גאולת ישראל נקראו": ראובן על שם: "ראה ראיתי את עוני עמי", שמעון – "וישמע אלוקים את נאקתם", לוי – "ונלוו גויים רבים אל ה'", יהודה – "אודך ה' כי אנפת בי", יששכר – "יש שכר לפעולתך", זבולון – "בנה בניתי בית זבול לך", בנימין – "נשבע ה' בימינו", דן – "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי", נפתלי – נפת לי, "נפת תטפנה שפתותיך כלה", גד – "והמן כזרע גד", אשר – "ואשרו אתכם כל הגויים", יוסף – "יוסיף ה' שנית ידו".

חשבתי, מה בא עניין זה ללמדנו? אולי שאנחנו חיים את חיינו הפרטיים, ובטוחים שאנחנו היוזמים, העושים, נותני השמות, ובאמת ה' הוא עושה המעשים וקורא השמות – התינוק הפרטי הזה עתיד להיות שבט, והשם האישי שלו יצביע על הגאולה. גם עם משה רבנו רואים שבתיה קוראת לו כך "כי מן המים משיתהו" – אבל למעשה הוא משה את כולנו מעבדות לחרות.

לפעמים פתאום ה' נכנס לחייו הפרטיים של אדם, שלא ידע שהוא כזה, ואומר לו: דוד רועה הצאן – אתה המלך. אומרים שגם המשיח לא יודע שזה הוא המשיח, ברגע הנכון הוא יקבל את המסרון.

מידות

את מידותיהן של אמותינו הקדושות מסכמים במילה: צחו"ת, שרה היא צניעות, רבקה אמנו חסד, רחל אמנו ויתור ולאה אמנו תפילה.

בספר בראשית נפגוש אותן, בתקווה שהמפגש הזה יסייע לנו לנקות ולצחצח את מידותינו ולזכות להיות צחות ונקיות לעבודתו יתברך.

מילתא ד'בדיחותא

סיפר לי בעלי והתגלגלתי מצחוק, הרב מיכאל לסרי (המצחיק) נוהג להגיע בהתנדבות למחנות צבא, להצחיק את החיילים. יום אחד הגיע לבסיס והמפקד שואל אותו בחשדנות: באת להחזיר את החיילים בתשובה? לא – השיב הרב, באתי להצחיק אותם. טוב – יש לך חמש דקות, אם לא הצחקת – תעוף מכאן. עלה הרב לבמה, לפני 1000 חיילים, ואמר להם: המפקד שלכם אמר שאם אני לא מצחיק אתכם תוך חמש דקות – אני עף מפה, ואני אומר שאם תוך חצי דקה לא תצחקו – אז אני הולך. ואז הוא פונה למפקד ואומר לו: על מה אתה רוצה שאני אדבר? המפקד רואה בקבוק שתייה על השולחן ואומר לו: תדבר על בקבוק. הרב פותח ואומר: אתם מכירים את הסיפור שיש בקבוקים שכאשר משפשפים אותם יוצא שד שממלא משאלות? כן? ובכן, יום אחד אדם מוצא בקבוק כזה, משפשף, ויוצא שד אימתני ואומר לו ברכות: "כן אדוני, מה בקשתך ומה משאלתך?", עונה לו האיש: אני מבקש וילה. אמר לו השד: אם הייתה לי וילה אתה חושב שהייתי גר בבקבוק? כולם צוחקים. הרב פונה למפקד: על מה עוד תרצה שאדבר? המפקד אומר: יושבים כאן שני ההורים שלי, אנשים מבוגרים, תדבר על אנשים מבוגרים. אומר לו הרב: אתה רוצה שאני אשלב בקבוק עם אנשים מבוגרים? כן. ובכן, מספר הרב: זוג זקנים בני שמונים, איש ואישה, יצאו לטייל לאיטם לפנות ערב ופגשו בבקבוק. הזקן שפשף אותו ויצא השד, ושאלו לרצונו. אמר לו הזקן: אני רוצה שאשתי תהיה צעירה ממני ב – 20 שנה. אמר לו השד: אין שום בעיה, והפך אותו לבן 100...

ואיך נקשרות הבדיחות החביבות הללו לפרשה? המדבר הוא בית הספר של עם ישראל, ובבית הספר הזה גם אנחנו לומדים לדורות, על טבעו של האדם שהוא תמיד רוצה, תמיד לא מרוצה. אנחנו לומדים לאן מובילה התלונה (בשניות אפשר לשכוח שרק אתמול ה' עשה לך נס נפלא, הוציא אותך ממיצרים, נתן לך מתנות ענקיות: תורה, ושבת, וחתן וילדים), ובכל זאת את מתלוננת ומתלוננת, שחם, שקר, שאסור, שמותר וחיי אינם חיים בלי... ועוד לומדים בבית הספר הזה שהקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, פשוט מגרשים אותו מגן העדן. כך קרה לאדם וחווה, הנחש קינא, היא התאוותה. וכך עם קין שרצה לקנות הכל לעצמו. וכך בפרשה המחכימה שלנו, ובפרשה הבאה עם קורח – הכבוד. מה קרה כאן למרגלים הללו, שהיו מראשי בני ישראל, ובמקום לראות את טובה ויופייה של ארץ ישראל ראו רק פחד? (ארץ אוכלת יושביה, פירותיה משונים, אנחנו חגבים לעומת הענקים שם) – זה היה הפחד שלהם על מעמדם. אמרו: כאן אנחנו נשיאים, כשניכנס לארץ בוודאי יורידו אותנו מנשיאותינו וימנו אחרים – היה לא תהיה. וכך הם נהגו ממש כמו במשפט שלמה עם האם שבנה מת – אין בעיה, תגזרו את התינוק לחצי ואז לא יהיה גם לה, אי.

ממעמקים

אומר הפסוק: "תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם", ועלה בדעתי שעד דכא משמעותו להגיע למצב שבו את אומרת: ריבונו של עולם, אפילו עוד דקה אני לא מסוגלת לשאת. ומתוך מצב כזה הוא מצמיח לך ישועה. שוחחנו על כך ב. חברתי ואני. ב. סיפרה איך הגיעה לרגע של שבירה, אחרי גירושין קשים, שכרה דירה, ופתאום הופיעו לה עכברים וג'וקים מכל פינה, ובשלוש בלילה מצאה את עצמה הולכת לבית הוריה, ממררת בבכי, ושואלת את בוראה לאן עוד היא צריכה להגיע – ומכאן הכל נפתח, והישועה ממשמשת ובאה. נזכרתי גם אני איך באותו יום גורלי, מספר שעות לפני שפגשתי את אישי, שאלתי את נפשי למות, אמרתי לה' שייקח אותי, שאני לא רוצה יותר לחיות – והוא העלה אותי מן המעמקים למרחב. היא סיפרה על הבעש"ט, שהגיע עם חבורת תלמידיו והתאכסן בביתו הדל של יהודי, הם נשארו שם עוד יום ועוד יום והיהודי מכר כבר את כל רכושו כדי לארגן להם מזון, ורק כשלא נשאר דבר בבית – עלו הבעש"ט וחבורתו לכרכרה ונסעו. תמהו התלמידים – איך אפשר לעשות כך לאדם עני כל כך, אבל אותו יהודי הלך ליער וצעק לה' וגילה שם מטמון-זהב. הבעש"ט נשאר אצלו עד שהביא אותו למצב שיצעק – שיתחנן לישועה, כי לפני כן הוא קיבל הכל בהשלמה. אומרת ב. שה' מחפש את הרגע הזה של השבירה, שבו אנחנו פורצות בבכי ומרגישות שאין לנו כוח, כי מתוכו אפשר להגיע להבנה העמוקה שרק ה' יכול להושיע – ואז הוא אכן מושיע. ואומר הפסוק: "זבחי אלוקים רוח נשברה – לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". כשאת כבר לא מתמודדת, ועוד רגע מתמוטטת, פתאום ה' איתך, מוציא אותך מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא.

מנורה

על משמעויותיה הרוחניות של המנורה נאמרו פירושים רבים. שלמה המלך ע"ה אומר "נר ה' נשמת אדם", מהספר "חוק לישראל": "ידוע כי הנשמה נהנית מהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה, אעפ"י שהאור הזה הוא אור גופני, והנשמה היא אור רוחני זך ופשוט. וע"כ בשעה שהאדם גוסס מדליקין נרות בשעת יציאת הנשמה, ובכל שבעת הימים אחר פטירתו נר דולק באותו בית שמת שם, מחמת שכל אותן השבעה ימים הנשמה תבוא אל הבית לבקש את המקום שיצאה משם. ובכל שנה ושנה לפטירת אדם מדליקים נר, כי לנשמה יש רשות לשוט בעולם באותו יום, וכשבאה ורואה נר עבורה – יש לה נחת רוח מזה". כל כך אהבתי את הפירוש הזה. איזו שפה יפה "עידוני הוד ושמחה", והפשטות של הגדרת הנשמה כ"חתיכת אור". אז עכשיו, במקום להגיד לבעלך: נשמה שלי, תעשה לי כוס תה, תגידי לו: חתיכת אור שלי, קנית את האבטיח שביקשתי? (כי בלי אבטיח אי אפשר, כמו שנראה בהמשך הפרשה, שבני ישראל במדבר פשוט לא מסוגלים בלעדיו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים...").

הבנו שיש חשיבות עצומה במנורה, ובהדלקת הנרות לעילוי נשמה. בלוחות שנה חרדיים נמצאים כל ימי הזיכרון של צדיקים. מה אכפת לך, יקירתי, להדליק נר לצדיק ביום פטירתו ולעשות לו נחת רוח? ולבקש שזכותו תגן עלינו ועל עם ישראל? ואם יש לך בקשה פרטית הוא בטח ישמח לעזור...(נפגשתי בלימוד שכאשר את מדליקה נר לצדיק הוא בא ומציץ בפרצופך ולאחר 120 כשתעלי לבית דין של מעלה תמצאי אותו מסנגר עלייך... שווה ממש).

מקרים

כמה יפה תורתנו הקדושה, מכל כיוון שנסתכל, מלמעלה או מלמטה, ישר והפוך, תמיד היא מחכימה ומאירה ומעוררת. והמשימה שלנו היא לדעת שהמקרים לא במקרה, אלא דרכם ה' קורא לנו, להיוועד איתו, באוהלה של התורה. סיפר הרב גרוסמן יקירנו, שכאשר אדם יודע ומכיר בהשגחה, ה' מראה לו אותה ממש בבירור, וכשלא – אז הכל נראה לו מקרה. פעם טס במחלקה ראשונה, שלא כהרגלו, אלא שלא חש בטוב, כדי לגייס כספים לבנות בית ספר לבנות במגדל העמק. למטוס עלה אדם כבד-משקל וישב עם אשתו, ניגש אליו הרב, אמר לו שהוא עוסק בחינוך ילדים, ושאל אם הוא מעוניין לראות די. וי. די על תלמודי התורה שלו. האיש הסכים וצפה בסרטון במכשיר שמולו. לאחר כרבע שעה ניגש הרב לקחת את הקלטת, וכשהתכופף לקחת אותה, לחץ בטעות על כפתור שהופך את המושב למיטה והשכיב את האיש. הוא לא ידע את נפשו מרוב מבוכה, התנצל והתנצל ואפילו נתן לאיש המושכב נשיקה על המצח... וחזר למקומו מבולבל. מה קרה לי? כל כך לא נעים, על מה ולמה?

לאחר מספר דקות בהן האיש, לאחר שהתיישב, שוחח עם אשתו, ניגש אליו, ואמר לו שהוא אדם מאוד עשיר, מקורב לשלטונות, חבר של ביבי, ובא לארץ למצוא מקום לתרום את כספו, אבל לא מצא מקום כלבבו ואמר בליבו לבוראו, שאם ייגש אליו אדם שעוסק בחינוך וייתן לו נשיקה על המצח – יתרום בעבורו... ונתן לו סכום עצום לבניית הבניין. גדול!! איך ה' עשה שיהיה מצב שהרב ייתן לו נשיקה על המצח.

נאמנות

מה ה' רוצה מאיתנו? הוא רוצה שנעשה שלום, לא מחלוקת, לא ריב, לא קנאה ותחרות. הוא עושה שלום במרומיו בשמים – בין אש למים, אבל כדי להשכין שלום בארץ הוא זקוק לשותף – אנחנו. הוא זקוק לנאמנות שלנו. נמשלו ישראל ליונה – "יונתי בחגווי הסלע – בסתר המדרגה", והשכינה נמשלה ליונה "הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאווה". מה יונה נאמנה לבן זוגה, כך אנחנו נדרשות להיות נאמנות לקב"ה.

נחמה

הפטרת הנחמה הנפלאה בפרשת כי תבוא, שירה נפלאה ששר לנו הקב"ה באהבתו אותנו, ומבטיח לגאול אותנו. היקום כולו שר איתו – השמש והירח והאור שזורח. מזכיר בריאת העולם, מזכיר מכת חושך במצריים ולנו היה אור במושבותינו. בסוף אחד השיעורים, אחרי כמה סיפורי צדיקים מחממי לב, אומרת לי נערה "הרבנית, איזה סיפורים יפים, אני באורות"... שנזכה השנה להארת פנים של ה' אלינו. בא יהודי אל החזון איש כמדומתני, מתלונן עד דכדוך. אמר לו הצדיק: קרא את נבואות הנחמה ותתעודד.

הקשיבו היטב ותנו לשפעת האור להאיר את הלב:

"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה. והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך. שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו לך. בנייך מרחוק יבואו ובנותייך על צד תאמנה". ומסתיימת: "לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבולייך, וקראת ישועה חומותייך ושערייך תהילה. לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם ואלוהיך לתפארתך. לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך. ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה". הקב"ה מדבר אל כנסת ישראל, אל השכינה, אל הנשמה שבכל אחת מאיתנו. מעיר אותנו ומאיר אותנו. יהי רצון שנזכה להחישנה – גאולה ברחמים במהרה ממש.

ניהול בית

יתרו מייעץ למשה לא לקחת הכל על עצמו – למנות שופטים אנשי חיל יראי אלוקים, אנשי אמת שונאי בצע – שהם ישפטו – ואת הדבר הקשה יביאו אליו, ומשה מקבל.

זו גם עצה עבורנו בניהול הבית: כשאת קורסת תחת הנטל – תפזרי סמכויות, תשתפי את הבעל והילדים במשימות הבית, בחוכמה, ברכות, אבל בנחישות...

נס להתנוסס

כשה' עושה לך נס, והרי ניסיו ונפלאותיו איתנו הם בכל יום – לא לשכוח. לעשות לך סימנים ולזכור. כשאישה מודה על נס, הקב"ה עושה לה עוד אחד, נס להתנוסס. סיפרה לי חברה שנסעה עם המשפחה לטקס, אחיה חייל מצטיין וקיבל צל"ש, והתפללה לה' שלא תצטרך ללחוץ יד למפקד. והמפקד עובר, לוחץ יד לאביה, לכל המשפחה, ובדיוק כשמגיע אליה פתאום עוברים המון אנשים ביניהם... ניסון קטן ומתוק. ה' שומע אותנו.

נשים טובות

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" אומר רש"י: "על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". הפירוש המקובל הוא, כידוע, שהחלונות והפתחים שבבתי ישראל בנויים כך שאין אחד מסתכל לתוך דירת שכנו, או חוקר שלא לצורך בענייני זולתו, אבל ישנו עוד פירוש, שעליו ארצה להתעכב, שנוגע בחוזקו ועמידותו של הבית היהודי: מה טוב במשכנות ישראל? שאין הפתח – הפה – מכוון זה כנגד זה. ששוררים בבית היהודי כבוד, הערכה הדדית וראיית מעלותיו של בן הזוג, בקיצור – שלום בית. לא מכוונים את הפה, כמו רובה, לעמדת ירייה, אלא להיפך. נפגשתי בסיפור מלבב במיוחד, על רבי יעקב קמינצקי, שהתחשבותו בזולת, וותרנותו על צרכיו ועל דעותיו בחכמה נפלאה, יצרה אווירת גן עדן בחיי משפחתו. את המעשה הבא סיפר הרב אברהם גרינפלד בהדריכו חתנים. כיצד ראוי לבני הזוג לפנות זה לזה, וכיצד עליהם להתחשב זה בזה. בשמחת נישואין שבה שוחח הרב גרינפלד עם רבי יעקב קמינצקי, נראתה הרבנית ממקומה בעזרת הנשים. בעלה ניגש אליה והתפתחה ביניהם השיחה הבאה: הרב: מה חפצה של הרבנית? אשתו: רצוני לדעת מתי הרב מעוניין לעזוב? הרב: בכל עת שהרבנית מעוניינת בכך. האישה: ברצוני לעזוב כאשר הרב מעוניין לעזוב. הרב: הגמרא אומרת שבענייני שמיים (בהלכה) קובעת דעת הבעל, אבל בענייני העולם, יש לפעול בהתחשב בדעת האישה. הפעם מדובר בענייני העולם. אשתו: אבל לשמוע בקול הרב, הרי זה ענייני שמים. הרב: אם כן, דעתי שעלינו לעשות כרצונך. אשתו: אם כן, הייתי רוצה שנישאר עוד חצי שעה. הרב מחא כפיים ואמר: בסדר, בסדר, עוד חצי שעה.

את רואה את עצמך מתווכחת עם בעלך כשאת מתעקשת לעשות את רצונו והוא את רצונך? זה פשוט גדול. איזה חיים יפים יכולים להיות לך אם רק לא תכווני נגד, אלא בעד. השכינה יכולה לשכון אצלך.

קראתי ראיון עם אלמנתו של רב דתי לאומי ידוע. היא מספרת שכאשר היו מגיעים עיתונאים לראיינו, היה שואל את הצלם: אתה רוצה לצלם את הקב"ה? מופתעים לגמרי היו עונים שכן. ואז היה קורא לאשתו ואומר לו: תצלם אותנו יחד ואז "תתפוש" גם את ה' – כי שכינה בינינו.

לא היית נמסה אם בעלך היה מדבר אלייך כך? באותו אופן את יכולה להמיס אותו. תהיי יצירתית, לא רק במטבח. תחשבי על משהו נחמד, ותאמרי אותו ברגע הנכון, ותראי שזה אחלה מתכון להטעים לכם את החיים. במתכון לעוגה צריך לפעמים שוקולד נמס, ובמתכון לשלום בית צריך לפעמים בעל נמס, ואז הוא גם יהיה מתוק...

קראתי בדיחה על אישה רעה. באופן עקרוני היא עשתה לבעלה את המוות. התווכחה על כל דבר, התלוננה, עשתה היפך רצונו בכל עניין. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, הפכה את עורה ונהייתה מתוקה מדבש, ממש אשת חיל. שאל אותה בעלה: מה קרה? מה יום מיומיים? ענתה לו ששמעה בשיעור תורה שנקלעה אליו שכאשר לבעל יש אישה רעה, היא פוטרת אותו מדין גהינום – ואין לה שום כוונה לתת לו את התענוג הזה...

שנזכה להיות נשים טובות, נשים מאירות. קראתי איזה לימוד על אורות: בכל דבר תורה יש אורות. הקב"ה לוקח את כל המצוות שלנו, התהילים, התפילות, ואוסף ועושה מהם אור אחד גדול, ולאחר 120 נקבל את האור שזרענו בעולם הזה, יפה?

סבלנות

בדרך הזו שלנו עם הקב"ה יש לעיתים זמנים של קושי, של קוצר רוח. הרגשה ששום דבר לא הולך, להיפך, נסוגים אחורה. ובמצב הלא פשוט הזה חייבים לגייס כוחות של אורך רוח, של סבלנות, לא לאבד שליטה על הפה, ולא להתלונן בלי הכרה – תזכרי את זה, יקירתי. אומרים שכאשר שוחים בים, ונכנסים פתאום למערבולת, אסור להילחם בה, שאז מאבדים כוחות, אלא לרדת איתה למטה, ומשם להשתחרר. כך גם במערבולות של החיים, במצבים של אובך, של מבוכה, להמתין והעניינים יתבהרו, הכחול יחזור לשמים וערפל המערבולת ישכך.

דרכי ה' נסתרות, תמוהות לפעמים: איך פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים? איך קורה שאני עושה טוב וחוזר לי רע? כשתקבלי את מאורעות חייך בתמימות, ותשלימי עם הדרך שה' מוביל אותך בה, גם אם חלית, או שברת רגל, תגלי שה' רצה בתוך הצרה לפתוח לך צוהר שדרכו ייכנס אור חדש, אור של שלום בינך לבין בוראך.

סימנים

בעלה של חברתי נסע לחתונת אחייניתו בניו יורק, שהתקיימה... בלב סופת ההוריקן. הכלה לא ויתרה ולהיפך, אמרה שהיא מרגישה שהסופה מקרבת את הקרובים שנמצאים למעלה בגן עדן... מי שהצליח הגיע מוקדם יותר והתאכסן בבתי משפחות חרדיות בשכונה, וכחצי מהמוזמנים לא יכלו להגיע אבל היה שמח.

צחקתי כששמעתי את זה, גדול. איזה סימן היכר. איך הייתה החתונה? ממש מסעירה...

זה הזכיר לי שהמרוקאים, כשרוצים לציין תאריך, נעזרים בסימנים (פעם שאלו את בעלי: אתה אמריקאי? "כמעט", אמר להם, "אני מרוקאי...") מתי זה קרה? ביום שנגמרה המלחמה, שנה אחרי רעידת האדמה. פעם חמותי סול, שתחיה, הלכה לסדר עניינים באיזה משרד, שאלו אותה: גברת, מתי עלית לארץ? ענתה להם: "ביום שתלו את אייכמן..."

עין טובה

כמה חשוב להרגיל את עצמנו במידה הזו של עין טובה. להתבונן ביושר במצבנו ולראות: כשהשכנה קונה רהיטים חדשים, איך אני מגיבה? מאיפה זאת יש לה כסף? או – ברוך ה', מגיע לה קצת לשבת בנחת... אם את מגלה שבדרך כלל צר לך בשמחתם של אחרים, את מקנאה ולא מפרגנת – יש לך עבודה עברית לעשות. ה' ממש לא אוהב את זה.

נזכרתי באירוע חביב מן השבוע שעבר: הגשתי ענבים לילדים של הדס, וסיפרתי להם על אותו מלך שכעס על שריו, אחד יהודי ואחד גוי, ולקח את תינוקותיהם מהם עד שהיו בני שש. ואז פג כעסו... ואמר להם: תזהו מי הילד שלכם וקחו אותו, והיהודי ביקש שיביאו שתי צלוחיות ענבים: אחד מפורדים, ואחד מחוברים לאשכול. אחד הילדים אכל ענבים מפורדים והשני קטף אחד אחד מהאשכול. אמר היהודי: זהו בני. נכון, אבל איך ידעת? כי אנחנו היהודים כמו ענבים, מחוברים יחדיו לאשכול.

אומר לי מתן בן החמש: את צודקת, יש גם שיר על זה: "ענווים, הגיע זמן, הגיע זמן גאולתכם". הוא שר ואני צחקתי, ממש וורט. תזכרי שאנחנו אשכול ענבים, הסתכלת בעין טובה על חברתך – את גורמת שה' יסתכל עלינו בעין טובה וישפיע עלינו בענווה ענבים מתוקים.

פרנסה

אומרים חכמינו שמשיח יבוא כשתכלינה הנשמות מאוצר הנשמות שתחת כסא הכבוד, כל נשמה שיורדת ארצה – מחישה את הגאולה. וכן אומרים חכמים: ילד נולד וכיכרו בידו, הפרנסה שלו יורדת איתו. סיפרה מרים היקרה משיעור הנשים, שיש לה שבעה ילדים, בן פורת יוסף, ובעלה אברך, שכל ילד שנולד הביא איתו משהו: אחת הביאה את הדירה, אחד את מכשירי החשמל, עוד אחת ריהוט... כששואלים אותה למה היא לא שולחת את בעלה לפרנס היא אומרת: כל אחד יכול לפרנס, אבל לא כל אחד יכול ללמוד...

פרקי אבות

בתקופה הזו מלווים אותנו פרקי אבות, דברי חכמה מתוקים כדובדבנים קרים ביום חמסין שאמרו אבותינו התנאים. וכשם שכל אחת מאיתנו יודעת, שאם אבא אומר לך משהו זה אך ורק לטובתך, וכדאי לשמוע לו, כך דברי אבותינו אלה. ואנחנו פוגשים אותם, כל אחד ומאמרו, וכל אחד היה מה שהוא אמר.

 והאבות הללו מייעצים לנו עצות, שאם נלך איתן, נינצל מכל מרעין בישין. עקביא בן מהללאל אומר: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון". לפעמים אב מדבר בחריפות, כדי שהמילים יחדרו היטב, וגם כאן: מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר, רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אם רק נזכור את האמת הזו, ונלך איתה לא יהיה מצב שנחטא בלשון הרע, שנאה, קנאה, פיתויי היצר. אל מול האמת הבהירה והברורה של אבותינו אלו, מתפלסות להן כל הדרכים העקמומיות.

בן זומא אומר: איזהו חכם – הלומד מכל אדם, איזהו גיבור – הכובש את יצרו, איזהו עשיר – השמח בחלקו, ואיזהו מכובד – המכבד את הבריות.

לפעמים הדברים כל כך שגורים, מוכרים, שקשה להתפעם מהאמת המחיה שבהם. את כל כך רוצה עושר, שיהיה לך בשפע ולדורות הבאים גם... ואבא אומר לך: השמחה בחלקך היא העושר, כי מה שווה כסף ובעיות בשלום בית, ובעיות בריאות, ובעיות נפשיות למיניהן (כי מי יפרנס את הפסיכולוגים?) נכון או לא נכון?

צדקה

סיפרה לי יוכבד שכנתי, אלמנה שחצי משכורתה המצומצמת ניתנת לתרומות לישיבות, ל"עזר מציון", ל "יד עזרה ושולמית", צדיקה שכזו, שגדלה בשכונת הבוכרים, והוריה התפרנסו בקושי מעבודות דחק. כשנפטר אביה מצאו בארונו קופת ברזל נעולה, וקיוו שהשאיר להן קצת כסף, אך כשפתחו אותה גילו בה מאות קבלות על תרומות לביהכ"נ מוסאיוף. אוצר בלום של חסד. היה לה ממי ללמוד.

צדקה תציל ממוות

סיפר לי בעלי שיחיה: הוא הלך בסמטה המובילה מהקונסוליה האמריקאית לכיוון ימק"א, בד"כ הוא ערני מאוד, וקשוב למה שמתרחש מאחוריו, במיוחד בתקופה הקשה ההיא, אבל הפעם היה שקוע במחשבותיו.

הסמטה הזו, למי שמכירה, כולה חומת אבן, אין בה שום פתח. לפתע, באורח פלא, הוא רואה לפניו קבצן שמושיט יד לצדקה. עצר, פשפש בכיסו ומצא שם שקל בודד, ואותו נתן לקבצן ובאותו רגע עקף אותו ערבי עם פרצוף של רוצח שהיה כל הזמן צמוד אליו והוא לא הרגיש. לפי הבלבול שאחז בערבי הוא קלט שהיו לו כוונות תקיפה, אבל הקבצן שיבש אותו, הוא בטוח שה' עשה לו נס, והקבצן הזה אולי היה אליהו, כי איך פתאום הוא צץ לו בסמטה שנראתה שכוחת אל, אבל לא. ואיך היה לו רק שקל ואותו נתן – צדיק האיש הזה (אני לא אובייקטיבית, אבל באמת הוא צדיק)

צניעות

בעלי הצדיק מנסה לשמור את העיניים, הוא הולך ברחוב בלי משקפיים, ורואה רק כתמים מטושטשים. את לא מבינה, הוא אומר, אני רק מרכיב אותן לרגע כדי לראות את המספר של האוטובוס, וכבר אני בחוף הים, זה המצב. מה עושים? תוסיפי את לכף הזכות של עם ישראל, תתחזקי בצניעות. ה' אומר לך: כשאת עטופה, את היפה שלי. וזה מה שחשוב, למצוא חן בעיניו, ואז גם תמצאי חן בעיני חתנך לעתיד – אם עדיין לא נישאת, ואם כן, אז בעיני אישך, ולא תגיעי למצב כמו בבדיחה על הבעל שאשתו רואה אותו מעיין בכתובה שלהם, מעיין וקורא והופך בה מצד לצד, והיא אומרת לו: מה אתה מעיין כל כך בכתובה, מה יש לקרוא בה כל כך? והוא משיב לה: אני מחפש תאריך תפוגה...

קנאה

אתן מכירות את הסיפור על אליהו הנביא שהגיע לעיר של לא מרוצים, כולם קינאו אחד בשני, ונתן להם הזדמנות להחליף "חבילות חיים" – וברגע שקיבלו את החבילה של השכן, שכל כך רצו שיהיה להם מה שיש לו – חשכו עיניהם ורצו מהר לבקש שיחזירו להם את הפקעלה הפרטי, שאיתו בכל זאת כבר למדו להסתדר... לא שייך לקנא. כמו שתקנאי בתינוקת שרק נולדה כי כל החיים לפניה – נשמע הגיוני? וכל כך הקנאות לא הגיונית, ועדיף לקנא קנאת סופרים במי שיש לה שלווה פנימית, מאור פנים, חסד, ולשאוף להיות כמוה.

שלג

ביום ה' התעוררנו בקריאה של: היי, ירושלים לבנה.

 השבח לאל בורא עולם על רוב חסדו. אומר הפסוק: "אם יהיו עוונותיכם כשנים – כשלג ילבינו", ובתהילים אומר דוד מלכנו: "תחטאני באזוב ואטהר – תחטאני ומשלג אלבין". לשלג יש משמעות של טהרה, התחלה חדשה. עלה בדעתי שאנחנו רואים ארבעה אופנים של מים: טל, גשם, ברד ושלג, והתורה נמשלה למים ובה יש פשט, רמז, דרש וסוד. והשלג לדעתי מתאים לחלק הסוד, כי הוא בא כל כך בשקט, והעולם כולו נראה אחר, מסתורי ויפיפה. הייתה שעה בבוקר שהשמש זרחה וחיממה ופשוט הרגשתי איך ה' רוצה שהילדים ייהנו, בונים בובות שלג בשמש, וזורקים כדורי שלג בצהלה.

שלום בית

בזמן הלא פשוט הזה, כאשר כל כך הרבה קשיים נערמים בדרכו של המאמין, העצה לקריעת ים סוף, לשימת סוף לים הסבל – היא סבלנות, שנזכה לחיות ולראות ישועות, רק עוד קצת סבלנות. וסבלנות היא גם מילת המפתח ביחסים בין בני זוג, וגם עד מציאת בן הזוג. אומרים רבותינו: קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, ויש כאן את שתי המשמעויות: גם מציאת הזיווג, שיש בו את הפן של הפלא שהיה בקריעת ים סוף – ישועה ממקום בלתי צפוי לחלוטין, וגם מהלך חיי הזוג, שני עולמות שונים כל כך שאמורים להסתדר ולחיות יחד בשלום. וזה לא קל, ואפילו קשה, ואפילו קשה כקריעת ים סוף... ממש נס.

יש רמז בהגדה לשלום בית: "כרפס פוטר מרור" – כרפ"ס – כלל ראשון פה סגור – פוטר מהרבה מרירות. כדי להגיע ל – ואהבת לבעלך כמוך, צריך ליישם את מה ששנוא עלייך אל תעשי לבעלך. את לא סובלת שמעירים לך הערות? גם את תפסיקי להעיר (למה, ולמה, ולמה); את לא אוהבת לעמוד תחת חקירה צולבת? תפסיקי גם את לחקור (איפה, ועם מי, ומתי). את אוהבת שמקשיבים לך? תלמדי להקשיב. את אוהבת שמתחשבים בך? תתחשבי. שמעלימים עין מחסרונותייך ורואים רק את המעלות?... וכן הלאה. אם כך תעשי, לא תצטרכי להגיע למצב כמו ההיא בבדיחה, שבעלה מגיע ביום הולדתה, והיא אומרת לו: מה קנית לי ליום הולדת? הוא שולף קבלה: קניתי לך חלקת קבר נפלאה, בהר הזיתים, מול שריד בית מקדשנו... באמת? תודה רבה, מתנה יפה, כל הכבוד שחשבת עליי... לא היית צריך להוציא כל כך הרבה כסף. טוב, לשנה שאחרי כן, שוב יום הולדתה, בעלה מגיע, מה קנית לי מתנה ליום הולדת? – קודם תשתמשי במתנה הקודמת, ואז נדבר...

אותי הבדיחה הזו הצחיקה, גם אתכן? היא מזכירה את הבדיחה על ההוא שהולך לישון, והנה אל מול עיניו מלאך מפחיד עם המון עיניים, מי אתה? אני מלאך המוות, מה אתה רוצה? באתי לקחת את הנשמה שלך... אז הוא קורא לאשתו ואומר לה: נשמה שלי, קומי, באו לקחת אותך...

סוד גדול בשלום בית הוא לא להקפיד, עד שהבנתי שהמילה הזו יום הולדת, ששרה לי בעוגה ונרות ומתנות, אצל בעלי היא אילמת... אכלתי הרבה מרור. ומהרגע שהבנתי, אני קונה לי בשלווה מתנה יפה (בשמו...) ומתארגנת איזו ארוחה, ועד מאה ועשרים, איתך. תודה. אין לך מה לעשות עניין, כי זה פשוט לא יעזור...

דודה חנה, אחות של אבא ז"ל, עבדה שנים בחנות בגדים יוקרתית במרכז העיר. שאר העובדות היו תמיד עצבניות: זאת נכנסה מדדה את כל החנות ולא לקחה כלום, בעל הבית מקפח אותן, טענות ומענות. ודודה חנה תמיד רגועה ושלווה. שאלו אותה הבנות יום אחד: איך זה שאת כל כך רגועה כל הזמן ואנחנו עצבניות? אמרה להן: לא משלמים לי על התעצבנות... זה מסר יוצא מן הכלל לחיים, ולחיי משפחה בפרט.

ללמוד להעביר. "כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". לזכור שלמטבע יש שני צדדים. יש בדיחה על אימא שחיתנה בן ובת. פגשה חברה ששאלה אותה לשלום בנה החתן החדש, אמרה לה האם: "הבן שלי, מה אני אגיד לך, מסכן, איך שנפל בפח. הוא ממש עבד נרצע לאשתו, כל בוקר צריך להביא לה את כוס הקפה למיטה, לחמם לה את הבגדים על הרדיאטור לפני שהיא מתלבשת, ממש עבד!" ממשיכה החברה לשאול: "ואיך בתך הצליחה?" עונה לה האישה: "הבת שלי, משהו! עם הבת זאת הצלחה מדהימה. בעלה מביא לה כל בוקר כוס קפה למיטה, ומחמם לה את הבגדים על הרדיאטור..."

כשלמדתי עבודה סוציאלית, נשלחתי במסגרת ההכשרה המעשית לשוחח ולנסות לסייע לאישה חרדית, ולה שש בנות, מתוכן חמש נשואות. בעלה, שהיה אברך, תלמיד חכם, קיבל, לא עלינו, גידול במוח, וזה גרם להתנהגות שלו להיות מטורפת לחלוטין – אני לא מתכוונת לפרט אבל היא והבנות חיו ממש בגיהינום. הקשבתי לקשיים העצומים שלה ושאלתי אותה: אבל למה את לא מאשפזת אותו באיזה מקום? איך אפשר לחיות כך? ואת התשובה שלה אני לא אשכח, למרות שעברו מאז הרבה שנים, היא אמרה כך: בעל זה לא כיסא שזורקים אותו כשהוא נשבר.

ועצה אחרונה חביבה, שנוגעת במצווה הכי יקרה וחשובה לאישה, ובגלל שהיא כל כך עיקרית, היצר עושה הכל כדי להפריע, נו, אתן מנחשות? צניעות. כשבעלך רואה שאת צנועה, לא משחקת עם העניין הזה, לא שסע בחצאית, כיסוי ראש שגם מכסה, הבגדים לא צמודים, האיפור לא מוגזם, את לא מחפשת שום תשומת לב מבחוץ, אז הוא רגוע. וכן לגבי כל נערה שממתינה לזיווג שלה, את טועה אם את חושבת שתמשכי יותר אם תהיי חשופה, בדיוק להיפך, אוצר מחביאים. כל אחת מוזמנת לעשות בדק בית, איפה ניתן להשתפר, ומי שתפעל בכיוון – תזכה לראות שלום בית, ישועות ונחמות.

שמות

נדבר קצת על שמות. לא תמיד יש למזל מזל, לשמחה שמחה, ולא תמיד יפה – יפה. אבל יש לי חברה נחמה שכשמה כן היא – נחמה מהלכת, דואגת לכל נדכא ושבור לב, ועוד נחמה אצלנו בשכונה שמבקרת את כל הזקנות ומתפללת על כולם. פגשתי אותה לפני כמה ימים וסיפרה לי על ילד בן שלוש עשרה שחלה, וארגנה שמאה ילדים ישמרו שבת להחלמתו. שמעתן פעם דבר כזה? יש לי שכנה ושמה ברכה, היא חזרה בתשובה, התחילה לשמור שבת, ואת השכנה שעזרה לה במשך שלושה ימים לקחת את כל הכלים לטבילה היא בירכה מכל הלב: שייוולדו לך תאומים, ואכן כך היה, נולדו לה שני בנים חמודים. תראו שכר של מצווה, וברכה של ברכה, שהיא נכדה לרב צדיק, וזכות אבות ודאי עמדה לה בתשובה הזו.

שמות ותכונות

"דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו", רש"י: מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל... (גן חיות שלם היה שם), הנה דוכיפת, הנה שחף, הנה חתול. מקסים לראות איך שמות בעלי החיים תואמים את תכונותיהם: כלב – כולו לב, חסידה שמתחסדת עם חברותיה, אנפה היא דיה רגזנית... תנשמת בגלל הנשימות, וינשוף שעף בנשף, בלילה, והנשר שנוצתו נושרת, התחמס חומס ואוכל. והנץ מנצח את שאר העופות ותופסם, והרחם שמרחם על בניו, הנמר מנומר, ומאריה יראים. רק מהעובדה הזו בלבד אפשר להתחזק ביראת שמים.

שמירת הלשון

ביום ב', יום השואה, הגעתי לסידורים לשכונת הבוכרים וקפצתי לבקר את חברתי ושני קטנטניה, והיא אומרת לי: את יודעת שהדקה של הצפירה היא עת רצון לקבלת תפילה? כיוון שזו דקה שבה אף אחד לא מדבר לשון הרע... רעיון מדהים. עוד לפנינו צפירות יום הזיכרון – אז תבקשי משיח, כי כשהוא יבוא, הכל יבוא על מקומו בשלום.

דברי על מתכונים, על סריגה, אריגה, ערוגה, רק אל תעשי חגיגה של לשון הרע – ותראי שיהיו לך הרבה פחות צרות, כנאמר: שומרת פיה ולשונה – שומרת מצרות נפשה. וכשאת שומרת את הפה, כי פה מרכז העניינים, תוכלי לזכות ולראות גם פלאות. כך עובדים הצדיקים, וה' נותן להם יכולת לברך, ומה שהם מבקשים – מתקיים. מה שיכול עוד לעזור לנו זה לשים אל מול עינינו את האמרה בפרקי אבות: "רבי אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אומרים שכל ההתקדמות הטכנולוגית של ימינו, כשבמכשיר קטן אפשר לראות ולשמוע ולצלם את כל העולם – מיועד להמחיש לשכל הקטן שלנו את האמרה הזו.

יהי רצון שנזכה ללוש רק מעדנים עם הלשון הזו.

תורה

הקב"ה החריב את בית המקדש, אבל החורבן לא נגע בתורה. האור הגנוז בה ממשיך להאיר. כל מי שלומד תורה הוא מנחם אב, את אבינו שבשמים, ואומר לו: ראה אבא'לה, כמה אני אוהב אותך.

התורה נקראת בארמית "אורייתא" – איזה שם יפה, מלא אור, יהי רצון שנזכה להיות נאמנות לה', ללכת עם האמת הפנימית שלנו כשאנחנו יודעות שזה רצונו, ולשמוח שמחה גדולה שאנחנו לא סיניות, ולא קווקזיות, לא שבדיות ולא אוסטרליות, אלא בנות ישראל, בנות התורה.

אתמול לפנות בוקר חלמתי: אני הולכת על פסי הרכבת, ובדיוק במקום שליד בית הוריי במקור חיים (גרנו בשכנות לפסים) יש ביתן. אני נכנסת אליו, יש מים בקרקעיתו, ואני ניגשת אל אגן מלא מים, ונשימתי נעתקת. מים צלולים, מים טהורים יש שם, מעולם לא ראיתי מים כל כך טהורים, אני חושבת, וטובלת בהם את ידי. התעוררתי ונרדמתי שוב, ובחלומי אני מספרת לבעלי את החלום והוא פותר לי אותו: בנסיעה של החיים הגעת למקור החיים, שזו התורה, טובלת ידייך במים הטהורים של התורה. חלום של ברכה. התעוררתי נפעמת, לפתור חלום בתוך חלום – לא זכור לי שקרה לי כך מעולם. סיפרתי לנעמה חברתי והיא הגיבה: ממש חלומי. למה אני מספרת לכן אותו? כי יש בתורה איזו טהרה, שאינה סובלת חומרים זרים. אם תשימי במים טהורים רק קצת מי ביוב... מה קורה? או טיפונת טינופת? כפית של נפט? הכל מתקלקל.

אני רואה את הבלבול, את הערבוב, שומרים מצוות, אבל הילד צופה בנינג'ה ודרדסים במחשב, ולומדים פסיכולוגיה באוניברסיטה, ואין כיסוי ראש.

יש לי חברה שגדלה בבית דתי פתוח שכזה, הן ארבע אחיות, שלוש עזבו את הדת והן חילוניות לכל דבר, ורק היא עדיין שומרת, אבל זו שמירה די רופפת. כשאת מחשיבה את דרך הגויים, לא שומרת את עצמך בבדידות יהודית מזהרת, את מעכירה את המים הטהורים, ופותחת פתח לטמיעה ולטומאה, זהירות.

תלונות

נזכרתי בבדיחה: ילד קטן לא הוציא מילה מפיו עד גיל שלוש. הוריו רצו איתו לרופאים, לרבנים, מה לא... שקט, דממ אלחוט. בוקר אחד, בארוחת הבוקר, פותח הילד את פיו ולתדהמת הוריו שואל בעברית צחה: "למה אין שוקו?", "מה, אתה מדבר?", שואלים הוריו, "כן", עונה הילד, "אז למה לא דיברת עד עכשיו?", "כי לא היו לי תלונות...", אז שניזהר לא לפתוח את הפה רק כשיש תלונות, למה ולמה יעלה לי בכמה וכמה... אף אחד לא אוהב בן אדם שמקטר כל הזמן, גם ה' לא.

תפילה

כיום, כשאין לנו מקדש ואין הקרבת קורבנות, נחשבים לימוד התורה והתפילה כקורבן, "ונשלמה פרים שפתינו", וכשם שמחשבה זרה אצל הכהן הייתה פוסלת את הקורבן, כך גם מחשבות זרות בשעת תפילה פוסלות את התפילה. אומר המדרש בתנחומא: "אמר להם הקב"ה לישראל: הוו זהירין בתפילה, שאין מידה אחרת יפה ממנה, והיא גדולה מן הקורבנות".

וזה מסר חשוב עבורנו. הערך העצום של תפילה, והצורך לשמור את המחשבה מלנדוד, את מתחילה את התפילה, וב"ה' שפתי תפתח", את חושבת מתי החנות תפתח, ב"קונה הכל" – את קונה לך שמלה, ב"חונן הדעת" את רוצה לדעת מה קרה לאחותך, וב"רוצה בתשובה", מה התשובה להלוואה שביקשת. וב"הודו" את בכלל בהודו או משחקת פינג פונג בהונג קונג... תתרכזי. לדעת שאני עומדת לפני המלך, ולא נאה ולא יאה לפטפט עם חברה כשאני אמורה לדבר איתו, אם היינו מבינות ומכירות בכוחה של תפילה, היא הייתה נראית אחרת.